בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא רק לגאי ריצ'י נמאס: פרופ' יוסף דן רוצה לשחרר את הקבלה ממדונה

פרופ' יוסף דן, מחבר סדרת ספרים על תולדות המיסטיקה העברית, אומר שהעיסוק בסודות האלוהות הוא חלק מרכזי ביהדות, מהנביא יחזקאל ועד הקבלה. בהזדמנות זו הוא מספר כיצד נחלץ מצלו המעיק של פרופ' גרשם שלום, נוזף בחילונים על הפקרת לימודי מחשבת ישראל ומשקיף בבוז על טרנד הקבלה של מדונה ושות'

2תגובות

בכל בוקר קם פרופ' יוסף דן, חוקר תולדות המיסטיקה היהודית, בין חמש לשש; קורא עיתון, שומע את חדשות השעה שבע - ומתחיל לעבוד. "אני איש של בוקר, ואלו השעות הכי טובות שלי", הוא אומר. "בדרך כלל אחר הצהריים ובערב הקודם אני מכין את מה שאני רוצה לכתוב, שיהיו לי הספרים והמחקרים על השולחן, ובבוקר אני כותב כמה שעות".

בגיל 73 הוא ממשיך לעבוד בהתמדה, אבל אינו רוצה להיחשב כמי שמקריב את חייו למען המחקר. "אני לא נזיר", הוא מדגיש. "בחמש-שש בערב אני כבר לא ממש מרוכז, ואז יוצאים החוצה, פוגשים חברים, או רואים טלוויזיה. אין בי יצר נזירי, ולא רצון לשדר מסר שאני מוסר את חיי למען המפעל הזה. להפך, המפעל הזה מחיה אותי".

כך הוא נוהג כבר שבע שנים, והתוצאה יצאה באחרונה לאור: שלושה כרכים ראשונים של מפעל אדיר ממדים - "תולדות תורת הסוד העברית" (הוצאת מרכז שז"ר) - שהוא ניסיון של אדם אחד לכתוב את כל תולדות המיסטיקה היהודית, בפרטנות של איש אקדמיה. שלושת הכרכים הראשונים מסכמים את תקופת העת העתיקה: מראשית ימי בית שני ועד סוף תקופת התלמוד, על סף ימי הביניים.

דן אינו יודע כמה כרכים יכיל המפעל כולו, וגם אינו מוכן להגביל את עצמו מראש. "בראש יש לי כבר את כל התמונה, עד סוף המאה העשרים, אבל בגילי אני מוכן להתחייב רק על מה שקרוב להשלמה. ניגשתי אל קותי (צבי יקותיאל, מנהל מרכז שז"ר) עם ההצעה לשלושת הכרכים שיצאו עכשיו רק כשכבר היו קרובים מאוד להשלמה, ועד לרגע זה לא חתמתי עליהם חוזה. גם לגבי ההמשך, אני לא מוכן להיכנס להתחייבות שאני לא בטוח שאעמוד בה. בהוצאה ישנו כבר הכרך הרביעי, שמתחיל את סדרת הכרכים על תקופת ימי הביניים, ואני עובד כעת על השלמת הכרך החמישי בתקווה להשלים אותו עד ינואר הקרוב. לכן הייתי מוכן שירשמו בפתיחת הכרכים שיצאו עכשיו שמדובר במפעל שאמור לכלול גם סדרה על תקופת ימי הביניים, אבל לגבי התקופות האחרות אני לא מוכן להתחייב. בגילי הכל בידי הקדוש-ברוך-הוא ומתי יימאס לו ממני".

בקצב שבו עבד עד עכשיו, הוא מעריך, ביכולתו להשלים כרך בשנה, ויש אפשרות שיספיק אפילו כרך וחצי. "אבל קשה לי להעריך מתי תסתיים העבודה, ואולי הדבר ההגון ביותר לומר הוא שזה יותר ממה שמותר לי לצפות בדרך הטבע שיתאפשר לי לעשות. כך שמאוד יתכן שהפרויקט הזה יושלם על ידי מישהו אחר".

אתה מצטער לחשוב על אפשרות כזאת?

"לגמרי לא. אל תשכח שמאחורי יש כבר למעלה מ-60 ספרים, כך שאני בהחלט חש שמילאתי יותר ממחצית תאוותי. אולי 90 אחוז ממנה. גם מה שכבר עשיתי בפרויקט הנוכחי הוא בכל זאת לא רק התחלה אלא חלק משמעותי ממנו".

קשר ישיר עם אלוהים

הוא עובד בבית - דירה רחבת ידיים בשכונת סן-סימון בירושלים, שאותה הוא חולק עם בת זוגו ב-20 השנים האחרונות, פרופ' מירי קובובי (שאחראית על תחום ישראל ועברית באוניברסיטת הרווארד, ומשום כך הירבה לשהות בארצות הברית בשנים הללו ולימד בכל שנה רק סמסטר אחד בישראל). הוא נעזר בעוזרת מחקר אחת, נעמה בת-שחר, שמסייעת לו לצלם את הטקסטים שאינו מחזיק בביתו ומוודאת את נכונות הדברים שכתב; הוא נעזר גם במימון נדיב (שהוא אינו מפרט את גודלו) שקיבל מקרן ארקדיה בלונדון, שבני הזוג שמנהלים אותה הם ידידיו האישיים ו"אוהבי ישראל גדולים". עם זאת, הוא מדגיש שהמימון נועד כולו לשכרה של עוזרת המחקר ולסבסוד עלויות ההוצאה. הוא עצמו, לדבריו, אינו מקבל פרוטה ופרנסתו רק על הפנסיה שיש לו מן האוניברסיטה העברית, שם לימד 40 שנה בחוג למחשבת ישראל.

מחקר בהיקף כזה משדר רושם ברור שבעליו התכוון להטביע חותם אישי של מי ש"סיכם את תחום עיסוקו" וממילא הפך בכך לחוקר החשוב ביותר של התחום. במקרה של חקר המיסטיקה היהודית, ברור שהכוונה היא לכל היותר למעמד החוקר החשוב ביותר אחרי גרשם שלום, שיצר לחקר המיסטיקה את מעמדה האקדמי. דן אומר שהמוטיווציה למחקר נבעה "קודם כל מתחושה של רצון לסכם את מה שעשיתי, כשראיתי שיש די הרבה דברים שחשבתי שלא הספקתי לומר ושצריך לומר. אבל המוטיווציה העיקרית נבעה מתחושה שאחרי שולם (כינויו של שלום בפי תלמידיו ומכריו), כל העיסוק במחשבת ישראל מאופיין מאוד על ידי חיפוש של הנוסחה 'מהי היהדות באמת?' - מין מבט-על על ההיסטוריה היהודית, ובמידה רבה נזנח הכיוון של מניית התופעות הייחודיות על מלוא גיוונן ושונותן. לי, כבעל גנים של היסטוריון, יש חשדנות כלפי מבטי-העל הכוללים האלה. לכן רציתי להדגיש את ריבוי הפנים בתחום ההתמחות שלי, תורת הסוד היהודית".

כבר מן הכותרות של הספר אפשר ללמוד על כמה הכרעות משמעותיות של דן. ראשית, הוא מדבר על "תורת הסוד" ולא על מיסטיקה. הסיבה: "ביהדות, בניגוד לנצרות, המיסטיקה היא לא דבר אותנטי. בנצרות יש המון מיסטיקה, כלומר דיווחים של אנשים על התגלויות וחזיונות שהיו להם לגבי העולמות הנסתרים. ביהדות, המבט על העולמות הנסתרים מופיע בדרך כלל מתוך עיון ולמדנות, לאו דווקא מתוך חוויה שאנחנו קוראים לה 'מיסטית'. לכן נכון יותר לדבר על 'תורת סוד'. כמובן, יש גם מיסטיקה, אבל היא יחסית משנית ולרוב, גם מי שהיינו מגדירים כמיסטיקנים, כלומר כבעלי התגלות, תופסים את עצמם יותר כ'בעלי סוד' מאשר כמיסטיקנים במובן המקובל של המלה. זה לא במקרה שבעברית אין אפילו מלה מקבילה ל'מיסטיקה'".

מצד שני, באנגלית אין מלה משמעותית מקבילה ל"תורת הסוד", ולכן, בכותרת האנגלית של ספרו הוא בכל זאת משתמש במלה מיסטיקה. "גרשם שלום כבר קדם לי כשכתב באנגלית על 'זרמים מרכזיים במיסטיקה היהודית', למרות שגם הוא כמובן ידע שהשימוש במונח הזה ביחס ליהדות הוא בעייתי".

מצד שלישי, מדגיש דן, היהדות דווקא בולטת, בהשוואה לנצרות ולאיסלאם, כדת שיש בה עיסוק רב מאוד בצדדים הנסתרים של המציאות, בנעשה בעולמות העליונים או במה שמכונה בתורת הסוד "מעשה בראשית" (תיאור תהליך הבריאה) ו"מעשה מרכבה" (תיאור ה"מרכיבים" השונים של האלוהות). "גם בנצרות, ובמיוחד באיסלאם, יש חוגים שעסקו בעולמות העליונים, כמו המוסלמים הסופים", הוא אומר, "אבל המודעות לפן הזה של האיסלאם חלשה מאוד בקרב הזרם המרכזי של המוסלמים. זה עיסוק שנדחק לקרן זווית. דווקא ביהדות, גם הרציונליסטים הגדולים ביותר, המתנגדים הגדולים ביותר למיסטיקה, לא יכלו להתעלם מהנוכחות החזקה של תורת הסוד בהגות היהודית".

הוא מתכוון בין השאר לרמב"ם. "הרמב"ם, למרות שהפך לדמות החשובה ביותר בתולדות ההגות היהודית, לא הצליח בסופו של דבר להטמיע את המסר העיקרי של הגותו - הרציונליזם המתנגד לא רק למיסטיקה, אלא לעצם ההנחה שבן-אנוש יכול בכלל לתאר באופן כלשהו את האלוהות. העיסוק בסודות האלוהות הוא חלק מרכזי ובלתי נפרד מן היהדות - החל מהנביא יחזקאל שמתאר את מראה האלוהים, ועד הקבלה של ימינו".

אזכור יחזקאל קשור להכרעה חשובה נוספת של דן: את המסע שלו אל המיסטיקה היהודית הוא מתחיל לא מן התנ"ך, אלא מימי בית שני. הסיבה: "המקרא מלא בדברי נבואה. בכל ימי התנ"ך יש לנו נביאים שנמצאים בקשר ישיר עם אלוהים. במצב כזה אין מקום ואין צורך בתורת סוד. אתה לא צריך 'ללמוד' על האלוהות כשאתה נמצא בקשר ישיר איתה. לכן תורת הסוד היהודית מתחילה רק במקום שבו הסתיימה הנבואה".

עם סיום תקופת הנבואה אמנם מתחילה להיכתב ספרות מיסטית עשירה מאוד, שרובה אינו מוכר לציבור הרחב משום שנדחקה למה שמכונה "הספרים החיצוניים". כמה מאלה מכונים "יורדי מרכבה", שמחבריהם "מדווחים", כביכול, בפירוט רב על העולמות העליונים - אלוהים וכל מלאכיו. דן: "נכון שלכאורה גם תיאורי יחזקאל יכולים להתאים לתיאור של 'יורדי מרכבה', אבל הם אינם 'תורת סוד'. יחזקאל 'מדווח' לפני העם כולו על מה שראה בגילוי נבואי, הוא לא שומר זאת לקומץ תלמידים נבחרים".

ועוד הבחנה חשובה: תורת הסוד היהודית מזוהה בציבור לגמרי עם המונח "קבלה", דן מבקש להדגיש את ההבדל. "הקבלה היא ענף מרכזי של תורת הסוד, שהחל להתפתח מן המאה ה-13 ומאז הוא אמנם הענף המרכזי. מה שאנחנו, החוקרים, מזהים כרעיונות חדשים של המקובלים, מבחינת המקובלים עצמם אלה רעיונות שלדבריהם התקבלו במסורת הדורות, דור מפי דור, ומכאן השם 'קבלה'. המאפיין העיקרי של התפיסה הזאת הוא השלכת המונח 'ספרות', שבתורת הסוד הקדומה התייחס למציאות הפיזית של העולם, אל האלוהות עצמה" - במובן של דרגות שונות בתוכה.

אל תגיד שאתה הונגרי

דן נולד ב-1935 בבודפשט, בירת הונגריה. ציון העובדה הזאת הוא בגדר סקופ קטן, מכיוון שעד היום הוא רשום בכל המסמכים המתעדים את קורות חייו (כולל באתר האינטרנט הפרטי שלו) כמי שנולד בברטיסלווה, בירת סלובקיה. אפילו היום הוא מתקשה לספר בגלוי על נסיבות הפער הזה: "ברחנו לארץ מפחד היטלר כשהייתי בן ארבע. אחרי שהתיישבנו בירושלים, הבריטים תפסו אותנו ועורך דין של הסוכנות אמר לאבא: אל תגיד שבאת מהונגריה כי אז יחזירו אותך לשם. תגיד שאתה מצ'כוסלובקיה ואז ישאירו אותך, כי צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה בידי הנאצים. אבא שלי המשיך לפחד כל החיים שלו שיידעו את האמת, ולכן המשכנו לומר שאנחנו מסלובקיה. אני כבר לא חששתי, אבל איכשהו ירשתי את תחושת הפליטות שלו".

גם שם המשפחה דן בא לו כתוצאה מאותה הסתננות חשאית לארץ: "במקור זה היה שם הונגרי מסובך, אבל כשחצינו את הגבול מלבנון למטולה, אנשי כפר גלעדי הכינו לנו תעודות מזויפות ושם רשמו את השם דן, כדי שיזהו אותנו כצברים. זו בהחלט לא היתה עלייה ציונית, אלא פליטות גמורה. כששאלו את אבא לאן הוא רוצה ללכת בארץ, הוא אמר ירושלים כי זה השם היחיד בארץ-ישראל שהוא הכיר. כך הגענו לירושלים ואני גדלתי בודד לגמרי - ללא אח ואחות, דוד או דודה, סבא או סבתא. ויחד עם זאת, הרגשתי מעורה לגמרי בירושלים. הייתי אומר שעד היום זהותי החילונית היא מאוד ירושלמית, שזה בכל זאת זהות חילונית שונה מזו של רמת אביב או כפר שמריהו".

הוא נמשך למדעי הרוח, והחל ללמוד בשני מסלולים בו-בזמן: לימודי אשורולוגיה ומחשבת ישראל, ומה שהכריע את הכף לכיוון המיסטיקה היהודית היה בפירוש האישיות של המורה הנערץ, פרופ' גרשם שלום. "זו היתה אישיות יוצאת דופן", אומר דן. "הרגשת שאתה עומד לפני עמקות והיקף של תרבות שאתה לא מוצא בשום מקום אחר. קורה מעט מאוד שאנשים פוגשים מורה בשיעור קומה כזה. בספרים שאני מפרסם עכשיו אני חולק עליו בנקודות רבות, אבל אני חולק עליו מתוך עקרונות שהוא לימד אותי".

הוא מתואר גם כאיש קשה מאוד, אפילו עריץ. גם אתה חווית אותו כך?

"לא יודע. נכון שלא היתה לו רגישות גדולה לאנשים אחרים. הוא היה מאוד מסוגר בתוך עצמו. הוא תמיד היה מנומס לעילא ולעילא, ואיש שיחה חביב. הוא לא דחה אף אחד. אבל זה לא היה עמוק, הוא לא משך אנשים לקרבה אליו. לא הצטערת אם לא היתה חמימות אישית, כי הבנת שזה לא משהו אישי, אלא האישיות שלו. מבין התלמידים, היחיד שהיה לו איתו קשר מעבר לנימוס היה יוסף בן-שלמה ז"ל. איכשהו, אצלו הוא ראה משהו שמעבר לתלמיד, ואל תשכח שלשולם לא היו ילדים".

מצד שני, מדגיש דן, כמורה שלום היה פתוח לחלוטין לאפשרות שיחלקו עליו: "פעם פירסמתי מאמר בכתב העת 'ציון', שהיה עיבוד של פרק מהדוקטורט שלי ובאותו פרק היה סעיף שבו חלקתי על שולם בחריפות רבה. אלא שבמאמר לא היה מקום לפרסם הכל והשמטתי את אותו סעיף. הוא כעס עלי מאוד שלא הכנסתי גם את הסעיף הזה".

יחד עם זה, הוא מתאר מצב שבו גם אחרי שנים, צלו הדומיננטי של שלום עדיין ממשיך להעיק על תלמידיו: "בעיני חלק ממורי החוג, כולל אלה שמלמדים היום - ולא אציין שמות - שולם והישגיו היו תסביך מעיק. זה אומר קודם כל שביחס לכל דבר הם שואלים את עצמם מה שולם היה אומר ואיך היה מגיב. אגב, זה קורה לא רק לחוקרים ירושלמים. הייתי בברלין ונתתי הרצאה על 'ספר יצירה' (אחד מספרי תורת הסוד הקדומה), ישב שם פטר שפר, שהיה החוקר החשוב ביותר במדעי היהדות שם, ותוך כדי ההרצאה אני רואה שהוא זז באי נחת. בסוף ההרצאה הוא קם ואמר: זה לא מה ששולם אמר, שולם אמר אחרת. אמרתי: נכון, אז מה? בינתיים, גם שפר השתחרר מזה, אבל בשעתו השאלה אם אתה מקבל את שולם או לא היתה שאלה גורלית".

והיום?

"גם היום לא קל לחוקרים עם שולם. תחשוב על הנקודה הזאת: במהלך המאה העשרים היו באקדמיה הישראלית הרבה חוקרים חשובים שעשו דברים חשובים, אבל עדיין המלומד הישראלי המוכר ביותר בעולם, זה שהמספר הגדול ביותר של אינטלקטואלים מכיר את שמו, הוא ללא ספק שולם. זה בוודאי יוצר מועקה ואצל חלק מהאנשים גם צורך מכוון לתקוף אותו. גם לי אין בעיה לתקוף אותו, אבל עדיין להרגיש נאמן לשיטתו".

דן היה תלמידו של ישעיה תשבי, ששלום מנע ממנו ללמד קבלה בחוג למחשבת ישראל, והוא נאלץ ללמד בחוג לספרות עברית. דן מייחס לכך את עצמאותו היחסית משלום. "אני אולי ניזוקתי פחות מאחרים, משום שהייתי תלמיד של תשבי, ששולם שנא אותו", הוא אומר. "החציצה הזאת יצרה מצב, שאף על פי שהשתתפתי בסמינרים של שולם מדי שבוע, במשך 15 שנה, היה ברור מראש שלא אוכל להפוך למקורבו. אבל גם לי לקח זמן להשתחרר מהצל.

"השתחררתי ממנו סופית כשהכנתי את הקטלוג של הספרייה של שולם. זו עבודה שלקחה עשר שנים, כי על כל ספר היה צריך להחליט היכן למקם אותו בקטלוג. גם אחרי שקיבלתי הכרעה עקרונית, שהיתה הכרעתו של שולם עצמו, לסדר אותה לפי סדר כרונולוגי, עדיין היו אינסוף דילמות: מה לגבי פירושים על ספר מסוים - האם הם צריכים להופיע עם הספר שאותו הם מפרשים או לפי תקופת חיבורם, וכן הלאה. כך שבעצם היה צריך לקבל הכרעה פרטנית על כל ספר, ולשם כך צריך לדעת מה כתוב בכל ספר, ויש שם 13 אלף ספרים כאלה. ואז, כשאני מחזיק כרטיס ביד ומחליט, אני מרגיש ששולם עומד לי מאחורי הכתף ושואל: אדוני באמת חושב כך? או, זה היה קשה".

אגב, למה הוא שנא את תשבי?

"היו לזה הרבה סיבות, אבל כמדומני שזה התחיל מרגע שבו תשבי פירסם את 'משנת הזוהר'".

בספר הזה בחר תשבי קטעים נרחבים מספר הזוהר, ערך אותם לפי נושאים ותירגם אותם לעברית, במעין מהדורה פופולרית של הזוהר. "שולם היה אליטיסט מובהק והוא שנא את הרעיון של הפופולריזציה של הטקסטים", מסביר דן. "הוא חשב שלפחות קהל של דוברי עברית יכול להתמודד עם הזוהר כשלעצמו".

היום נמצא החוג למחשבת ישראל במשבר הקשה בתולדותיו: רק שישה מורים קבועים ילמדו השנה, לעומת 15 בעבר, בחוג אין כמעט דור ביניים וגם גורלם של המורים מן החוץ לא ברור. דן: "אין לנו דור ביניים כי לפני 15 שנה היו חמישה פרופסורים לקבלה, וכשחשבנו שצריך עוד מרצה צעיר יותר אמרו לנו: יש לכם מספיק. ואז כולם פרשו, ולא נשאר מחליף. אותה בעיה קיימת גם בפילוסופיה של העת החדשה. אלי שביד (שלימד את התחום הזה בחוג) הודיע שלא ייצא לגמלאות עד שימנו לו מחליף - ונכשל, והיום אין מרצה קבוע בחוג לתחום הזה. היו גם נסיבות אישיות של פרישה בו-זמנית של כמה מוותיקי החוג: התאונה של רביצקי, המעבר של פול מנדס-פלור לשיקגו; אני מצאתי מישהי בארצות הברית ועברתי ללמד רק סמסטר אחד כל שנה. אבל באופן כללי המשבר אינו מיוחד רק לנו אלא לכלל מדעי הרוח, ולמעשה לכלל המערכת האקדמית. הרי כל כך ברור שאנחנו כורתים את הענף שאנחנו יושבים עליו. אבל זה הרי נכון לגבי כל כך הרבה תחומים".

קוצר ידה של התבונה

ב-1997 זכה דן בפרס ישראל בתחומו, ואף נשא את נאום התודה בשם כלל חתני הפרס. בנאומו תקף את ההזנחה החילונית של לימודי היהדות, שאיפשרה לאורתודוקסיה "להשתלט" על עולם היהדות. גם היום הוא חוזר על ביקורת דומה: "החילוני הטיפוסי מזהה את היהדות עם החרדיות. רק זה מבחינתו יהדות, ואת זה הוא שונא. אני מודה שגם אצלי היה בעבר אינסטינקט כזה. לפני הרבה שנים הייתי בראש השנה בבית כנסת רפורמי בסינסינטי - עם עוגב ועם מקהלה. זה היה טקס מאוד מרגש אבל אני, חילוני גמור, הרגשתי מזועזע. מה, זה יהודי? היום אני כבר לא חש כך, אבל לדעתי זה עדיין האינסטינקט של רוב החילונים. התוצאה היא שהאיבה של החילונים לכל מה שהם תופסים כיהדות היא ממש לא תיאמן, וזה אפילו הולך ומקצין. לפני 40 שנה ביאליק או עגנון לא נחשבו כיוצרים 'יהודים'. הם היו התרבות שלנו. אבל במשך הזמן, כל מה שיש לו זיקה למסורת, הולך ומסומן כ'יהודי' והעניין בו פוחת.

"יש לזה כמובן השפעה גם על המשיכה למדעי היהדות. בירושלים המצב עוד יחסית טוב, כי יש הרבה מתנחלים שמגיעים ללמוד. אבל כשאני למדתי רוב התלמידים היו חילונים ולפחות מחצית מהמורים היו חילונים. היום רוב התלמידים והמורים הם דתיים, ובתל אביב בכלל אין הרשמה למדעי היהדות, כי שם משתקף היחס הישראלי הכללי ליהדות".

הביקורת הזאת לא קצת אנכרוניסטית בעידן שבו קמים בתי מדרש חילונים ליהדות? אולי הבעיה היא דווקא באופן שבו מלמדים יהדות באקדמיה?

"אני כמובן מברך על תופעת בתי המדרש. אבל בגילי, אחרי שראיתי למעלה מ-50 שנה של ניסיונות מהסוג הזה, אני די פסימי. נראה לי שהזיהוי של יהדות עם חרדיות קיצונית כל כך עמוק והשנאה לזה כל כך עמוקה אצל הציבור החילוני, שאני לא יודע מה לעשות. בעניין הביקורת על האקדמיה - לאקדמיה יש תפקיד מחקרי ואותו היא צריכה למלא, ויש יכולת לפעול באופן רוחני מחוץ לאקדמיה".

לכאורה, דווקא בתחום עיסוקו של דן - חקר המיסטיקה היהודית - הוא לא יכול להתלונן על חוסר עניין. הרי לא רק בישראל, אלא בעולם כולו יש התעניינות אדירה בקבלה. כצפוי, הוא לא מתלהב מהאופן שבו מדונה ויתר חבריה הידוענים מתעניינים בקבלה: "היום מדביקים את השם קבלה לכל דבר, וכשבריטני ספירס חולה אז מדונה נותנת לה את ספר הזוהר במהדורה עתיקה, והיא קוראת את הזוהר כל השבוע ומחלימה מן השפעת. אני רואה את זה כחלק מהפוסט-מודרניזם, מהתערערות האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20.

"זו תוצאה של תחושת קוצר ידה של התבונה, ואי אפשר לומר שאין צדק בתחושה הזאת. הרי האומה התבונית ביותר היתה גרמניה, ואנחנו יודעים מה קרה. אז כאשר אין לך אידיאולוגיות שמנסות להתמודד עם המציאות, יש משיכה לדברים שאתה יכול לייחס להם כל משמעות שהיא. והיום, קבלה היא מלה שכל אחד מייחס לה כל משמעות - החל מרפואה וראיית עתידות וכלה בהתעלות הנפש לצרכים עצמיים, למשל כדי להיות סוחר יותר טוב. הבעיה היא שהפוסט-מודרניזם מסתפק בשלילת המודרניזם, אבל אין לו תשובה מה כן. עד לפני שבועיים יכולנו אולי לומר: התשובה היא קפיטליזם הומניסטי. היום גם את זה כבר אי אפשר לומר".

הפופולריות השטחית של הקבלה היא רק לא רצינית, או גם מסוכנת?

"באופן עקרוני, אין סכנה שכל שטות של מדונה תפגע במישהו. אבל לתוך ההוויה הזאת נכנסים גם אנשים מסוכנים, כאלה שמקימים כיתות ויוצרים שטיפת מוח".

יתכן שבעקיפין גם אתה וחבריך נהנים מהאופנה הזאת? זה בכל זאת מגביר את העניין הכללי בקבלה ואז יש גם יותר אנשים שמגיעים למחקר רציני של התחום?

"יתכן שזה מוריד קצת את הזרות ביחס לתחום, אבל אני לא חושב שזה יכול לתרום לעניין עמוק, כי אדם שהתרשם מהביטוי הפופולרי של הקבלה יירתע מאוד כשהוא ייפגש עם הדבר האמיתי. לי יותר קל להסביר את הקבלה למי שאינו יודע כלום, מאשר למי שקיבל מושגים מעוותים לגמרי על הקבלה".*



פרופ' יוסף דן. זה לא מקרה שבעברית אין אפילו מלה מקבילה למיסטיקה


מדונה ובריטני ספירס. אין סכנה שכל שטות של מדונה תפגע במישהו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו