בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מציאות מתחמקת

תגובות

בחילופין

רבקה מרים. הוצאת כרמל, 219 עמ', 79 שקלים

כשראיתי לראשונה את "מלאכים בשמי ברלין", נתקפתי תחושה כבדה של מיאוס, ולולא בן זוגי הייתי יוצאת מהסרט כבר במחצית הראשונה. הסרט כולו - החל מהבחירה בצילום שחור-לבן, דרך סיפור העלילה המופרך משהו וכלה במבע פניו הבלתי נשכח של הגיבור הראשי - הכל נראה בעיני מזויף ומיופייף. שנים אחדות לאחר מכן ראיתי את הסרט שנית בטלוויזיה, והתרגשתי עד דמעות. לא זו בלבד שההנאה מיצירת אמנות היא עניין סובייקטיווי לחלוטין, אלא שגם ההנאה הסובייקטיווית היא תולדה של זמן ומקום. כמו שאמר הרקליטוס, "אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נחל", זה כבר לא אותו נחל וגם לא אותו "אתה". וזו כמובן בעיה רצינית למי שמתיימרת לכתוב ביקורת על יצירה כלשהי.

ספרה של רבקה מרים, "בחילופין", חידד את "דילמת המבקרת" שלי. כשהתחלתי לקרוא בו לפני כחודש, הילכה עלי הכתיבה הנקייה, הפיוטית והמדויקת קסם רב, אבל בהגיעי למחציתו פג לפתע קסמו. ומכיוון שבינתיים הלכה ערימת הספרים החדשים שליד מיטתי וגבהה, נטלתי ספר אחר והנחתי לו. באחד הלילות האחרונים, כששנתי נדדה, נטלתי שוב את הספר בידי והתחלתי לקרוא בו שנית, כמעט מתחילתו, והנה כבראשונה חזר קסמו להלך עלי. הספר מורכב מ-12 סיפורים קצרים, נפרדים כביכול, אך בעת ובעונה אחת גם מחוברים זה לזה, כפרקים של רומן או נובלה, ואולי אוטוביוגרפיה מוצפנת בחלקה, אבל רק בחלקה.

וכך, אחדות מהנפשות הפועלות, ובהן הסופרת עצמה, הם אנשים חיים המופיעים בשמם האמיתי (כפי שמחייבים כללי האוטוביוגרפיה); והאחרות - במוצהר או שלא במוצהר - בדויות. גיבורי הספר חוזרים ומופיעים שוב ושוב בחלקיו השונים וכך גם אירועים או אפילו משפטים שלמים, שחוזרים באותן המלים ממש, מפי הגיבורים השונים, כמו פזמון חוזר בשיר. "בחילופין" הוא ספר נטול עלילה (להוציא סיפורים אחדים), ואי אפשר (וגם מיותר) להביא את תקצירו. כמו בתורה, כמו בפיסיקה המודרנית, אין בספר מוקדם ומאוחר וההיגיון האנושי המבקש סדר כרונולוגי וסיבתי ברור מובס על ידי הנסתר, הבלתי ידוע, העמוק מני חקר. ועל כך מעיד גם שמו. עיקרו בגבולות המטושטשים שבין האמת לבדיה, בין המציאות לזיכרון, בין העבר להווה, בין החיים למתים, בין המכיל למוכל. כותרת המשנה של הספר "תמונות מאלבום המציאות המתחמקת" (המופיעה רק בשער הפנימי) מרמזת גם היא על טבעו האוטוביוגרפי למחצה של הספר. כמו שאלבום התמונות האישי שלנו מבקש לקבע את המציאות המתחמקת של גופנו הפיסי, כך מנסה הסופרת לקבע, כדי לשוב ולהתבונן שוב ושוב במציאות חייה החמקמקה. ומכיוון שאלה חייה של הסופרת, עוסק הספר בחלקו הגדול בתהליך ההתבוננות והכתיבה, בניסיון הסיזיפי, לעתים קרובות, להבין את המציאות ולפענח את הסמוי מתוך הגלוי לעין, באמצעות מלים. "האומנם יועיל לי עכשיו לחזור ולשחזר את ההתרחשויות כסדרן, לנסות לתעד אותן זו אחר זו, לדייק בהן, לרדת לפרטים... לא. אין בכך טעם. האירועים אינם נרשמים ברציפות, ולא הסדר הוא שייתן בהם מובן. גם לא הפירוט. ומה כן". רבקה מרים משתפת את הקוראים בתהליך בריאת הספר על גיבוריו ועלילותיו: "אולי אעשה כאן אדם. בצלמו. כדמותי. כמו צורפת אצרפנו, פיסות-פיסות ואקימנו לחיים. לא מתוך המוות יקום לתחייה - מתוך הטרם הוא יקום להיות יש. ואותו מי שאפיק מקרבי יוכרח לגבור עלי. להותירני מאחוריו... אנא, אני מתחננת עכשיו לפני מי שעתיד להופיע מתוכי, גבר עלי" ובהמשך "אקרא לה יוכבד... יוכבד קמה, ותולדותיה קמו יחד עמה... מהאותיות שאני רשמתי היא החלה להירקם, אבל מיד הדפה אותן, ופרצה הרחק מעבר להן". ונוגעת ביחסים המסתוריים שבין הסופר לדמויות שהוא בורא, "התחלתי לכתוב את יוכבד, והנה - בתולדותיה, את תולדותי שלי אני מוצאת זעיר-זעיר".

הספר הזה עשיר בקטעי הגות קצרים - ספק אמירות ספק שאלות - על הכתיבה, על הזיכרון, על הזמן, על חילופי הדורות ועל כל מה שהעסיק בני אדם חושבים ויוצרים מאז ומעולם. "חוסר הבושה והחציפות הזו הם אלה שמאפשרים את ההמשכיות. האם יש צורך בחוסר-בושה וחציפות גם כדי למות, או שהצניעות היא זו שמאפשרת את המוות?" ובמקום אחר: "עיקשת וחד-סטרית זרמה לה העת. נראה היה שהימים נטווים אל תוך השנים כשתי לתוך ערב. אריג נוצר מהימים החולפים ונפרש לאטו תחת רגלנו". קולה של רבקה מרים הוא קול ייחודי בספרות הישראלית. זו פרוזה אחרת, שבה כל מלה נשקלת בקפידה, וכל משפט נרשם בזהירות, כמו קו בתחריט, כמו תו במוסיקה, כמו טענה בספר הגות. זוהי פרוזה פיוטית, מדויקת וצלולה כמו שיר משובח. וכך גם צריך לקוראה, לאט, בסבלנות ובכוונה רבה, לאפשר למלים להיטמע בנפש, להקשיב למרווחים שביניהן ולהתענג על הצלילים, לא פחות מאשר על המשמעויות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו