"אחר כך", רייצ'ל זייפרט | מה שג'וזף ראה - ספרים - הארץ

"אחר כך", רייצ'ל זייפרט | מה שג'וזף ראה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אחר כך, רייצ'ל זייפרט. תירגמה מאנגלית: שלומית כנען. הוצאת כתר, 241 עמ', 84 שקלים

לבטח יהיו קוראים שיראו ברומן השני של רייצ'ל זייפרט "ספר מרטיט לב", כמו שאומרת להם הכריכה האחורית. על הכריכה הזאת כתוב גם שג'וזף, אחד משני גיבורי הרומן, הוא "טייח ומעצב" - למה? כי לא נאה לו לגיבור רומן להיות שיפוצניק? כי "מעצב" נחשב יותר (כלומר מוכר יותר) מ"איש-שיפוצים"?

זו דווקא אחת הבחירות היפות והמשמעותיות של זייפרט - להעניק לגיבורי הרומן שלה, הסימפטים, מקצועות בעלי משמעות סמלית. ג'וזף, כבר אמרנו, הוא טייח ואיש שיפוצים, אליס היא אחות פיזיותרפיסטית. שניהם מצטיינים בתחומם, עושים נפלאות בשיקום - בתים ורקמות חיות - אך כשהדברים נוגעים בהם עצמם, אין בכוחם להושיע. מחיקת צלקות מנפש האדם, מתברר, אינה דבר פשוט.

ג'וזף, לשעבר חייל בריטי באירלנד, מסתיר או מדחיק את סבלו מהלם פוסט-טראומטי, בעקבות אירוע ירי שבו היה מעורב. אליס מתאוששת ממות סבתה האהובה; כן, אלה לא בדיוק צרות מאותה הליגה, ואולי משום כך זייפרט נוטה לחזור ולהדגיש עד כמה היתה הסבתא אהובה על אליס, שהיא גם בת לאם חד-הורית ולאב שעמד אתה בקשר מכתבים ונעלם שוב מחייה. כדי לסבך עוד את העניינים, מרחיבה העכבישה המספרת זייפרט את רשת הקורים שלה ומובילה את ג'וזף להציע לאליס ג'סטה, לשפץ את בית סבה, אדם קשה, אלמן טרי, המתמודד - כמה לא מפתיע - עם עברו כטייס בשירות הוד מלכותה, שם לקח חלק בדיכוי מרידות בדרום-אפריקה.

"שדים מתעוררים מרבצם" - גם את זה תספר לכם הכריכה האחורית, ולא מספרת עד כמה מופרכת, אבל קורצת לקולנוע, היתה התרחשות השיא שאליה מובילה אותה התעוררות. לא קראתי את "החדר החשוך", הרומן הראשון של זייפרט, שגם במרכזו עמדה טראומת עבר מודחק - השואה, כפי שנחוותה על ידי אזרחי גרמניה. אפשר שלסופרת, בריטית-גרמנית במוצאה, יש עניין מיוחד ואישי בכתיבה על טראומות מודחקות, אך תרגומו של העניין הזה ליצירה ספרותית ב"אחר כך" מותיר רושם מקצועי מדי, תכליתי מדי, תחקירני מדי.

לתחושתי-חשדותי, "אחר כך" אינו ספר שנכתב מתוך תחושת דחיפות או להט פנימי, אלא כדי לקיים את הבטחת ה"סופרת צעירה ומבטיחה" שהיתה זייפרט לאחר הרומן הראשון, שהיה בין המועמדים הסופיים לפרס הבוקר.

אם לשוב אל הכריכה האחורית, צדק מי שהגדיר את העלילה כ"מנווטת ביד בוטחת". יש כאן תוכנית על ומילוי דקדקני של משימות ארטילריה; ממש כמו בחיל האוויר של צבא הוד מלכותה. הרבה יותר תסריט מאשר יצירה בשפה. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הסרט - הבריטי הקטן - סצינה אחר סצינה, כולל שני רגעי שיא ופלשבק, ולא רואה איזה יתרון יהיה לטקסט הספרותי על פני הקולנוע, ועל פני השחקן שיביעו, בנוכחותו הפיסית, את הגוש התקוע בגרונו של ג'וזף לכל אורך הרומן ועד לסופו הכביכול-מפתיע, כביכול-אמיץ.

נראה כאילו רק בעמוד האחרון הבינה זייפרט שזה באמת לא כל כך פשוט להיחלץ מהלם פוסט-טראומטי, שאל לה ולרומן הפופולרי שכתבה לטעת במי מהקוראים את אשליית העד-החתונה-זה-יעבור. אך האם די בכך כדי לבטל את חתירתו המתמדת של הרומן לפתרון, לפיצוחה של "תעלומת" הטראומה? יש משהו מביך ומעושה - ובמלים אחרות, מציית מדי לנורמות של הרומן הפופולרי - באופן שבו "חושפת" זייפרט את "האמת", כלומר, שוקדת להסתיר אותה. אם היתה כאן תעלומה, פתרונה מאכזב.

במה אפשר להתנחם? בדמויות - ג'וזף, אליס, הסבא ואחרים - מתוארים באהבה וללא שיפוטיות, בפשטות כובשת. ברגעיהם היפים (מעט הומור לא היה מזיק לזייפרט) עשויים המונולוגים הפנימיים של ג'וזף להזכיר את אלו של גיבורי רודי דויל: "אבל לפעמים הרגיש שהוא חי בביצה, במים עומדים ומעופשים. עבודה, פאב, מועדון סנוקר, כל הרחובות והבתים המוכרים. חיים קטנים, ואת כל החיים האלה הוא בילה באותו מקום. עם אותם אנשים. נראה לו שאי אפשר לצפות שם ליותר מאיזה זיון, או שאיזה מכונת מזל תוציא לך יותר כסף משהכנסת לתוכה". ואם הפסקה הקטנה הזאת נחרתה בי חזק יותר מאלו שבהן שב ג'וזף ומתעמת עם אותו רגע מקולל, במחסום על אדמת אירלנד, הרי זה אומר דרשני.

Afterwards / Rachel Seiffert

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ