בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירג היידר - גבר גבר או הבריטני ספירס של הפוליטיקה האוסטרית

ירג היידר לא הסתיר את שנאת הזרים שלו, אבל את אהבתו לגברים דווקא כן. בעוד הצהובונים האוסטריים חוגגים על סודות מחייו הכפולים מעדיפים חסידיו להדחיק ולהתאבל על הלאומן האהוב, ואילו במפלגתו תוהים מי ימשיך את דרכו של מי שכונה "הבריטני ספירס של הפוליטיקה האוסטרית". זה כנראה לא יהיה אהובו שבור-הלב

תגובות

הדרכים העקלקלות שמקיפות את קלגנפורט, בירת מדינת קרינתיה שבדרום-מזרח אוסטריה, עוצרות נשימה. קשה שלא להתרשם מהשלווה שעוטפת את ההרים, הנהרות, היערות, הסוסים, הצבאים והטירה הימי-ביניימית שמשקיפה עליהם. בליל 11 באוקטובר הופרה השלווה הזאת באחת, עם מותו בתאונת דרכים של מנהיג הימין הקיצוני ומושל האזור בתשע השנים האחרונות, ירג היידר. פולחן האישיות סביב "כוכב הפופ של הפוליטיקה האוסטרית", כפי שקבע שערו של אחד העיתונים באוסטריה, נגלה כעת לעין באתר ההנצחה המאולתר בפאתי העיר שבו הניחו מאות מתושבי האזור נרות זיכרון עם דמותו. וכמו כוכב פופ, יצר מותו עשרות תיאוריות קונספירציה המזכירות את המוסד, אל-קאעדה, מפלגת השמאל האוסטרית ועלילות הומופוביות - לעתים באותה נשימה.

המסתורין לכאורה שאופף כבר כחודש את נסיבות מותו של היידר - הסיבה הרשמית היא נהיגה בשכרות ובמהירות מופרזת - ניזון בעיקר מפרטים פיקנטיים על נסיבות חייו, כאלה ששמרנים אוהבים להזדעזע מהם. מתברר שהיידר, בן 58, נשוי ואב לשתיים, ניהל קשרים עם גברים צעירים. האחרון שבהם היה דוברו, שטפן פצנר, בן 27, שהיה מאהבו במשך כחמש שנים. "זו היתה אהבה. היתה לנו מערכת יחסים שהרחיקה הרבה מעבר לחברות. ירג ואני היינו קשורים בדבר-מה מאוד מיוחד", אמר פצנר בראיון לרדיו הממלכתי של אוסטריה יום לאחר התאונה. הוא הגדירו בפשטות "Lebenmensch", הגבר של חיי.

אנשי מפלגתו של היידר, "הברית לעתיד אוסטריה" (BZ?), זעמו על הראיון ואף ניסו ללא הצלחה למנוע את שידוריו החוזרים. פצנר, שמונה ליורשו של היידר כראש המפלגה לאחר מותו, הוצג כדמות נלעגת, בשל עודף הרגשנות לכאורה שהפגין לאחר מות אהובו. מאוחר יותר התברר כי לפני מותו בילה היידר בפאב מקומי עם מאהב חדש, אחרי מריבה קולנית עם פצנר במסיבה שעות קודם לכן. בדרכו הביתה מהפאב שלח היידר עשרות הודעות טקסט לפצנר, מפציר בו לחזור אליו, כשלפתע סטתה המכונית מהכביש.

משפחתו של היידר תרמה לא מעט לאווירה הקונספירטיווית כשסירבה לקבור אותו לאחר טקס ההלוויה הרשמי, והכריזה כי גופתו תישרף. נכון לעכשיו נמצאות הגופה והמכונית במקום מסתור. הסבריה של רעייתו, קלאודיה, לפיהם העיכוב נובע מסיבות ביורוקרטיות, לא הספיקו כדי לעצור את חרושת השמועות המספרות שגופתו הועברה למדינה אחרת, שם תתבצע בה נתיחה שלאחר המוות כדי לבדוק חשד לרצח.

את החגיגה התקשורתית הזאת מזינה מדי יום התקשורת הגרמנית, שלא בוחלת באמצעים כדי להשפיל ולנגח את האוסטרים השמרנים על הערצתם למנהיג בעל ההיסטוריה המשפחתית הנאצית. או כמו שאוהבים לכנות אותו, "נכדו הרוחני של היטלר".

הפאב המקומי: משקה אחרון

"לא היה לו סיכוי", אומר בעצב תושב אחד הכפרים הסמוכים לקלגנפורט, שעצר להדליק נר זיכרון אדמדם באתר התאונה. על השלטים הרבים באזור משורבטות כתובות אבל כמו "המלך של הלבבות הקרינתיים", "מותך שבר את לבנו", "אנחנו בלב שלך", והם מלווים בגזירי עיתון עם תצלומיו של המושל הנערץ. לבריטים זה עשוי להזכיר את דיאנה. הגשם עדיין לא הספיק לטשטש את הסימונים על הכביש - עיגולים, פסים וקווים בצבעים שונים - עבודתם של חוקרי התאונות שפעלו בזירה. ב-10 באוקטובר, יום לפני התאונה, עוד הספיק היידר להשתתף בחגיגות השנתיות לציון משאל העם שנערך כאן ב-1920, בו בחרו רוב תושבי האזור לחיות תחת שלטון אוסטריה ונקבע מחדש קו הגבול שלה עם סלובניה.

בפאב המקומי "Stadtkraemer" (הסוחר העירוני) נפגשים מדי ערב חברי הקהילה ההומו-לסבית של קלגנפורט. מה חיפש כאן היידר דקות ספורות לפני שנכנס למכוניתו בפעם האחרונה ובחברת מי בילה? השאלות האלו העסיקו מאוד את הצהובונים, ונענו בחלקן לאחר שאחד הגולשים שלח לאתר האינטרנט של החינמון "אוסטרייך" תמונה בה נראה המושל בחברת גבר צעיר, כשלצדם בקבוקי בירה, כוסות יין וכוס וודקה גדולה, שאותה חלקו השניים באותו ערב קטלני.

מפתיע, אך נראה שהתמונה הזאת, כמו עדויות מפורטות נוספות שפורסמו בעיתונים בחודש האחרון על "חייו הכפולים" של היידר, לא מיהרה לסחוט תגובות קיצוניות מבוחריו הפוטנציאליים של ראש המפלגה הימנית; השמרנים הקתוליים, תושבי ההרים, לא מיהרו להוקיע מתוכם את הפוליטיקאי, מעדיפים את טקטיקת ה"אל תשאל, אל תספר". אלו רק שמועות, אין לנו שום הוכחות, חזרו ואמרו אנשים ברחוב.

הקהילה ההומו-לסבית באוסטריה ובגרמניה לא הגיבה גם היא באופן רשמי להוצאתו של היידר מהארון לאחר מותו, והעדיפה להמשיך לשמור על שתיקה גם לאחר שכותרות העיתונים זעקו: "היידר איסט שוול" (היידר הוא הומו). ניסיון לקבל תגובה רשמית כלשהי מ-HOSI, הארגון הגדול והרשמי של הקהילה הוורודה באוסטריה, נתקל בסירוב.

את יוליוס, וינאי בן 50, פגשתי בקפה "ברג", שהפך לסמל של הקהילה ההומו-לסבית בבירת אוסטריה. "לא היה לנו שום אינטרס להוציא את היידר מהארון בכוח", הוא אומר, כשאני מבקש לדעת למה מתנגדיו הרבים לא השתמשו בקלף הזה כדי לנגח אותו בקרב בוחריו השמרנים. "להציג את הנטייה המינית כגורם שצריך להתחשב בו בבחירה של מנהיגים יהיה ירייה ברגל של עצמנו. ובכלל, אין שום קשר בין הנטייה המינית לזו הפוליטית. לא כל ההומואים הם חייכנים, נחמדים וחברותיים כמו שלפעמים מציגים אותם. יש גם כמה חזירים ומגעילים".

ההיסטוריה: על הומואים ונאציזם

כמעט מתבקש להשוות את היידר לאיש ימין קיצוני אחר, הומו גלוי. "הנטייה המינית של ארנסט ראהם, ראש הס"א (פלוגות הסער), היתה 'סוד פתוח'", מסביר ההיסטוריון ד"ר בועז נוימן מאוניברסיטת תל אביב, העוסק בין השאר בקשר בין נאציזם להומוסקסואליות. "היטלר ידע היטב על העדפותיו כשמינה את ראהם לתפקיד בכיר, אבל טען שזה לא רלוונטי. בכלל, הצוותא הפשיסטית היא צוותא גברית, במידה מסוימת הומו-ארוטית".

"ההיסטוריון ג'ורג' מוסה היה אחד הראשונים שפיתח את הטענה המקורית והמהפכנית שבכל הקשור להומוסקסואליות קיים מתח מבני בתנועות הפשיסטיות. מצד אחד, אלו אכן תנועות שמרניות שמחויבות לערך המשפחה מתוך האידיאולוגיה השמרנית, בגלל תפיסות של אאוגניקה, גזע וכדומה. אך מצד שני אלו תנועות אנטי-נשיות בעליל, שמאדירות את הגבריות ובזות לאשה ולמיניות הנשית כמיניות חלשה".

רק אחרי חיסולו של ראהם ב"ליל הסכינים הארוכות" ב-34', החל המשטר הנאצי לרדוף הומואים, לסביות ומיעוטים נוספים כמדיניות רשמית. באנדרטה החדשה, שהוקמה השנה בברלין לזכרם של הומואים שנרדפו בשואה, מצוין כי 7,000 הומואים נרצחו בידי הנאצים ו-54 אלף נרדפו על ידם בשל העדפתם המינית. "צריך לזכור שראהם חוסל מסיבות פוליטיות, ולא בגלל נטייתו המינית. התווית ההומואית שלו היתה רק תירוץ, ויש מי שטוען כי החיסול הוא ביטוי נוסף להדחקה של נאצים רבים את התשוקות ההומו-ארוטיות שאיפיינו אותם כתנועה גברית", אומר נוימן.

היידר מעולם לא התבטא בגלוי בגנות הומואים, ואף תמך בשנות ה-90 בשינוי החוק, שאוסר על קיום יחסי מין בין גברים מתחת לגיל 18 - חוק שנפסל בינתיים בידי בית המשפט העליון באוסטריה בטענה כי הוא לא חוקתי. אתרי חדשות מכובדים פירסמו בעבר כי כשהחוק היה עוד בתוקף, נהג היידר לצאת מדי פעם לסלובניה השכנה כדי להתרועע עם צעירים מתחת לגיל המותר בארצו. זה לא מנע בעדו לצאת בגלוי נגד ה"זרים" הסלובנים שחיים באוסטריה.

גם כלפי יהודים לא הפגין היידר יחס מפלה, ואחד מחברי מפלגתו הקודמת, מפלגת החירות האוסטרית (FP?), היה בעצמו יהודי; "יהודי מחמד", יש מי שיגידו, אבל להיידר היה חשוב להראות שאינו אנטישמי כמו שהוצג בעולם. לפני כמה שנים זכה אותו פיטר זיכרובסקי ל-15 דקות התהילה שלו, כשטען שהמוסד ניסה לגייס אותו כדי לעקוב אחר קשריו של היידר עם מנהיגים ערבים, דוגמת סדאם חוסיין ובנו של קדאפי. ישראל, מצדה, הפנתה לו עורף, כשסירבה להתיר לו להשתתף בכנס בתחומה. מאז פרש מהפוליטיקה, והיום הוא עושה עסקים בסינגפור.

עם השנים צבר היידר, שאביו היה חבר בס"א, שלל התבטאויות בעייתיות. הוא שיבח את מדיניות התעסוקה של הנאצים ("הרייך השלישי פיתח מדיניות עבודה הולמת שווינה לא תפתח לעולם"); החמיא לאנשי האס-אס ("גברים עם אופי", "לא ייתכן שבגלל ביקורת מפוקפקת תסוכם ההיסטוריה של אבותינו כסדרה של פשעים"); מתח ביקורת על הסכם הפיצויים ליהודי וינה ("זה חייב להסתיים מתישהו"); וגם שלח חצים ארסיים לעבר ישראל ("ישראל תקועה בהשקפת עולם השייכת לתקופת השואה. עליה להכיר בכך שהעולם, והם, השתנו מאז").

אלא שבניגוד לתדמית הבינלאומית הבעייתית של היידר - שהגיעה לשיאה ב-2000 כאשר כמה מדינות, בהן ישראל, החרימו את אוסטריה וניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עמה בעקבות כניסתו לקואליציה - במדינה עצמה לא מתרגשים. "אם חושבים שכל מי שבחר בהיידר הוא פשיסט, אז כל תושב שני כאן הוא כזה. אבל הסיפור האמיתי הוא אחר. האנשים כאן לא מבינים בפוליטיקה. זה מורכב ולא מעניין", מסביר אדולף וינקלר, העורך הראשי של העיתון המקומי "קליינה צייטונג", שחרף שמו - עיתון קטן - הוא הנפוץ בעיתוני אוסטריה ומודפס במיליון עותקים מדי יום. "היידר נתן להם את התחושה שהוא עושה משהו עבורם, שהוא נלחם למען האיש הקטן". הצלחתו של היידר, הוא אומר, לא נבעה מהדעות הפוליטיות שלו (שממילא השתנו בהתאם לרוח התקופה) אלא מכך שהיווה אלטרנטיווה לפוליטיקה האחרת, המושחתת, המסואבת והביורוקרטית, שבמשך שנים שלטה במדינה.

ב-2005 פרש היידר ממפלגתו והקים את "הברית לעתיד אוסטריה". מותו התרחש דווקא בתקופה טובה יחסית למפלגה הצעירה, שזכתה בבחירות הכלליות של ספטמבר ב-10% מהקולות, כשיחד עם מפלגת החירות מנה הגוש הימני 28%.

העיתונות: מלחמת גרסאות

"היידר היה הבריטני ספירס של הפוליטיקה האוסטרית", אומר וינקלר בחיוך. "כמו בריטני גם היידר קם ונפל, ושוב הצליח להתרומם. הוא היה עמוק למטה, אבל מהר מאוד טיפס בחזרה למעלה. למרות שהפסיד לפעמים, תמיד היתה לו מוטיווציה לנסות מחדש, לא לוותר".

וינקלר מתאר מנהיג כריזמטי ממדרגה ראשונה, כזה שהסתחבק עם תושבי עירו ולא פעם הזמין את באי הפאבים לסיבוב בירות על חשבון הממשלה. "הוא נתן להם תחושה טובה וביטחון עצמי. אומרים שהוא לחץ ידיים לפחות פעם אחת לכל אחד מתושבי העיר. הוא היה טיפוס מוחצן מאוד, שקפץ בנג'י, טיפס על הרים ורץ מרתון. אחד שידע ליהנות מהחיים הטובים, ורצה שגם לתושבים שלו יהיה כיף".

ומה לגבי העדפותיו המיניות?

"נטייה מינית היא עניין פרטי ואנחנו בתקשורת לא מתעסקים בכך. קיבלנו תמונות שלו עם גברים צעירים, אבל לא פירסמנו שום דבר".

דברים דומים אומר ארמין טורנהר, מומחה לפוליטיקה אוסטרית, זוכה פרס העיר וינה לפובליציסטיקה והעורך הראשי של המגזין הווינאי "פאלטר". "הוא תמיד הסתובב עם נערים צעירים שנראו טוב, והותיר מקום לספק אם הם גם המאהבים שלו. הוא התהלך על הגבול הדק. חשבנו, ואנחנו עדיין חושבים, שזו טעות לעסוק בנושא הזה.

"היידר השקיע הרבה כסף בבגדים", הוא ממשיך. "לעתים החליף תלבושת פעמיים או שלוש ביום, ותמיד היה חשוב לו להיראות טוב. התושבים אהבו אותו. חלק סיפרו שהיה נותן להם כסף מזומן, ביד. הם היו מתקשרים אליו אישית, או פוגשים אותו בפאב המקומי, מתלוננים על בעיה - קטנה כגדולה - ותוך זמן קצר היא נפתרה".

בשבוע שעבר הקדיש מגזין החדשות הפופולרי "ניוז" את כתבת השער שלו לבחינת תיאוריות הקשר סביב מותו של היידר. יריבים פוליטיים, אנשי עסקים, ישראלים וערבים מעורבים ברציחתו של היידר - אם להאמין למיילים שמופצים כעת באוסטריה, לאתרי הקונספירציה ול"הדלפות" של אתרי הרכילות. איך בדיוק חוסל? תלוי לאיזו גרסה מאמינים.

יש מי שטוען כי הורעל במכוון וכי לכוס הוודקה ששתה בפאב הוכנסו טיפות של "סם האונס", שדאג לכך שנרדם על ההגה. אחרים משוכנעים כי במכונית נמצא חומר נפץ או שמישהו חיבל במערך ההיגוי והחשמל. חברת פולקסוואגן, יצרנית המכונית, הוסיפה שמן למדורה כשהצהירה ש"המכונית היתה אמורה לשרוד את ההתהפכות בתנאים הנתונים" והבטיחה לשלוח נציגים משלה כדי לבחון מקרוב את שרידי הרכב. עד כה טרם דווח על ממצאי הבדיקה. הדיווחים האחרונים מספרים גם על כדורים נוגדי דיכאון שנמצאו בין שרידי המכונית.

המפלגה: החיים בלעדיו

אולם לכוכב המקומי - שזהר גם בשמי אוסטריה כולה כשזכה ל-28% מהקולות בבחירות הכלליות ב-99' והיה שותף בקואליציה - היו צדדים פחות סימפתיים. שלא לייחוס מתארים גורמים במערכת הפוליטית האוסטרית את היידר כ"פיהרר" שמאוהב ומרוכז בעצמו, שקרן פתולוגי, אופורטוניסט חסר תקנה, בזבזן גאוותן. את עיקר החשש בעולם עוררה גישתו הקיצונית כלפי זרים ומהגרים, שליבתה היטב את השנאה והחששות הקמאיים של התושבים המקומיים מפניה; שנאה זו הגיעה לשיאה כשהיידר הציע לעקוב אחריהם באמצעות צמידים אלקטרוניים. עוד ב-86', כשהשתלט על ה-FPO, אמר היידר כי "אנחנו רוצים אוסטריה אחרת, רפובליקה בנוסח חדש" - כשהוא מכוון לאוסטריה נקייה ממהגרים ומזרים.

יום בקלגנפורט מספיק כדי להיווכח שלפחות בחלק הזה של הארץ הצליחה המדיניות של היידר מעל למצופה: בניגוד לבירה וינה כאן אין זכר לשחורים, ערבים או מהגרים ממדינות אחרות. כל הפרצופים ברחוב, במקומות העבודה ובחנויות, הם של אוסטרים מקומיים.

במערכת הפוליטית לא נרשמו תגובות חריגות להיעלמותו של היידר מהזירה. יריביו נזהרו בלשונם והסתפקו בהצהרות כלליות. כך לדוגמה אמר ראש ממשלת אוסטריה, אלפרד גוזנבאואר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיידר "עיצב את מפת הפוליטיקה במשך עשורים" וש"היה אדם שאי אפשר היה להישאר אדיש אליו, לטוב ולרע". היינץ כריסטיאן שטראכה, יריבו המר של היידר שהחליף אותו בהנהגת מפלגת החירות עם פרישתו, אמר כי "אוסטריה איבדה אישיות פוליטית גדולה".

מותו של היידר מספק הזדמנות טובה לבחון מקרוב את כל אלה שמתהדרים בהיותם ליברלים ופתוחים ל"אחר" - אך בשעת מבחן נופלים לבור שכרו בעצמם. העיתונות האוסטרית והגרמנית לדוגמה, שהפכה את הדיון במיניותו של היידר לשיחת היום והציגה את אהבתו לאיש צעיר כמעוותת, לא עצרה לרגע כדי לחשוב אם העיסוק האובססיווי הזה כשלעצמו לא מעיד על השקפת עולם שמרנית ואנטי ליברלית - שאותה הוקיעו אצל היידר עצמו.

"מותו הותיר בי חלל כה גדול, עד שאני לא יודעת איך לבטא אותו במלים", אמרה בשבוע שעבר רעייתו, קלאודיה, ששברה את השתיקה שגזרה על עצמה לאחר מותו בראיון בלעדי שהעניקה לעיתון "אוסטרייך". "הוא כל כך חסר לי. לפעמים אני מקווה שהוא יתקשר אלי משדה התעופה ויבקש שאבוא לאסוף אותו". את בעלה ב-32 השנים האחרונות תיארה כ"אדם פוזיטיווי, בעל גישה חיובית לחיים, שנתנה לו את הכוח תמיד לשוב ולהביט קדימה בתקווה, גם ברגעים קשים מאוד". אף מלה על מאהבים וחיים כפולים.

במפלגה ובסביבתו של היידר מנסים כעת לעשות הכל כדי לשמר את המיתוס ולהמשיך לרכוב על גלי האהדה שצבר. ראשיה מסרבים לשוחח עם התקשורת כדי למזער את הנזקים שהסב פצנר כשחשף את דבר יחסיו עם היידר, ומתמקדים בטיפוח המיתוס סביב המנהיג המת. עד שמי ממאהביו של היידר ייצא לתקשורת ויחשוף הכל יסתפקו האוסטרים בלוח שנה ססגוני המעוטר בתמונותיו וכבר מופץ בחנויות ברחבי המדינה. גם אנדרטה מרשימה מתוכננת להיבנות לזכרו, וכעת נקראים אמנים מרחבי המדינה להגיש הצעות לעיצובה. "הוא היה כמו משיח שעלה עכשיו לשמים", מסכם וינקלר. "מה יישאר ממנו? ימים יגידו".*



ירג היידר (מימין) ושטפן פצנר. "Lebenmensch" (הגבר של חיי), הגדירו פצנר בראיון רדיו אחרי מותו


היידר מאושר אחרי הצלחת הימין הקיצוני בבחירות בספטמבר (למטה: בפסטיבל בקרינתיה)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו