בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוני רכטר מא' ועד ת'

זכייתו בפרס א.מ.ת שוב העלתה את השאלה איך ייתכן שהאיש שהיה בלהקה הכי מצליחה והלחין את השיר הכי יפה והכי ממיס את לב הנשים היה ונשאר המפורסם הכי נחבא אל הכלים? יוני רכטר, מא' ועד ת'

3תגובות

הפליאה הגדולה שמלווה את דמותו של יוני רכטר נעוצה בשאלה איך הצליח האיש הנעים, המושך והמוכשר להחריד הזה לחמוק כל השנים ממעמד של כוכב. רבב של סלבריטאיות לא דבק ב"בן-של" (הארכיטקט חתן פרס ישראל יעקב רכטר), שכבר בגיל 21 היה אחד המוסיקאים הידועים בארץ, כחבר בפנומן ששמו כוורת.

"אני חושב שזה ממש לא מקרי", הוא אומר. "יש לי בעיה עם כל המושג הזה של סלב. אני לא מעוניין להיות כזה ולא מעוניין להתייחס לסלבריטאים משום שהם כאלה, אלא רק להתייחס לאנשים על פי ערכם. גם בתקופת כוורת, כשהופענו במשך שנה וחצי 28 הופעות בחודש ולא היה אח ורע לתופעה הזאת, אני חושב שהשאר הרגישו כוכבי רוק אבל אני בפירוש לא. לא רציתי. מעולם לא באו אלי בחורות עם מתנות ומחברות וזה מאוד היה לי נוח. מצד שני אהבתי את זה שהשאר אהודים מאוד. אני חושב שהכי אהוד היה גידי".

הוא היה בן 16 כשהלחין את "דמעות של מלאכים", אחד הלחנים הישראליים היפים שנכתבו, למלותיו של חברו לכיתה בתיכון חדש, דני מינסטר. שש-עשרה! השבוע, 41 שנים לאחר מכן, במעמד ראש הממשלה אולמרט, הוא קיבל את פרס א.מ.ת המוענק לאנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומי האמנות, המדע והתרבות. את הפרס, 100,000 דולר שוויו, הוא מקבל לצד יצחק סדאי, מי שהיה המורה שלו לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה.

אין תחום במוסיקה הישראלית שמגע הזהב של רכטר לא קיסם אותו - מפופ-רוק (כוורת, "14 אוקטבות"), דרך שירי ילדים ("הכבש ה-16") ועד למוסיקה לתיאטרון ("גטו"). יצירות שלו בוצעו על ידי תזמורות סימפוניות ועל ידי הפילהרמונית, הוא פסנתרן מצוין, הוא אמן נבון ומדויק של תזמור ועיבוד והוא גם זמר לא רע בכלל, לפחות לטעמם של מי שמחבבים את איפוקו ועידונו ואת חוש ההומור הדק. בעיני אפשר להשוות את תרומתו לזמר העברי לתרומתו של יעקב שבתאי לספרות החדשה: רכטר הביא איתו צליל חדש, שלם ומושלם, שעל אף שהשפיע על כל מה שסביבו נותר יחיד ומיוחד.

לא למותר לציין שכצלע בשילוש המלכותי אריק איינשטיין-אברהם חלפי-יוני רכטר הוא הלחין את השיר שנחשב לשיר הישראלי היפה ביותר בכל הזמנים, "עטור מצחך". "אני זוכר שפעם נסעתי באוטו ושמעתי את השיר ובשנייה שהוא הסתיים השדר השמיע אותו שוב מהתחלה", הוא נזכר בתחילת דרכו של השיר לעבר הפנתיאון. לאחר שעיבד מחדש את המוסיקה שכתב סשה ארגוב ל"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" הודתה אלמנתו של ארגוב שרכטר "אפילו שיפר את העבודה של סשה". בימים אלה הוא מלחין מוסיקה להצגה של תיאטרון החאן, לומד גרמנית, מופיע בכמה מופעים בארץ וכן נמצא בעיצומו של מסע ההופעות הבלתי מסתיים של אסתר עופרים בגרמניה.

נקודת דמיון נוספת בין שבתאי לרכטר היא תל אביב. "יש בגרמנית מושג 'היימאט', עיר שהיא הבית שלך, אז תל אביב היא ההיימאט שלי", הוא אומר. הוא לא היה ילד בוהמה ולא התרוצץ בין שולחנותיהם של שחקנים ומשוררים בבתי הקפה. "אני הייתי ילד כדורסל". את היכרותו עם המוסיקה הוא חייב לאביו, שגם הוא למד וניגן בפסנתר והיה בעל ספריית תקליטים עשירה ונהג לקחת עמו את בנו לקונצרטים של הפילהרמונית.

חוויות הילדות הראשונות שהוא זוכר הן חוויות מוסיקליות. "למשל אני זוכר את הצמד רן ונמה, זוכר את עצמי בגיל 6 מקשיב לתקליט שלהם. אני זוכר שירת פאדו פורטוגלית ואחר כך את וריאציות גולדברג בביצוע גלן גולד שאמא שלי, שרה שפיר, קנתה לי. בגיל שמונה התחלתי לנגן אצל מורה בשכונה בשם רינה לבונטין ובגיל 10 עברתי ללמוד אצל אליהו רודיאקוב, שהיה גם המורה של אבא שלי. אף אחד לא חשב שהנה גדל כאן פסנתרן שיכבוש את העולם, וזה גם לא מה שרציתי. אני כותב מוסיקה מגיל 14 בערך, ודווקא כנער היתה לי המחשבה שהנה אבא שלי יש לו משרד גדול וחיים מעניינים מאוד והוא נוסע בכל העולם ואולי כדאי להיות ארכיטקט. האמת היא שיש דמיון בין ארכיטקטורה למוסיקה, בשניהם עוסקים במבנים ובצורות ועל קווים וקווים שכנגד כמו בקונטרפונקט, אבל אני לא יודע איך עושים את זה בארכיטקטורה. למזלי כנראה לא התקבלתי לעתודה האקדמית אז במקום זה הלכתי ללהקה צבאית, להקת התותחנים ביחד עם השלישייה שלימים נהיו הכל עובר חביבי. הלהיט שלנו היה 'פרחים בקנה'. במקביל התחלתי ללמוד באקדמיה למוסיקה, וכשסיימתי את הצבא הייתי בסוף השנה השלישית ואז פרצה כוורת".

הוריו נפרדו כשהיה בן שלוש. מנישואיהם יש לו אחות גדולה, הציירת מיכל לויט. אמו, מורה שייסדה את המגמה לדרמה יוצרת בסמינר הקיבוצים, נישאה לישעיהו שפיר, שהביא לנישואים שני ילדים מנישואים קודמים, ואילו מנישואיו של אביו המנוח לחנה מרון נולדו לו שלושה חצאי אחים - אמנון, ארכיטקט, דפנה, השחקנית, ועפרה, מרצה לפילוסופיה. הוא עצמו נשוי כבר יותר מ-20 שנה לדפנה, מורה לאמנות לשעבר, ויש להם שני בנים גדולים שלא עוסקים במוסיקה.

עם אמו החיה בשכנות אליו הוא נמצא ביחסים קרובים. "היא דמות דומיננטית בחיי ותמיד היינו קרובים. יש בינינו דיאלוג פתוח שנובע מזה שהצליחה להתבגר מתוך גדילה פנימית". יחסיו עם אביו היו, בתוקף הנסיבות, רחוקים יותר, "אבל היתה לו השפעה גדולה עלי. אנחנו גם דומים פיזית. אני חושב שסך הכל עם כל המורכבות הגעתי איתו למקום טוב, ליחסים טובים גם אם לא מאוד קרובים, ואני חושב שבסוף הוא גם היה מאוד גאה בי". בשלב הזה בכתבה, בתום המבוא, סיכמנו שאת יתר מרכיבי חייו נביא במבנה לקסיקלי, יוני רכטר מא' ועד ת'.

אריק איינשטיין "עבדתי עם הרבה זמרים וגם יצא לי פה ושם לכוון אותם ולהדריך אותם אבל העבודה עם אריק איינשטיין, שהתחילה כשהייתי בן 24, היתה בעיני כמעט נס. אני חושב שיכולת השירה של אריק זו מתנה משמים. הקול שלו, הפרייזינג, הדיקציה. הרבה שירים נכתבו איתו ביחד כי הייתי בא אליו הביתה ועבדנו ביחד. את שירי אברהם חלפי הוא פשוט הביא אלי והביא אותי לעשות דברים שבלעדיו לא הייתי עושה. זה נכון גם לגבי יוצרים אחרים - נורית גלרון, גידי גוב, אסתר עופרים, יוסי בנאי".

בית ספר תיכון חדש "כמה מהאנשים שאני בקשר הכי צמוד איתם עד היום הכרתי בתיכון חדש, דני מינסטר למשל. גם את עלי מוהר הכרתי שם, אבל הוא היה בכיתה י"ב כשאני הייתי בט' ולא היינו חברים, אבל זכרתי אותו, היה משהו בקלסתר שלו שעניין אותי, משהו חלומי ותמים, וביחד עם זה גם משהו שמבין עניין".

גירושים "לגדול כילד להורים גרושים בשנות ה-50 וה-60 היה יוצא דופן. לא היו אז הסידורים המקובלים היום. הייתי אצל אבא שלי כל יום שישי, פעם בשבוע, אבל גדלתי אצל אמא שלי. היתה לי ילדות לא פשוטה. נהוג לחשוב עלי שגדלתי עם כפית של כסף בפה. זה ממש לא היה כך. הבית של אבי, שבו לא גדלתי, היה עם הרבה שפע, תמונות, תקליטים, הרבה דברים יפים, אבל אצל אמי אף פעם לא היה שפע. לא היה קל לנווט בין שני הבתים האלה. אני זוכר את עצמי כילד רואה בקבוק טמפו ויודע שהיום אני לא יכול לקנות. אבל לא חסר לנו כלום, זה רק לימד אותנו לשים דגש על השפע שבא מבפנים. זה קרה לי עם מוסיקה ועם ספרות ועם סרטים ועם תיאטרון. אני זוכר טוב מאוד חוויות מסרטים בגיל 15, הסרט 'הבוגר' היה בשבילי מהלומה".

דני סנדרסון "דני סנדרסון וגידי גוב, שגדולים ממני בשנתיים, רצו להקים להקה ביחד עם אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין וצ'רצ'יל (יצחק קלפטר) וחיפשו פסנתרן, אז גיל דור סיפר להם עלי. הם עשו לי אודישן בבית של סנדרסון שגר אז בסביון, ולפני האודישן הוא נתן לי קסטה של מוסיקה שלו והייתי המום. הוא כתב אופרת רוק שקראו לה 'סיפורי פוגי' והחדשנות פשוט היממה אותי. המוסיקה הישראלית היתה אז ברובה להקות צבאיות, חוץ מכמה הבלחות של אריק איינשטיין ושלום חנוך וכמובן סשה ארגוב, אבל לאנשים כמוני שגדלו על החיפושיות לא היה שום דבר לשמוע. ופתאום שמעתי מוסיקה לגמרי מקורית, רוקנרול וטקסטים נפלאים ומצחיקים ועמוקים, וגם הנגינה הנפלאה של אולארצ'יק".

הכבש ה-16 "התקליט הזה התחיל כמחאה על האופן שבו נהוג היה לכתוב ולשיר לילדים. דודו אלהרר, שהיה הסוכן של יהונתן גפן ויהודית רביץ וגידי גוב, יצר לי מפגש איתם ויהונתן הביא את דויד ברוזה. המלים היו של יהונתן, אני הלחנתי ועיבדתי וככה זה קרם עור וגידים. מה שתרם להצלחה היה העובדה שההורים שהיו בגיל שלנו נורא התלהבו והם הלהיבו את הילדים".

וכשהיא עצובה, אני לא מבינה... "עד היום השיר שהכי מבקשים ממני בהופעות הוא 'הילדה הכי יפה בגן'".

זקנה "פעם בשבוע אני מבקר קרובת משפחה בבית אבות סיעודי והמראה קשה לצפייה. זה קשה לכולם, גם לסביבה. מה שקשה בעיני בזקנה הוא העובדה שהיא דוחה את הצעירים. אני חושב שאדם לא מאמין שהוא יהיה זקן. אני לא האמנתי שאהיה בן 40 והנה אני כבר בן 57 וכנראה שגם אהיה זקן. המלחמה שלי בזקנה היא דרך הפעילות היומיומית שלי. גם הפעילות הספורטיווית - כשאני לא שוחה אני הולך הרבה ברגל - וגם הפעילות המוסיקלית. יצירה דוחה קצת את הזקנה".

חברים "פעם היינו קבוצה של חברים שהיינו נפגשים באופן קבוע במסעדה של חיים בבזל. היינו עלי מוהר ואיתן גרין ומיקי גורביץ'. עם עלי ומיקי עבדתי הרבה וכשעלי היה בחיים גם עשינו דברים ביחד שלושתינו".

טקסטים "יש לי תחושת בטן לגבי טקסט. אני רואה טקסט ומיד יודע אם אני מתחבר אליו ואם הוא בר הלחנה מבחינתי. הרבה פעמים יש בטקסט משקל פנימי, וגם משהו בנימה שהדברים נאמרים שמדבר אלי. הרבה אנשים שולחים לי טקסטים, אני קורא בעצמי ספרי שירה, עכשיו יש לי קשר עם יענקל'ה רוטבליט שכבר שלח לי ארבעה שירים שאני מלחין לתקליט חדש. בכל שיר טוב יש איזשהו פלא. כל יצירה טובה היא כאילו עולה מעצמה, ללא צורך בהסבר, זה נס".

יצירה "יש הבדל עצום בין עבודה על שיר לבין עבודה על יצירה סימפונית או על מוסיקה לתיאטרון, זה בערך כמו ההבדל בין לכתוב שיר לבין לכתוב רומן. יצא לי כמה פעמים לכתוב יצירות רחבות היקף, גם לתיאטרון ולסרטים וגם יצירות סימפוניות. פעם עבדתי במשך שמונה חודשים, שמונה שעות כל יום, על יצירה סימפונית והרגשתי שאני מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך עצמי. זו חוויה משכרת ולפעמים ישנה תחושה של נפילה כשאחרי זה כותבים סתם שיר".

כוורת "זה לא שאנחנו עושים מופעי איחוד כל יום ואנחנו גם לא בקשר יומיומי. מופעי האיחוד האחרונים שעשינו היו כדי לגייס כסף. אני חושב שהיו שם כמה מהמוסיקאים שאני הכי מעריך עד היום. זו היתה מהפכה, ואני חושב שכל הדברים הכי טובים מתחילים מתוך תחושה של מהפכה ומרידה. גם 'הכבש ה-16' היה מהפכה".

לימודים "אם יש משהו שאני חייב לאבא שלי זה שהוא היה עבורי מודל להשתכללות כל הזמן והוא נורא לחץ עלי ללכת ללמוד באקדמיה ובעצמו תמיד למד דברים. אני מאמין בזה. כבר שנתיים שאני לוקח שיעורים בפסנתר אצל עמיר פדרוביץ' וממש לומד יצירות. אנחנו לוקחים יצירה, מפרקים אותה, אני מתאמן בבית ופעם בשבוע בא לשיעור. אני כבר לא מרגיש שאני צריך להתאמן על השירים שאני מנגן בהופעות אלא על עצמי, אני הכלי. אז לפני ההופעה אני מתאמן על שוברט ועל אטיודים של שופן וזה נותן לי מסגרת מאוד נעימה ומשמעותית לתחומים של הג'אז והרוק. בשנת 77' בא לפה צ'יק קוריאה והלכתי לכל המופעים והסדנאות שלו והוא אמר שפסנתרן ג'אז צריך ללמוד תופים אז למדתי במשך שנה תופים כדי לשפר את חוש הקצב, כדי לפתח את ההפרדה בין שתי הידיים. אני גם קצת מנגן גיטרה".

מוסיקה מזרחית "אני זוכר שבתחילת שנות ה-70 היו ראיונות עם אביהו מדינה ואחרים שהתלוננו על קיפוח והרגשתי שאני וחברי מותקפים אישית. היום מדינה הוא יו"ר הדירקטוריון של אקו"ם וזה חיובי כי זה חלק מתהליך של תיקון שגיאות. כמוסיקאי זה לא ענייני אם משמיעים או לא משמיעים מוסיקה מזרחית. אני לא סוציולוג. אבל הרבה מהמוסיקה המזרחית ששומעים ברדיו היא בסך הכל פופ עם סולמות מזרחיים".

נינט "אני לא רוצה לדבר עליה באופן אישי אלא על תרבות הרייטינג והתופעה של 'כוכב נולד', שלדעתי משפיעה לרעה על הצד האמנותי של היצירה בישראל. יש בעיה שתוכנית כמו 'כוכב נולד' היא ההפקה היחידה המושקעת שעוסקת במוסיקה. זה יוצר מציאות שבה כך נראית אחר כך המוסיקה. לגבי המשתתפים, המתמודדים, המפיקים והקהל, הם בעיני חפים מכל פשע ועושים את עבודתם הבלתי-יצירתית נאמנה, אבל זו תוכנית שמטרתה למכור את התוכנית ולא לעשות מוסיקה. זה משתלב עם כל הרדידות של תרבות הרייטינג".

סרטים וספרים "מבקשים ממני לכתוב מוסיקה לסרטים וכמעט תמיד זה לא הולך טוב כי יש לי תמיד קונפליקטים עם הבמאים. כשבמאי מביא לך סרט אין לו זמן לחכות, הוא רוצה את זה מהר. היו לי כבר ארבעה במאים שלא נתנו לי מספיק זמן ודווקא הסרט האחרון שעשיתי ועוד לא הוקרן, 'ברוריה' של אברהם קושניר, יצא נפלא.

"אני קורא די הרבה. כשעלי מוהר נפטר הוא נתן הוראה שהחברים שלו יבחרו לעצמם ספרים מהספרייה שלו. הרבה שנים רציתי לקרוא את 'יוסף ואחיו' של תומס מאן, גם כי עלי ואסתר עופרים סיפרו לי עליו, וביום כיפור האחרון התחלתי. 'בית בודנברוק' היה בשבילי ספר מכונן, וגם 'התגנבות יחידים' של יהושע קנז וספרים של פיליפ רות".

עלי מוהר "למרות שזכרתי אותו מהתיכון, הפגישה הראשונה שלנו היתה כשהוא הביא את 'שיעור מולדת' לכוורת ב-73'. הפגישה הבאה היתה ברמת הגולן, נסענו להופיע שם והוא היה חיל קרבי בנגמ"ש, אבל הקשר האישי התחיל כשהוא פנה אלי שאכתוב מחזמר איתו ועם אורי קליין. הוא נתן לי שלושה טקסטים שאחד מהם היה 'זה כל מה שיש' ותוך שעה הלחנתי אותם והוא נורא אהב את זה. נסענו לתיאטרון חיפה לנולה צ'לטון עם המחזמר אבל שום דבר לא יצא מזה - יצא הקשר שלנו. לאט לאט החברות שלנו התפתחה לכל מיני תחומים ועם המופע שלנו 'אהובתי היחידה' הופענו עשר שנים. 25 שנים שחינו יום-יום בבריכת גורדון. נפגשנו כל יום במסעדה של חיים. אני חושב שהוא היה משורר מאוד משמעותי. תמיד הרגשתי שיש בשירים שלו אמת ועוד עומק נוסף. תמיד היו לנו ויכוחים מה קובע, המלים או המנגינה. עם השנים למדתי גם אני לראות כמה המלים חשובות".

פרנסה "הכסף שאקבל עם הפרס, 100 אלף דולר, יעזור לי מאוד. אף פעם לא היה לי כסף, אבל גם אף פעם לא דאגתי. כמעט תמיד אני מסתדר".

צעירים "אני רואה כל מיני דורות במוסיקה הפופולרית. יש הדור של שנות ה-70 עם מלחינים נהדרים כמו מתי כספי ושלמה יידוב וסנדרסון ואולארצ'יק ושם טוב לוי ושלום חנוך. אחר כך היה הדור שהצמיח את ארקדי דוכין ואחרים, ואחר כך הדור שהצמיח את שלומי שבן. אני מאוד אוהב את שבן, וגם את הדג נחש. ויש שני האבישי כהן, שני נגני ג'אז מעולים, חצוצרן ובסיסט. אני מאוד אוהב את רונה קינן, גם ככותבת של מלים ומוסיקה, ואני חושב שאביתר בנאי הוא מוסיקאי עם הרבה עומק".

קנאה "אני בכלל לא מקנא במבצעים אחרים שמבצעים את השירים שלי, להפך. לפעמים אני מרגיש החמצה, כלומר מצדי, שחבל שאין לי היכולת הזאת שיש להם לשיר טוב כל כך. בעיני האושר הכי מושלם זה להיות מסוגל לבטא את עצמך בשירה. אל תטעי, אני אוהב איך שאני שר, אבל גם בעיני עצמי אני לא המבצע הכי טוב של השירים שלי".

רכילות "אני לא קורא רכילות, לא אוהב לרכל, לא אוהב לשמוע רכילות ומאוד שמח שאף פעם אני לא מופיע בטורי הרכילות".

שפל "אני מניח שהיו לי תקופות של שפל אבל אני מתייחס לזה קצת אחרת. העבודה המוסיקלית שלי ממילא לא נמדדת ברייטינג, ואני לא יכול להגיד שפתאום מכרתי פחות תקליטים כי הרי ממילא אני לא מוכר הרבה תקליטים. הרבה מהמוסיקה שאני עושה ממילא לא מגיעה לציבור, אז אי אפשר למדוד אצלי שפל מבחינה חיצונית. במישור האישי היתה לי בתחילת שנות ה-30 שלי תקופה אישית לא פשוטה כשהתחלתי להיות מודע לכל מיני כאבי ילדות שפרצו. הלכתי אז לטיפול. לכאורה זה היה שפל, אבל בעצם השפל הזה היה הכנה לגאות".

תיאטרון "אני לא רואה כל כך הרבה תיאטרון. כשהייתי ילד ראיתי יותר כי אבי נישא לחנה מרון והיא לקחה אותי לראות הרבה הצגות. אבל אני אוהב לכתוב לתיאטרון. בממוצע אני כותב מוסיקה לשתי הצגות בשנה. בשבילי זו חוויה. אני מרגיש שכך אני גם לומד תיאטרון. אני חושב שארצה פעם לכתוב מחזמר, אולי גם אופרה. למה לא".*



יוני רכטר. אני גם קצת מנגן גיטרה


צילומים: עוזי קרן, טלי שני, דפנה צ'ילאג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו