בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגרסיה בשירות הפרוורסיה

תגובות

מסתו של דן מירון על קפקא, שהתפרסמה ב"תרבות וספרות" בשלושה חלקים, החל בערב ראש השנה, ראויה להערכה. גם בתוך האוקיינוס הגדול של מאמרי הפרשנות על יצירת קפקא ועל אישיותו (איני חושב שיש אדם בעולם שהצליח באמת להכיר את כולם), דומני שהמסה הזאת מחדשת כמה חידושים, או לפחות עושה סדר בכמה תובנות מקובלות וזה כשלעצמו הישג לא מבוטל. אולם יש עניין אחד שדן מירון מעמיד אותו בסוף מאמרו כמרכזי וכחדשני, שזקוק לדעתי להבהרה נוספת.

כך אומר דן מירון: "קפקא תבע (לפחות מעצמו, למעשה גם מאחרים) שהכוח של השיר יהיה טהור מכוחנות, אלא שהוא יתממש, אם בכלל, דווקא על ידי נסיגה מן הכוח וויתור עליו". אולם בהמשך מתברר שלא מדובר כאן רק בדרישה ספרותית, שהיא דרישה לא ברורה, שכן אם יש או אין כוח בשיר - על כך מחליט הקורא את השיר. אין זה עניין אובייקטיווי. יכולה להיות רק התחזות של המשורר כאילו הוא מוותר על ה"כוח" (שהגדרתו היא מפוקפקת וחמקמקה), וגם היא יכולה להיות בסופו של דבר רק עוד מניפולציה אסתטית.

מירון מרחיק לכת. אין הוא מדבר רק על העניין הספרותי, אלא מביא ציטוט מספרו המצוין של אליאס קאנטי, "המשפט האחר", ששם מדובר על הוויתור המודע ומרצון על הכוח שמעמיד העיקרון הקפקאי. או בלשונו של מירון: "דווקא משום כך הוא הגיע לאיזו מידה עילאית של דחיית הכוח והעדפת החולשה על פניו וזה אחד הדברים המרתקים אותנו אל אישיותו ואל כתיבתו... לאמור בידי קפקא הפכה החולשה לביקורת הכוח המעמיקה והנוקבת ביותר".

ולמרות שמירון מסכים (ובצדק, לדעתי) עם הסתייגותם של ולטר בנימין וחנה ארנדט מפירוש יהודי של יצירותיו, עדיין הוא מסיק, אולי לא מכתביו הספרותיים של קפקא, אלא מהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות, ש"יהדות אותנטית היתה לגבי קפקא בבחינת נסיגה מן הכוח; נסיגה מכוונת ומודעת ואפילו למעלה מזה: נסיגה שכבר הפכה למזג".

איני רוצה להיכנס עכשיו לשאלה אם על פי התבטאויותיו של קפקא ביומניו ובמכתביו פרשנותו של דן מירון לתפישתו של הסופר היהודי רב הסתירות את היהדות "האותנטית" (מה זה?) היא נכונה או לא. אולם אם מנתחים את היצירות הספרותיות עצמן, מתברר שבאופן חד משמעי קפקא תיאר גם את הזוועה שנוצרת מן הוויתור מרצון או הנסיגה המודעת מן הכוח. ובזאת חשיבותו. בשום פנים ואופן הוא איננו פציפיסט רומנטיקן שמושך אותנו להזדהות עם גיבורים ספרותיים המוותרים במודע על כוחם. והדוגמאות פזורות לאורך כל ספריו, אבל אציין רק כמה מהן.

גרגור סאמסא ב"הגלגול", שמפחד מפני כוחו ההולך וגובר כלפי משפחתו, לאחר שנהפך למפרנסה היחיד, וחושש שהשתלטותו על משפחתו תסכן אותו ב "גילוי עריות" עם אחותו, נסוג למצב שרצי, ונהפך לחרק חסר אונים, שבמקום מטפל יהיה מטופל. אולם בכך הוא מזמין בסופו של דבר את ההתנכרות והאדישות של משפחתו אליו, ומסיים את חייו כחרק שהעוזרת מסלקת במטאטא מן הבית, והמשפחה שהשתחררה מעריצותו השרצית נושמת לרווחה.

גם יוסף ק. ב"המשפט", שמוותר מראש על המאבק ב"אשמתו" ונותן את עצמו בכניעות להתעללות הביורוקרטית חסרת הפשר של שופטיו הנעלמים, גומר את חייו כאשר שני אדונים, שלוחי בית הדין, שק. ויתר על המאבק אתו, טובחים אותו "כמו כלב" במחצבה עזובה בפרוור העיר.

הוא הדין באמן התענית, שמרוב ויתור על רצון החיים המתבטא בתענית, הוא מסיים את חייו, נשכח ועלוב, בתוך הקש המרפד את הכלוב שבו נערכו מופעיו, ומודה לפני מותו באוזני עובדי הקרקס שאין מה להתפעל מאמנות התענית שלו, שכן הוא לא עושה זאת מתוך גבורה, אלא מתוך חולשתו "למצוא את המאכל הערב לחכי".

גם יוזפינה העכברה, הזמרת הלאומית של עם העכברים, שמצפצפת חלושות ואין בצפצופה שום שינוי מכל צפצוף, ודן מירון מפרש אותה על פי קפקא כנטייה יהודית כך "שההכרה בה כסמל לאומי נובעת מן ההזדהות עם הקוטן והעליבות הייצוגיים שלה", מסבכת את עצמה לקראת סוף הסיפור במאניירות וקפריזות משונות שבסופו של דבר ממאיסות אותה על קהל מעריציה, ואין לה ברירה אלא להיעלם כלא היתה. והדוגמאות עוד רבות מאוד. קפקא ידע והרגיש ביצירתו הספרותית, ובזאת מורכבותו האמיתית, שוויתור מודע ומרצון על הכוח מזמין ומלבה כוחניות נגדית. כי ויתורים מרצון ובמודע על כוח ואחריות לא באים לעתים קרובות מתוך גדלות נפש ואהבת הזולת, אלא מתוך מניפולציות מוסתרות ומתוחכמות של רגרסיה בשירות הפרוורסיה ולכן אין פלא שהן מזמינות תגובות התעללות וכעס מן הצד השני.

הנה למשל התיאור הנוקב ב"הגלגול", כאשר לקראת סוף הסיפור שומע גרגור את נגינת אחותו הנחשקת:

"היתה לו הרגשה כאילו נגלתה לפניו הדרך אל המזון הנעלם אשר אליו תשוקתו. הוא גמר אומר ליקרב עד למקום אחותו ולמשוך אותה בכנף שמלתה ולרמוז לה בכך שתבוא עם כנורה לחדרו שלו, שכן איש לא יגמול לה כאן על הנגינה כדרך שיש בדעתו לגמול לה. מעתה שוב לא יניח לה לצאת מחדרו, על כל פנים כל עוד בחיים הוא; עכשיו יפיק תועלת לראשונה מדמות האימים אשר לו, ליד כל הדלתות שבחדרו יימצא בעת ובעונה אחת וירחיש בחימה אל מול אויב או מתנפל" (הוצאת שוקן, תרגום ישורון קשת).

לכן, אם מירון מביא את הקטע המזעזע של דוגמת הוויתור היהודי על הכוח בסיפור "בבית הכנסת שלנו", שם מתואר היהודי ה"אותנטי" על פי קפקא "כמין חיה ירקרקת, מאובקת, השוכנת בבית הכנסת, אך מתחמקת אל עזרת הנשים כל אימת שמנסה מישהו להביט בה", הרי אין תימה שביאליק תפש נכונה מה יהיה בסופו של דבר גורלה של "החיה הירקרקת והמאובקת הזאת", שגם עזרת הנשים לא תציל אותה מהסכין שתינעץ בה.

ולכן בפואמה הנוקבת "בעיר ההרגה", שאכן לא מצאה חן בעיני קפקא, הזהיר את כולנו מגורלה הסופי, שיידמה לגורלם המר של רבים מגיבורי קפקא, שוויתרו במודע ומתוך רצון, ובעיקר מתוך סבך נפשם, על כוחם ואחריותם.



פסל קפקא בפראג. היהדות "האותנטית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו