שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מנטש: היעד הראשון

מרדכי ("מנטש") צרפתי, מי שסומן במסמך ה-11 כיעד מספר אחת של משטרת ישראל וכסנדק המקומי, עלה מסלוניקי בשנות ה-30, התמקם ביפו ובמהלך השנים צבר כוח רב בשכונות דרום תל אביב. "הקונסול של שכונת שפירא", היה אחד מכינוייו של האיש שהחל את דרכו כסבל פשוט בנמל יפו ובשנות ה-70 שלט בחברות סבלות, סדרנות ושמירה, ועל פי החשדות שפורטו במסמך ה-11 גם בשורה ארוכה של פעילויות בלתי חוקיות כהימורים, סחר בסמים ופרוטקשן.

כושר המנהיגות הטבעי והשליטה באלפי עולים הפכו את מנטש במרוצת השנים לבוס של מפא"י בדרום תל אביב, וכתוצאה מכך לבעל קשרים יוצאי דופן בצמרת השלטון הישראלי. מנטש היה האמרגן של תנועת העבודה בשורה של תחומים, מאסיפות בחירות ועד לארגון חתונותיהם של ילדי פוליטיקאים, כולל אלה של דיין. לבית המשפט הגיע מצויד במכתבי הוקרה מפוליטיקאים, ביניהם דיין ופרס, וגם מארגונים סוציאליים שלהם סייע. במכתב אחר שעליו היתה חתומה ראש הממשלה גולדה מאיר התבשר מנטש שמונה כחבר בוועדה הציבורית לחגיגות יום ההולדת ה-85 של דוד בן גוריון.

במשפט נפתח צוהר ליחסים שהצליח לפתח היעד מספר אחת עם צמרת המשטרה. "הוריתי להתחקות אחרי העקבות שלו", העיד ראש הבולשת בתל אביב בסוף שנות ה-50. "חושבני שאי-הצלחתי לאסוף הוכחות מספיקות היתה בגלל התערבויות או אינפורמציה מאנשים בעלי רמה". בעלי רמה איפה? הקשה ליבליך. "גם בשורות המשטרה", השיב הקצין.

אחד הידידים הקרובים ביותר של מנטש היה שר המשטרה מטעם מפא"י, בכור שטרית, שאותו כינה מנטש "בן משפחה". מפקד מחוז תל אביב במהלך שנות ה-60, יעקב קנר, העיד כי הוא ידיד טוב של מנטש וכי בילה במסיבות בביתו. "היו שם גם קצינים אחרים", העיד קנר. "הוא היה מיודד מאוד עם השר".

בעדותו הגדיר מנטש את מזרחי "כמו הבן שלי", אבל הכחיש בתוקף את הטענות של ולנטין שהוא שותף סמוי בעסקי המלונאות של מזרחי או בעסקים פליליים אחרים. "שתדעו, הזמינו אותי ממס הכנסה אחרי הכתבות, הביאו רשימה שאני שותף ב-80 מפעלים", העיד בציניות. "אמרתי להם: 'תיתנו חמש לירות, ואני אתן הכל!'"

אושרי וגומדי: שיחת הלבן

ב-17 בפברואר 77' הגיח מזרחי מביתו ברחוב הילדסהיימר לכיוון רחוב יהודה המכבי יחד עם טוביה אושרי ורחמים אהרוני "גומדי" והתיישב עמם בבית קפה. השלושה לא שמו לב ששוטר מוסווה בשם חיים בולקינד, שעקב אחריהם מהבוקר, התיישב במרחק שולחן וקרא עיתון. על גג סמוך התמקם צלם משטרתי.

בולקינד הקשיב לכל מלה וסיכם בכתב מאוחר יותר: "שיחתם נסבה אודות הלבן, על טיבו וערכו בשוק. בצלאל התבטא בזו הלשון: 'הלבן שיצא לאחרונה הוא ממין משובח ביותר'... תוך כדי שיחתם הוזכרו סכומי הכסף הבאים: 1,500,000 לירות, 400,000 לירות, ו-150,000 לירות"

המזכר הזה הגיע לולנטין עוד לפני פרסום הסדרה והיה הקלף החזק של עו"ד ליבליך. הפרקליט המנוסה התכוון להזמין את השוטר בולקינד כעד ההגנה הראשון במשפט, אבל במשטרה לא התלהבו מהרעיון שבולקינד יעיד ועו"ד מוזר נסע לירושלים, נפגש עם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק וקיבל ממנו אור ירוק לזימונו של השוטר המוסווה לעדות.

עוד לפני העדות של בולקינד טמן ליבליך מלכודת למזרחי. באותם ימים ניהל מוניה שפירא, איש עסקים ששמו הופיע ברשימת ה-11, תביעת דיבה אחרת נגד "הארץ" וכתבו זאב יפת, שגם אותו ייצג ליבליך. "המשפט של מוניה שפירא הוא מלחמת האזרחים בספרד, כלומר ההקדמה למלחמת העולם השנייה, שהיא המשפט של מזרחי", הסביר ליבליך לולנטין. "אני אגיש את מסמך ה-11 כראיה במשפט של שפירא, לפני שהמשטרה תטיל עליו חיסיון, ואזמין את מזרחי לעדות. אני חושש שכשיוודע לו על שיחת הלבן הוא יטען ששוחח עם גומדי ואושרי על בשר לבן, שהרי גומדי ואושרי הם סוחרי בשר".

ליבליך אכן הגניב את רשימת ה-11 כראיה במשפט שפירא-יפת והעיתונים היומיים פירסמו את הרשימה הסנסציונית במלואה, לפני שהמשטרה הספיקה להטיל עליה חיסיון. אחר כך הזמין ליבליך את מזרחי לעדות במשפט שפירא-יפת וחקר אותו אם יש לו עסקים משותפים עם גומדי ואושרי. "לא", השיב מזרחי בנחרצות. "האם יש לכם עסקי בשר משותפים?" הקשה ליבליך, ומזרחי שוב השיב בשלילה. ליבליך סימן וי.

בולקינד, העד הראשון במשפט מזרחי, אישר בעדותו את התרשמותו שהשיחה של השלושה בבית הקפה נגעה לעסקת הרואין. הגרסה הזאת, שהיתה קטלנית מבחינת מזרחי, העלתה את חמתו. "עד היום לא ידעתי מה זה הרואין!" הוא צעק מעל דוכן העדים, והגדיר את בולקינד "כפסיכי ספונטני... מה שאומר האדון הזה לא שווה אגורה אחת!"

שני הצדדים הקדישו שעות מרתוניות למשמעותה של המלה לבן. הגרסה הראשונית של מזרחי היתה, כפי שצפה ליבליך, שמדובר בעסקת בשר לבן, אולם אחרי שליבליך הזכיר את עדותו של מזרחי במשפט שפירא-יפת, גרס מזרחי שמדובר בבר הלבן שהקים אהרוני בביתו. לפי גרסה זו, מזרחי, קבלן ומלונאי, סייע בידי אהרוני בעת שהלה בנה בית בתל ברוך. בפרטי פרטים ולאורך שעות הסבירה התביעה כיצד תוכנן הריהוט בידי האדריכל ובוצע בידי הנגר. המיוחד בריהוט, דווח, היה בר המשקאות, התופס חלק משמעותי מסלון הבית ואמור היה להיות צבוע כולו בלבן, בעוד ששאר הריהוט נצבע בצבע של עץ אשל טבעי. מזרחי ופרקליטיו הסבירו שהאמירה "הלבן הולך טוב בשוק" מתייחסת לאופנה של רהיטים, ושהצבע הלבן היה צבע ריהוט פופולרי באותם הימים. כשמשפטים גדולים מצחיקים, אין מצחיק מהם.

במהלך המשפט נולד לליבליך עוד קלף חזק: ועדת שימרון סיימה את דיוניה והגישה את המלצותיה בהן קבעה, לראשונה באורח רשמי, שבישראל קיים פשע מאורגן. חלק מחברי הוועדה העידו במשפט והתייצבו לימינם של ליבליך וולנטין. אחד מחברי הוועדה, ד"ר מתי סלע, טען שהתזה ארוכת השנים של המשטרה כאילו אין פשע מאורגן נולדה מהדחקה. "נדהמנו, שנים לא טיפלו בעניין הזה", קבע. סלע הוסיף וסיפר איך הלך עם חבר ועדה נוסף, ראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין, לבדוק תיקי מודיעין במשטרת תל אביב, שבהם נשמרו תמלילי שיחות של חברי רשימת ה-11 ובכללם מזרחי. כשיצאו מהחדר אמר הרמלין לסלע: "עד עכשיו לא הייתי משוכנע שיש פשע מאורגן בארץ. עכשיו אני משוכנע".

פסק הדין: ניצחון פירוס

ביולי 79', כשנה לאחר תחילת המשפט, המה בית המשפט המחוזי מעשרות אורחים ועיתונאים שהגיעו כדי לשמוע את פסק הדין של ולנשטיין. "חשבתי שננצח", נזכר ולנטין. ליבליך לא האמין בניצחון. הוא הרגיש במהלך כל המשפט שהשופטת העמידה בפניו קיר שאותו לא הצליח להבקיע. בצעד נדיר, חד-פעמי ממש, החליט הפרקליט להחרים את הקראת פסק הדין.

ולנשטיין פסקה ש"הארץ" הפסיד בתביעה. היא ציינה בפסק הדין ששיחת הלבן התייחסה לעסקה מתוכננת של הרואין, אך הוסיפה שאי אפשר להסיק ממנה שמזרחי הוא המממן של עסקאות הסמים בישראל. היא קבעה שבניגוד לגרסת מזרחי הוא היה מצוי בקשרים עסקיים עם מנהיגי כנופיית הכרם, גומדי ואושרי, אך הוסיפה שאי אפשר להסיק מכך שקשר איתם קשר לביצוע מעשים פליליים. היא הסכימה שהוכח, באמצעות דו"ח ועדת שימרון, שיש "פשע מאורגן בישראל", אך כתבה ש"הארץ" לא הצליח להוכיח שמזרחי משתייך אליו. "לא נודע לי מי עומד בצמרת הפשע המאורגן וכיצד מורכבת ההיררכיה שלו. אין לפני כל הוכחה להראות אם בכלל נמצא התובע בהיררכיה זו", ציינה. היא גם דחתה את הטענה של ליבליך של"הארץ" היתה חובה לפרסם את המידע בשל סימני ההתמוטטות שניכרו במערכת אכיפת החוק.

מזרחי היה מאושר. "אני לא מאחל לאיש את הייסורים והסבל שהיו מנת חלקי", אמר לעיתונאים. "הארץ" לא ויתר ופירסם מאמר מערכת שבו תקף את החלטת השופטת. אל העיתון אף זרמו פניות מאזרחים שהציעו לתרום מכספם כדי לסייע לתשלום הפיצויים הצפויים.

זמן קצר לאחר מכן התכנסו גיבורי המשפט שוב לדיון בגובה הפיצויים שישלם "הארץ" למזרחי. "אם בית המשפט יפסוק למזרחי אגורה אחת זו תהיה טרגדיה לערכים של עם ישראל ומדינת ישראל והרס אמינות בית המשפט", קרא ליבליך, אך הפאתוס לא הועיל והשופטת פסקה שהעיתון יפצה את מזרחי בסכום של 300,000 לירות. "זה היה סכום חסר תקדים באותה עת", אומר עו"ד כספי.

ולנשטיין, היום פנסיונרית ותיקה, זוכרת היטב את המשפט הדרמטי שניהלה ולא מצטערת על החלטתה. "ולנטין היה צריך להביא הוכחות שמזרחי הוא ראש הפשע המאורגן", היא אומרת. "כל מה שהוכיחו נגד מזרחי זו 'שיחת הלבן' בקפה ושהוא מקושר לאושרי ואהרוני, לא שהוא ראש הפשע המאורגן. גם אם היו מוכיחים שהוא ביצע בפועל עסקת סמים זו עדיין לא הוכחה לטענה המרכזית בכתבה. אני הייתי נשואה לעיתונאי שהיה נציג רויטרס בישראל. הוא היה מאוד דקדקן במקצוע. הוא לא היה כותב את הכתבה הזאת. 'הארץ' לקח ריזיקה מכוונת כדי להגביר את הפרסום של העיתון".

בערעורים ההדדיים שהוגשו לבית המשפט העליון החליט השופט שלמה לוין, כעבור תשע שנים, להותיר את פסק הדין על כנו, לא לפני שמתח על ולנשטיין ביקורת על כך שלא "הסיקה שום מסקנה של ממש לחובת מזרחי משיחת ההרואין". ולנשטיין בטוחה עד היום שמזרחי לא היה סנדק פשע או בדרך להיות. "אני לא חושבת שמזרחי היה ראש הפשע, אלא מעורב, יועץ סתרים", היא אומרת. "הפשע קיבל מאז ממדים נוראים. אז בשנות ה-70 לא הרגו זה את זה בראש חוצות. זה היה צחוק ילדים לעומת מה שהולך היום".

לא שזה עניינה של השופטת, אבל ההפסד במשפט היה לא רק של "הארץ" אלא של העיתונות החוקרת כולה. "פסק הדין היה כישלון גדול של מערכת אכיפת החוק", אומר הפרשן המשפטי משה נגבי. "שנות ה-70 היו תור הזהב של העיתונות החוקרת בארץ, ובמידה רבה ניתן לייחס לתחקירים שפורסמו אז על צמרת מפא"י את חילופי השלטון. פסק הדין הזה הטיל נטל ראייתי בלתי אפשרי על העיתונות. נטען שם כי התקשורת צריכה לעמוד בנטל ראייתי כמעט זהה לזה שבמשפט הפלילי. המסר לתקשורת מפסק הדין היה: אל תפרסמי. החשש של בעלי העיתונים מהוצאה כספית גדולה, בעקבות פסק הדין, גרם לבעלי העיתונים למעט בפרסום תחקירים. בכל מדינה מתוקנת ולנטין היה מקבל פרס על הסדרה שפירסם ובישראל הוא הפסיק להיות עיתונאי". מצד שני, טוען המומחה הישראלי לקרימינולוגיה פרופ' מנחם אמיר, שהעיד במשפט וששימש כמדען של ועדת שימרון, ולנטין לא חקר וכתב לשווא. "הסדרה של ולנטין השפיעה על ההכרה של המדינה בפשע המאורגן. ההכרה של מדינה בעניין זה חשובה מאוד: אם מדינה לא מכירה בפשע מאורגן אז היא לא מטפלת בו".

למרבה האירוניה גם המנצחים במשפט זכו בניצחון פירוס. "במשפט הזה כולם יצאו מובסים", אומר עו"ד כספי. "ואני נדרתי נדר מאז שלעולם לא אגיש יותר תביעת דיבה. גם אם התובע זוכה במשפט, כעבור מספר שנים, כשאיש לא זוכר מה נכתב אודותיו, הוא יוצא מהמשפט פצוע ושרוט. שלא לדבר על הסיקור התקשורתי במהלך כל המשפט, כשהתובע עומד בודד מול אותם גורמים שמוציאים את דיבתו. כתבו על בצלאל מזרחי שהוא ראש הפשע המאורגן כשהוא לא נחקר פעם אחת בהקשר זה לפני האירוע ולמיטב ידיעתי לא נחקר אחריו. ולמרות שהוא זכה בפיצויים כבדים המשפט הזה גרם לו נזקים שאי-אפשר לתאר אותם, עד כדי כך שבחוזים מסחריים אמרו: אנחנו מוכנים שתעביר זכויות או מניות, אבל אם תעביר אותן לאדם כמו בצלאל מזרחי, אני רוצה שתהיה לי זכות להתנגד לאישיות כזו. נגרם לו נזק אדיר במשפט פי עשרה מכל מה שנכתב עליו בעיתון".

מזרחי הזדקן מאוד בשנת המשפט ומספר חודשים אחריו הודה שטעה בשיקול דעתו. "אני מצטער שלא הלכתי לפשרה", סיפר. "אף אחד לא מכבד את גזר הדין. כולם מחרבנים על בית המשפט. אם נתפס מישהו תכף כותבים על בצלאל מזרחי, שקרים, המצאות... אני רץ לעורכי הדין וצועק: צריך לעשות משהו! 'מה תעשה', הם אומרים, 'תגיש עוד משפט?'"

חבריו האלופים, השרים וקציני המשטרה, תפסו ממנו מרחק. כולם נעלמו, הוא קונן, חוץ מדיין (אברשה טמיר, היחיד מבין שלושת החברים שקיבלו את פני חוקרי מס הכנסה שעודו בחיים, סירב להגיב לכתבה זו). "חבל שנפשית אני לא יכול לעזוב את המדינה שנולדתי בה", הטיח מזרחי. "הייתי בונה לי ארמון בלוס אנג'לס ומחרבן על כל העולם. אבל בצלאל לא מחרבן. אכפת לו".

מזרחי שקל להתמודד לכנסת, להוציא עיתון או לפרסם ספר בשם "דיבת הארץ רעה", אבל ויתר. בשנים שאחרי המשפט הוא הוריד פרופיל והרחיב את עסקיו גם מעבר לים. שמו הופיע לעתים רחוקות בעיתונים והוא לא הורשע מעולם מלבד בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים ב-92'. בשבועות האחרונים הוא לא ענה לטלפון. "הוא שוהה בחו"ל", הסביר אחד מבניו, "והוא לא כל כך בריא. הוא לא רוצה להתעסק בנושא הזה".

חבריו של מזרחי משוכנעים עד היום שנעשה לו עוול קשה. "במשפט הזה מזרחי היה דרייפוס", אומר אלי תבור, לשעבר עורך בפועל של "העולם הזה" ותסריטאי מצליח. "בניגוד לכל אלה שכתבו עליו, אני הכרתי אותו אישית. מ-67' הייתי הכתב הצבאי של 'העולם הזה' והתוודעתי למזרחי באמצעות האלופים אברשה טמיר וגנדי. הוא הפך מילד שכונות לקבלן משגשג. אמנם הוא היה חבר ילדות של אנשים כמו אושרי וגומדי, אבל החיבור שלו ושל מנטש, שהיה בעיני צדיק, לפשע המאורגן הוא שטויות במיץ עגבניות. אני יכול לומר שהקריירה העיתונאית שלי חוסלה בעקבות החיבור שלי איתו. הרגשתי שמתייחסים אליי כעיתונאי שקשור לכאורה למאפיה".

המשפט היה טראומה גם מבחינת ולנטין. "במשך שנים ארוכות הרגשתי מאוכזב מאוד מבית המשפט. המערכת המשפטית דפקה אותי והשופטת ולנשטיין הסיגה את העיתונות והמדינה שנים אחורה. ביקשתי אחרי המשפט מהעיתון להיות עיתונאי חוקר ולא איפשרו לי". כעבור שנים ספורות פרש מהמקצוע ועוסק מאז בעסקים פרטיים ובכתיבת ספרים. "חבל לי על ולנטין", אומרת ולנשטיין, "הרושם שלי היה שפיטרו אותו בעקבות המשפט והצטערתי על כך".

ליבליך נפטר ב-2001. "פסק הדין היה השבר המקצועי הגדול של אבי", אומרת בתו טל. "הוא לקח את ההפסד באופן אישי וראה בו עצימת עיניים של המערכת מול תופעת הפשע המאורגן. המלחמה של אבי למען חופש הביטוי לא היתה בגדר פראזה. הפחד שלו כניצול שואה, שיפגעו בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, היה גדול. הוא חשש שפסק הדין יגרום לאפקט מצנן שירתיע עיתונים מלפרסם תחקירים. אבי סירב לדבר על המשפט עד יומו האחרון".

מי שיצא מהמשפט ללא משקעים מיוחדים היה אולמרט. לפני מספר שבועות, בטקס האזכרה לזכרו של זאבי, אמר בנו פלמח שראש הממשלה שהשקיע את המאמצים הגדולים ביותר להנצחתו של אביו הוא אולמרט. לאחרונה אישרה הממשלה הצעה שהגיש אולמרט בנוגע לשימורו ולשיקומו של האתר ההיסטורי של נוה אילן ולהפיכתו לאתר הנצחה לזכרו של השר זאבי בהשקעה של מיליוני שקלים. הנוסטלגיה צובעת גם את הגיליוטינה באורות ורודים, כתב פעם מילן קונדרה.

רשימת ה-11: אפילוג

"אף אחד לא הוכיח שהאנשים האלה גנגסטרים. בעיני, רחמים אהרוני הוא בחור הגון ... עלילות דם כמו שהמצאתם עלי אתם מוציאים עליו"

(בצלאל מזרחי במשפט)

רבות מעלילותיהם של אושרי ואהרוני נסקרו בפסק הדין, ממעורבות בשוד יהלומים ועד מעורבות בהברחת כספים מדרום אפריקה. הם הצטיירו בפסק הדין כגנגסטרים מחוכמים והמשפט שנסקר בהרחבה הפך אותם לסלבריטאים. "השתכנעתי במידה סבירה כי אהרוני ואושרי בצדק נחשבים במשטרה למובילים בקבוצה אשר המשטרה קוראת לה 'חבורת הכרם', וכי חבורת הכרם היא אחד הענפים של הפשע המאורגן נוסח ישראל", כתבה ולנשטיין בפסק הדין.

חודשים ספורים לאחר פסק הדין זכה האסיר עמוס אוריון בקיצור עונש מהנשיא יצחק נבון לאחר שהורשע, שנים ספורות קודם לכן, ברצח קצין ביטחון של ברינקס במהלך שוד מזוין. מיד לאחר שחרורו חיפש אוריון את אושרי. כשמצא אותו הצליח יחד עם חברו מהכלא, עזר כהן, לקחת את אושרי באמתלות שונות לחוף בת ים. כשהגיעו למקום ציוו השניים על אושרי באיומי אקדח לחפור לעצמו בור. אחר כך התעללו בו, השתינו עליו ושיחררו אותו רק לאחר שהבטיח לשלם לאוריון מאות אלפי לירות כפיצוי על ישיבתו בכלא.

כעבור מספר ימים הזמין אושרי את השניים למפעל הבשר "בר בקר", שהיה בבעלות משותפת שלו ושל אהרוני. אוריון וכהן נכנסו לחדרו של אהרוני והתיישבו מולו ליד שולחן הכתיבה שלו כשגבם מופנה לדלת המשרד. דקות ספורות לאחר מכן פרץ לחדר אושרי וריסס את גבם בכדורי תת-מקלע עוזי מצויד במשתיק קול נדיר. אפילו אהרוני נבהל. גופותיהם של אוריון וכהן הושחתו, הוכנסו לשקי יוטה, הונחו בשני ארגזי פלסטיק המשמשים לאחסון בשר ונטמנו בחולות אשדוד (כפי שפירט אחד השותפים למעשה, שהפך מאוחר יותר לעד מדינה).

חודש לאחר הרצח, זמן קצר לאחר פתיחת החקירה ועם גילוי הגופות, בעודו שוהה בדירת מסתור של חברתו שרה דנוך ברמת אביב, התקשר אושרי לזאבי בחצות הליל. "תגיד לי, הכל כשיר בטלפון שלך?" הוא שאל. "מקווה", השיב זאבי. זאבי צדק; היה זה הטלפון של דנוך שהיה נתון תחת האזנה. אחר כך שאל אושרי אם גנדי יכול להגיע לדירה. "אם צריך", השיב הגנרל, שבאותם ימים שימש כיועצו של שר הפנים יוסף בורג להליכי רה-ארגון במשטרה.

לאחר שצמד הרוצחים נתפס זומן גנדי למסור שתי עדויות בפרשה. בעדות הראשונה הוא הכחיש ששוחח עם אושרי לאחרונה. לאחר מכן, כשהושמעו לו ההקלטות, טען שכלל לא הגיע לדירה. "חקרנו את החשד שגנדי סיפק להם את משתיק הקול", מגלה מי ששימש כראש צוות חקירת המקרה, ד"ר אלכס איש שלום, "אך לא הגענו לממצאים בעניין זה. היה לנו קשה לקבל את הטענה של גנדי שהוא לא הגיע לדירה. החשד שלנו היה שהוא היה צריך לברר לשניים אם הם נמצאים ברשימות המעוכבים של נמל התעופה בן גוריון. בשיחה שהיתה לי עם שרה דנוך היא אמרה לי: 'אני הולכת להגיד דבר שיזעזע את המדינה', אבל היא חזרה בה ושמרה על זכות השתיקה. לדעתי היא התכוונה לומר משהו שקשור לגנדי. בשיחות שהיו לי עם גומדי הוא אמר לי שיש קשר ישיר בין פרסום רשימת ה-11 שהציבה אותו ואת אושרי בצמרת הפשע המאורגן לבין ניסיון הסחיטה שהסתיים ברצח הכפול".

אושרי וגומדי נמלטו מהארץ. אושרי שב לאחר שהעריך שהשטח נרגע. הוא נעצר בדירת מסתור שסיפק לו מיודענו מימון לוי, שהורשע אף הוא בפרשה. אהרוני נלכד בשלב מאוחר יותר בחו"ל. השניים נידונו למאסרי עולם ושוחררו בסוף שנות ה-90 לאחר שעונשם נקצב. אהרוני שב לכלא לפני ארבע שנים, לאחר שהורשע בניסיון להבריח כמות עצומה של כדורי אקסטזי מבלגיה לארצות הברית. אושרי, לעומתו, הקים חנות למוצרי טבע בשוק הכרמל.

הרינגטון בטלפון של אושרי משמיע אמנם את צלילי "הסנדק", אך מי שנחשב בשנות ה-70 לאחד מראשי הפשע במדינה עסוק היום בהכנת מרקחות שום. את מסמך ה-11 הוא מכנה "בלוף" ומוסיף "כי מי שקורא למנטש פושע הוא בעצמו פושע". עד היום מסרב אושרי להסביר מדוע הזעיק את זאבי בלילה שלאחר גילוי הגופות. "היו ביני ובין זאבי יחסים קרובים מאוד שלא הגיע הזמן לספר עליהם", הוא אומר ולא מוסיף. דבר אחר הוא מוכן לומר בפה מלא: "המשפט של מזרחי נגד 'הארץ' הרס לי את החיים. ביקשתי ממזרחי בזמן אמת לבטל את המשפט והוא סירב. בצלאל הוא אדם אגוצנטרי, ואני בספק אם אמא אדמה תסכים לקבל אותו אליה". הוא נזכר איך כשישב בכלא זכה לביקור מפתיע של מי שכיהן אז כשר הבריאות, אהוד אולמרט. "כולם יודעים מי זה אולמרט היום", הוא מכריז. "אני מבטיח שאם הוא יישב בבית סוהר אני אדאג שלא יציקו לו".

מה קרה ליתר חבריו של אושרי לרשימת ה-11? יחזקאל אסלן נרצח בתחילת שנות ה-90; המשטרה חשדה שמאחורי הרצח עומד זאב רוזנשטיין, אך לא הצליחה לגבש ראיות נגדו. מוניה שפירא נפטר לפני מספר שנים, אחרי שהיה מבעלי הקאנטרי קלאב ברמת השרון וניהל מגרש מכוניות. בשנת 82' נעשה ניסיון להתנקש בחייו לאחר שהסתבך בקריסת מניות של חברה המשותפת לו ולקבלן שלום גניש. איש העסקים הבינלאומי עזרא טיסונה זכור כמי שניסה לרוץ לכנסת בראשות מפלגת קזינו בעשור שעבר; אחיו אלי מרצה עונש של 19 שנות מאסר בארצות הברית לאחר שהורשע בהלבנת עשרות מיליוני דולרים עבור ארגון הסמים הקולומביאני האכזרי קאלי. אולמרט השתדל אצל הרשויות האמריקאיות כדי שטיסונה ישלים את שארית מאסרו בכלא הישראלי.

רפי שאולי, השם הכי זוהר ברשימה, נותר אושיה תל-אביבית מוכרת. יעקב אפשטיין, סוחר המכוניות שבשנת 75' נעצר בחשד להטיית משחק כדורגל, נעלם מהעין הציבורית. דוד דזאנשווילי, האיש המוכר פחות ברשימה, הורשע שנים ספורות לאחר פרסומה בזיוף דולרים ונכלא בצרפת. מנטש נפטר ב-91' לאחר מחלה ממושכת. השמנה וסלתה שחגגה במסיבות שאירגן לצלילי הבוזוקי נעדרה מההלוויה שנערכה תחת גשם שוטף. שניים בכל זאת הגיעו: רחבעם זאבי, אז שר בממשלת שמיר, ומפקד מחוז משטרת תל אביב יגאל מרקוס, שהגיע במדים. "למנטש וגם לבצלאל נעשה עוול. מנטש לא היה פושע מעולם ולא הסנדק לכן הלכתי להלוויה עם הכובע המשטרתי", הוא אומר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ