בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | האשה ונקודת ארכימדס

לפני 130 שנה, בשיר אחד של י"ל גורדון, נולדה החילוניות היהודית

תגובות

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני גוי ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני עבד ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני אשה (תפילת שחרית)

מיהודה לייב גורדון, יל"ג, נותר רק שמו המתנוסס על כמה רחובות בארץ הזאת. בבית הספר לא מזכירים אותו כלל ואפילו ברוב האוניברסיטאות שיש בהן חוג לספרות עברית לא מלמדים את שירתו, כשם שלא נוגעים עוד כמעט בשירת ההשכלה כולה.

איני בא להחזיר איזו עטרה ליושנה. שירת ההשכלה אינה עומדת במבחן הזמן. מוסכמות הדיבור שלה ומחויבותה הנרצעת לסדר היום של ההשכלה, באותו מובן שהיא קיבלה בהקשר היהודי של מזרח אירופה במאה ה-19, תיעלו אותה לערוץ צר של הטפה שהיה שטוח וניחר גם בשעתו. השירה הזאת שונה מאוד מן הפרוזה של ההשכלה, ובמיוחד מזו של אברהם מאפו ומנדלי מוכר-ספרים, שהיא מן ההישגים המרשימים ביותר של הספרות העברית החדשה, כי בה הכריע הכוח היוצר המתבונן של הסופרים הללו את המצע הרעיוני וחולל משהו מקיף ואפילו חתרני ובעל כוח אמנותי שאי-אפשר להתעלם ממנו.

גורדון הוא מקרה יוצא דופן. כמשורר מובהק הוא אמנם דומה מאוד לכלל שתואר כאן, ולא מעט מיצירתו הוא אוסף של מערכות רטוריות הפורשות את ענייניהן בתוך פראזות נמלצות שהזמן שדף מהן כל לחלוחית של רגש חי. אבל הוא לא היה בדיוק משורר וגם לא בדיוק סופר. הוא היה כוח ספרותי יהודי. הוא כתב שירים וסיפורים ומשלים ושפע של מאמרי פולמוס חריפים ופרקי יומן מרתקים - בעברית ברוסית וביידיש. באף אחד מתחומי יצירתו הוא לא יצר איזו שלמות כובשת של סגנון או מבנה, ולמרות הבקיאות הבלתי-רגילה בלשון המקורות העבריים והכישרון המובהק לחריזה, תמיד נותר משהו מחוספס, בוטה, ואפילו כושל, ובכל זאת: בכמה משיריו ובמיוחד בשירי העלילה שלו - השירים האפיים המגוללים סיפור, מפעם כוח שאינו קשור בשכלול הספרותי או ברעננות הביטוי; כוח עצום של כוונה וכנות. משהו ההופך אותו למשורר גדול דווקא בתוך אי-ההתאמות הרבות, הצרימות, הכשלים. כי גורדון הוא תופעה יוצאת דופן, וגם אם הוא מגלם את הדרמה של ההשכלה היהודית ברוסיה יותר מכל אדם אחר, ההשכלה לבדה אינה העדשה הנכונה להביט דרכה עליו ולהבין את עוצמתו, את עוצמת האינדיווידואליזם שבו, את אומץ לבו, את בדידותו, את כוח היוזמה החברתית והמוסרית שפיעם בו, את רוחב אופקיו, את הספרותיות המקורית שלו.

השנה מלאו 130 שנה לשירו הגדול ביותר - "קוצו של יוד", או בעצם: לתאריך שנתן לו גורדון בכתביו - תרל"ח, המאוחר בשלוש שנים לזמן כתיבתו. כך הפך אותו גורדון לנקודת השיא של חייו, על סף נפילתו - מאסרו וגלותו. גורדון נאסר שנה אחר כך בעקבות הלשנה מרושעת של כמה מבני הקהילה האורתודוקסית בפטרבורג - כאילו הוא שותף במחתרת מהפכנית.

בשיר החזק הזה, מעבר לרעיונות ההשכלה שבו, ואולי אפילו בניגוד להם, נמצא הדיון הפומבי הראשון, המהפכני, במעמדה המוזר של האשה בתוך היהדות. כי "קוצו של יוד" אינו עסוק בהידמות לרוסים המשכילים וגם לא בציונות הממשמשת ובאה, אלא הוא הביקורת הפנים-יהודית הנוקבת ביותר על העניין המהותי ביותר במבנה הכוח הפנימי האוחז את היהדות מבפנים: אילופה של האשה מול האל ומול הגבר.

אשה עבריה מי ידע חייך? בחשך באת ובחשך תלכי;

עצבך ומשושך, שברך מאוייך - יולדו קרבך, יתמו תוככי.

הארץ ומלאה, כל טוב ונחת - לבנות עם אחר לסגלה נתנה.

אך חיי העברית עבדות נצחת, מחנותה לא תצא אנה ואנה;

תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי, תאפי ותבשלי ובלא עת תבולי.

זוהי פתיחתו הבלתי נשכחת של "קוצו של יוד", המעמידה תמונת עוועים של מעמד האשה ביהדות - מעמד שלא נמחק מן העולם כלל וכלל ורק בקרב הזרמים הרפורמיים ובאזורים הפתוחים של הדתיות היהודית הוא הולך ומשתנה לקראת שוויון בין המינים. כוחו של "קוצו של יוד" הוא בזעקה שבו, בקול הפלצות הנשמע מפיו של יהודי הרואה בעין את העיקום האנושי הזה ואת השיטתיות שבה הדת הזאת כמערכת חיים חוסמת חצי מן המין האנושי היהודי - איתן-טבע של תרבות-חיים: "הן תורה לך תפילה, יופי לך דופי, כל כישרון לך חיסרון, דעת מגרעת. קולך ערווה ושער ראשך מפלצת; ומה את כולך? חמת דם ופרש; זוהמת הנחש מאז בך רובצת..."

הסיפור של "קוצו של יוד" מופרך כמעט: אשה יפה ורבת-תושייה נישאת, בשידוך כמובן, לתלמיד ישיבה שדוף גוף ונפש המסוגל להתפלפל על הכל אך לא לפרנס את משפחתו, והוא נוסע למדינות הים לנסות את מזלו אך נכשל ונעלם. איש אחר, נאור ומצליח, מנסה לבוא לעזרה וגם מתאהב בה ומשיג אפילו את הבעל ומוציא ממנו גט, אבל הרב הקפדן מגלה כי שמו נכתב בכתיב חסר ופוסל את הגט. האשה נדונה לחיי עגינות ועוני עד סוף ימיה. השיר הסיפורי הזה אוחז את כל חולשותיו של גורדון: הדמויות אינן יותר מבובות של רעיון והסיפור מוגזם. איש לא היה פוסל גט משום כך. לשון השיר אינה יורדת לרגע מקול התרועה הבוטה, המר; הכל נאמר מתוך תודעת העיוות הנפשע כלפי הנשיות היהודית. אבל זהו גם כוחו הגדול של השיר. לא היה אדם במזרח אירופה בדור ההוא שלא שמע את שמעו של השיר. אין לו ז'אנר מובחן בדיוק (יש הטוענים כי הוא סאטירה) והוא רחוק ממופתי השירה האירופית, אבל הוא מעשה גאוני של שירה עברית-יהודית; הוא נכון לה בדיוק. ונכונותו מוחשת היטב עד היום הזה. רק בעברית ניכר הזעם המר האצור בחרוז המתאר את הרב: "ובכן עמד על דעתו כדורבן וכעץ-שתול - ויקרא בקול גדול יהודית 'הגט פסול!'"

כאן נוסדה החילוניות היהודית. כי יש לזכור: החילוניות היהודית אינה דווקא שלילת היהדות אלא ביקורת נוקבת שלה. היא ביטויו של כעס אדיר האצור בתוך היהדות; סירוב לתובענותה הרוחנית והנפשית. גאונותו של גורדון היא בכך שידע שעניין היחס לנשיות הוא מוקד הביקורת הפנימית של היהדות; הוא הנקודה הארכימדית שעליה עומד הכל. גורדון זיהה את מוקדו של אילוף הנפש היהודית בשליטה בארוס ובפירוק כל קשר גלוי בין ארוס וידע. דיכוי היופי הנשי אינו אלא צד אחד של דיכוי הרוח הנשית. גאונותו היא בזיהוי המנגנון הזה ובבנייתו של הכעס כתגובה הכלולה בשיר עצמו. הוא נתן לכעס מלים.

בישראל של היום מתקיימת המעבדה היהודית החשובה ביותר, בין הדתיות היהודית לחילוניות. כי בישראל תיתכן חילוניות יהודית, ובחילוניות הזאת נוצרה היצירה הרוחנית היהודית החשובה ביותר במאת השנים האחרונות. הרגילים לדבר על ריקנות החילוניות הישראלית יראו רגע איזה שיעור עמוק היא מלמדת את הדתיות היהודית. השיעור הזה התחיל ב"קוצו של יוד".



י"ל גורדון. כוח עצום של כוונה וכנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו