הטיגריס הלבן, ארווינד אדיגה | נהג, בוס - ספרים - הארץ

הטיגריס הלבן, ארווינד אדיגה | נהג, בוס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הטיגריס הלבן

ארווינד אדיגה. תירגם מאנגלית: יואב כץ. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 298 עמ', 88 שקלים

זהירות, הנה ספר מסוכן מאוד. ההיכרות עם בלראם הלוואי, גיבורו הבלתי נשכח של "הטיגריס הלבן", והאימה שמשתלטת על הקוראים, שאינם מצליחים לגבור על חיבתם כלפיו, למרות כל מה שהוא עושה, הופכות את חוויית הקריאה בספר למחשמלת, כמו שותפות סמויה ואילמת בעבירות המתוארות בו.

גיבורו של ספר הביכורים של ארווינד אדיגה - שזכה לפני חודשיים בפרס מאן-בוקר ל-2008 - הוא משרת שסלל את דרכו החוצה מן העוני וחרפת הרעב באמצעות שקרים, רמאות, בצע כסף, מניפולציות מבריקות, מעשה מתוזמן במיוחד של סחיטה, ואלימות. ההזדמנות להימלט מהכפר שנולד בו לבנגלור ולשנות את גורלו נופלת לידיו של הלוואי כאשר הוא מצליח לשכנע בעל מוסך ללמד אותו נהיגה. מכיוון שהלוואי לא מסוגל לשלם בעד השיעורים, הוא נאלץ לשמש כמכונאי וכעובד ניקיון במוסך במשך חודשים לפני שמתאפשר לו לשבת מאחורי ההגה. ואמנם, זו השיטה שלפיה מתנהלים כל יחסי האנוש ברומן המטלטל הזה: החלשים מנוצלים ניצול מחפיר ומזעזע על ידי החזקים מהם, שבעצמם סובלים מניצול מגורם חזק אף יותר, וכך הלאה: שרשרת ארוכה של מנצלים ומנוצלים.

הלוואי מצליח להתקבל בדרך-לא-דרך לעבודה כנהג בשירות אחת המשפחות העשירות ביותר באזור, מעמד שמבטיח לו שכר קבוע ולינה על הרצפה בחדר המשרתים בביתה הענק של המשפחה - תנאים שלפי כל אמת מידה הם שיפור עצום ברמת חייו. אחד הממונים עליו, מר אשוק, שעשה את הונו בעסקי הפחם וחי כמה שנים בארצות הברית, הוא היחיד מבין דמויות הספר שמעז לערער על ההייררכיה המעמדית השלטת ולהפגין מעט רחמים כלפי הלוואי, למורת רוחם של אשתו ואחיו. האופן הבלתי-צפוי שבו הלוואי גומל לאשוק על הצעד הזה משקף את הערכים של הגיבור, ומציב לפני הקוראים את החידה המוסרית שסביבה סב הרומן כולו.

מעט לפני שהלוואי מתחיל לעבוד בביתו של מר אשוק, הוא מגלה כי אחד המשרתים הוותיקים במקום הוא מוסלמי שהסתיר את זהותו כדי להתקבל לעבודה. הלוואי מנצל את המידע הזה כדי לסחוט את המשרת ולהשפיל אותו, עד שהאחרון אורז את חפציו ונוטש את הבית (המתח הבין-דתי המתואר בתמונה הזאת, אף שהוא לא נדבך משמעותי בספר, מקבל משנה תוקף לנוכח האירועים האלימים שהתרחשו בשבוע שעבר בהודו).

הטיפוס הארוך של הלוואי במעלה הסולם החברתי מסופר כולו בדיעבד, ממשרדו המרווח בחברה שהוא עומד בראשה. כאשר נודע לו שראש ממשלת בייג'ין יבוא לביקור בבנגלור שבהודו, מקום הימצאו הנוכחי, הוא מחליט לכתוב לו סדרה של שבעה מכתבים (אלה שבעת פרקי הספר), שבהם יחשוף לפניו את "האמת על בנגלור". חשוב לו לחשוף את האמת, במיוחד נוכח הגינונים הרשמיים - ומצגי השווא - שלהם יזכה ראש הממשלה בביקורו בהודו: טעימות מהאוכל המקומי, אגב שיחה על הצלחתה המסחררת של הדמוקרטיה והשתתפותם הערה של ההודים בבחירות (עניין שממנו אדיגה לא חוסך את שבטו בהמשך הרומן).

לפחות במובן הזה הלוואי הוא בן דמותו של אדיגה, שמפגין מיאוס מפורש מייצוגה של הודו כממלכה מכשפת של תבלינים משכרים והתעלות רוחנית. זה מיאוס שמכתיב את האידיאולוגיה של אדיגה כמחבר: הודו שלו היא מין יצור כלאיים היסטורי וארכיטקטוני, שבו בניינים של תאגידי ענק נטועים מרחק נסיעה קצרה מכפרים שאין בהם מים זורמים, ודירות בסגנון נובורישי וצעקני מתנשאות מעל כוכים תת-קרקעיים מרקיבים המיועדים למשרתים. שלא במפתיע, מתגלים המסורת והלך הרוח הפייסני של בני המקום - מהסמלים השחוקים ביותר של הודו לתיירים - כאמצעי לקידום אישי ומימוש אינטרסים, ותו לא.

מול התפאורה המכוערת הזאת נפרש סיפורו של הלוואי. נסיקתו הבלתי-אפשרית במעלה הסולם החברתי היא משל על השינוי שחל בהודו, שהופכת מתחליף מדומיין לדורסנות המערבית הקפיטליסטית למעצמה כלכלית עולמית בעצמה.

באחד ממכתביו לראש ממשלת בייג'ין כותב הלוואי, לא בלי ציניות, שהוא צופה את נפילתו הממשמשת ובאה של האדם הלבן ואת עלייתם של "האדם החום" (הוא עצמו) ו"האדם הצהוב" (ראש הממשלה הסיני) במקומו. שתיים מהשאלות החשובות ביותר שאדיגה שואל ביחס למגמה הזאת, הפעם בלי ציניות, הן מה המשמעות של השינוי הזה לאדם ההודי ולחברה ההודית; וכיצד ייראו פניה של הודו כשיושלם התהליך. שכן הפערים הכלכליים והמעמדיים בין בני הכפרים (המכונים בספר "בני החושך", בגלל המחסור בתשתיות) לבין עשירי דלהי (הם "בני האור") מוסיפים להתרחב: הלוואי ונהגים אחרים מחכים לאדוניהם מחוץ לקניון בזמן שהאחרונים עורכים קניות; או שהנהגים נאכלים על ידי יתושים מחוץ למועדוני לילה בזמן שהאדונים שלהם מבלים בפנים. המפגש בין בני המעמדות המנוגדים הוא מתמיד, בלתי נמנע וממושך, אלא שבאופן פרדוקסלי הוא חוזר ומאשש את המרחק שביניהם.

שם הספר "הטיגריס הלבן" מתייחס לכינוי של הגיבור שאותו נתן לו מפקח מטעם המדינה שהגיע לביקור פתע בבית ספרו: זמן קצר לפני שהלוואי הילד נאלץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבוד, הוא נתקל במפקח שהתרשם מיכולות הקריאה הטובות שלו יחסית לשאר בני כיתתו (שאינם אלא קורבנות של מורה בטלן ורע לב בשלב הזה, ויהפכו קורבנות של גורמים אחרים בשלבים הבאים). המפקח מכנה את הלוואי על שם החיה הנדירה, אות להיותו יצור מיוחד בתוך ים של בני אנוש שגורלם כתוב וידוע מראש.

אלא שהכינוי הזה גם מרמז על אופן התנהלותו של הלוואי בג'ונגל שאורב לו מחוץ לבית הספר, בתור נער, קודם כל, ואחר כך בתור גבר: נדמה שהלוואי מאמץ את הדימוי הזה: הוא מבין שכדי לשרוד יהיה עליו לאמץ נורמות של טורף. בשלב הראשון הוא תלותי ונחבא אל הכלים, לומד את האסטרטגיה מטורפים אחרים, אחר כך הוא מתביית על טרף ועושה את דרכו אליו, ממתין לשעת כושר ותוקף, כשידו על העליונה.

היה קל מאוד להוקיע את הלוואי ובחירותיו, אלמלא היה מספר שנון, מודע לעצמו ובעל חוש הומור שפועל בארץ האפשרויות המוגבלות בהחלט. כאן דרכו של הלוואי להצלחה היא הדרך היחידה האפשרית. על כן - וזו רק נקודה אחת שבה הרומן הזה מעורר מחלוקת - היא נהפכת לדרך כשרה לכל דבר, הן בעיניו המודעות של הגיבור, והן בחברה שמאמצת אותו אליה ככל שהוא הופך למושחת (ומצליח) יותר. זו הטרגדיה האמיתית של הודו, כפי שהיא נשקפת מ"הטיגריס הלבן": קבלה מוחלטת של העיקרון שלפיו המטרה (הכלכלית) מקדשת תמיד את האמצעים.

כאן גם טמונה הסכנה האמיתית: הלוואי משתמש באמצעים נוראים כדי להצליח, אבל מותיר את מנגנוני התוכחה הצדקניים של הקוראים מנוטרלים. בלראם הלוואי לעולם אינו מסביר או מתרץ את מעשיו, הוא אינו בוחן אותם מחדש למרות הזמן שעובר, ובוודאי שאינו מצטער עליהם, ובכל זאת, דומה שאנחנו, הקוראים, מבינים אותו, אף שאיננו מצדיקים את עצם המעשה. "הטיגריס הלבן" הוא רומן מבריק לא משום שאינו מאפשר לשפוט את הגיבור נטול המוסר שלו, אלא משום שאחרי הדרך שעוברים עם הגיבור הזה, שיפוט כזה נדמה בסופו של דבר כמעשה לא מוסרי בעצמו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ