בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חבר ואיש סוד: שיחות עם סיני | היועץ ליועץ

תגובות

חבר ואיש סוד: שיחות עם סיני, אורה ערמוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 254 עמ', 84 שקלים

ארנן עזריהו, המכונה "סיני", הוא אדם רב פעלים. הוא נולד בחיפה ב-1917, היה ממקימי קיבוץ גנוסר וחבר מטה בפלמ"ח כקצין תרבות והסברה. במלחמת העצמאות שירת כקצין שלישות של חזית הדרום, בפיקודו של יגאל אלון, חבר קיבוצו, ובראשית שנות ה-50 היה חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד. בחלקו השני של העשור הזה היה שליח הקיבוץ המאוחד בארצות הברית ובשנות ה-80 היה פעיל מרכזי ב"יד טבנקין" - המרכז הרעיוני של התנועה הקיבוצית.

מכל מגוון תפקידיו, אחד קירב אותו להיכל ההיסטוריה: במשך שנים רבות היה עוזרו ואיש סודו של ישראל גלילי; שלישו כשכיהן כרמ"א (ראש המפקדה הארצית) של ההגנה ויועצו בשנים שגלילי כיהן כשר בכיר בממשלה. היום, אחרי יותר מ-20 שנים למותו, ישראל גלילי נשכח מלב הציבור כרבים ממקימי המדינה וקברניטיה.

גלילי ניצב בשורה הראשונה של הנהגת המדינה ויש לו מעמד מיוחד בפנתיאון שלה: הוא כיהן כשר הממונה על ההסברה, בעודו פוחד מכל חשיפה אישית. מבחינת עולמנו העכשווי הוא דמות בלתי-נתפשת: חבר קיבוץ - ממייסדי קיבוץ נען שחי בו כל חייו - שגר בדירה נזירית, שלבש בגדים ממחסן הקיבוץ, בקושי נסע לחוץ-לארץ (הוא חשש מאוד לדבר באנגלית) וכיהן 11 שנים בממשלות של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, ובכולן היה שר בלי תיק (חוץ מתקופה קצרה שבה כיהן כממונה על ההסברה).

לכאורה לא היו לו תפקידים משמעותיים, אלא שגלילי היה יועץ סתרים ללוי אשכול וכתב את "נאום הגמגום" הטרגי ערב מלחמת ששת הימים (ראש הממשלה פשוט לא הבין את מליצותיו). ובזמן שמאיר היתה ראש ממשלה הוא הגיע לשיאו. הוא היה מקורב ביותר אליה, השתתף בקביעות ב"ישיבת המטבח של גולדה" והיה שותף סוד, כולל הסודות הכמוסים של ישראל: בסיס הקשר ביניהם היה אידיאולוגי - עמדותיו הנציות היו דומות לעמדותיה, שניהם תמכו במדיניות הסטטוס-קוו ובמדיניות התנחלות מוגבלת, ושניהם התנגדו להתיישבות בלב הגדה. הבסיס השני היה אישי: היא העריצה את פשטות הליכותיו ואת העובדה שהיה חף מאינטרסים אישיים. הוא היה אפוא הפוך ממשה דיין, הנהנתן והמושחת. "מסמך גלילי" שניסח נתפש כגורם מרכזי לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בממשלת רבין גלילי השפיע פחות.

בספר מנסה סיני להבין את יסודות עוצמתו של גלילי: הראשון היה חוכמתו. השכלתו הפורמלית "הסתכמה בלימודי בית ספר עממי בלבד" ולמרות זאת תבונתו הקסימה רבים: "מכריו נשבו בה. אשכול, גולדה, רבין, אנשים שונים כל כך זה מזה, רצו אותו כיועץ". תרומתו היתה מכרעת לחשיבה הביטחונית-מדינית, וגם מתנגדיו המובהקים הוקירו את חשיבותה. סיני מספר על התנהלותו בימי ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים: גלילי עודד את אשכול לצאת למערכה לבד ולא לסמוך על האמריקאים, והציע לו לשלוח את יגאל אלון לשוחח עם עזר ויצמן, שהיה מפקד חיל האוויר זמן קצר לפני כן, כדי להכיר מקרוב את פרטי תוכניות החיל. בעקבות השיחה, עמדת אלון, שהיה הדמות הביטחונית היחידה בממשלה (עד צירוף דיין), "הכריעה את הכף".

היסוד השני היה אמנות הניסוח. גלילי, מספר סיני, קנה את מעמדו כ"אשף הניסוח" לא רק בגלל שפתו העשירה והמליצית, אלא בגלל יכולתו "לתווך ולקרב בין הדעות השונות" ולכבד את עמדת המיעוט. הוא "מעולם לא אמר: מאחר והרוב אתי אני מעביר החלטה שאין בה דבר מדעת המיעוט. להפך, הוא תמיד שילב בנוסחה של הרוב את הניסוחים שאינם צורמים או מנוגדים בעמדת המיעוט". היסוד השלישי היה יושרו. היו לו "יושר והגינות בלתי מתפשרים. הוא לא שיקר, לא הלך רכיל ולא הסגיר חברים. כל מי שבא אליו לשאול בעצתו, בדברים הכי אינטימיים, ידע שזה נשאר אצלו". הוא סירב להשתמש במעמדו הרם "כדי לקדם אדם זה או אחר".

נקודה כואבת שסיני ציין היא הדרך שבה ירד גלילי מהבמה הציבורית ואחר כך מבמת החיים. ב-1977, לקראת הבחירות, הוא לא נבחר לרשימת מפלגתו לכנסת החדשה, התשיעית. הסילוק פגע בו עד עמקי נשמתו ועל זה הוא מעיד: "עד אז כיהן גלילי בכל הכנסות, וזאת היתה פעם ראשונה שבה לא נבחר. הוא, שהיה רגיל שהכל סומכים עליו ורואים בו את נציגם, מצא את עצמו לפתע בחוץ וקיבל את המהלך הזה קשה מאוד". הוא לא התאושש מכך: "הוא לא נרפא מן הטראומה הזאת ועד יום מותו לא חזר אל עצמו ואל הביטחון העצמי שלו".

לכך נוספו כמה אירועים מוחיים, שפקדו אותו בראשית שנות ה-80. סיני מרמז במרירות שאפשר לקשר בין מצבו המנטלי למצבו הבריאותי: "אני לא יודע אם הדברים קשורים זה בזה, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שזאת היתה פעם ראשונה שבה גלילי מצא עצמו לא רצוי ורק אלה שהיו קרובים אליו שמרו לו אמונים". האירועים המוחיים דירדרו את מצבו וב-1984 הועבר לבית לוינשטיין משותק וחסר יכולת לתקשר. תהליך דעיכתו היה ארוך ורווי ייסורים. פחות ופחות חברים ביקרו אותו וסיני היה מהיחידים שביקרו אותו עד מותו. מעבר לשקיעה האישית העגומה, חש סיני כי גלילי נשכח מלב הציבור עוד בחייו.

יש לספר שני חסרונות. הראשון הוא שאין בו ביקורת של סיני על אלופו וגיבורו. השני - שיש בו שגיאות היסטוריות. המחברת פשוט לא בדקה את העובדות (לדוגמה, סיני סיפר כי "יצחק רבין עמד בראש הרשימה של המערך" ב-1977, בשעה שמי שעמד בראשה היה שמעון פרס; גלילי לא היה ב"כל הכנסות" - הוא לא היה חבר הכנסת השנייה). אבל מעבר לחסרונותיו יש בו דברים ראויים: סיני מאפיין את גלילי בספר באופן חי וצבעוני ומצליח לספר דברים מרתקים על דמות מרכזית בקורותינו.

יחיעם ויץ הוא היסטוריון



ישראל גלילי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו