בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הברית והמילה של ז'אק דרידה, גדעון עפרת | יהודי בחושך

תגובות

הברית והמילה של ז'אק דרידה

גדעון עפרת. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 243 עמ', 82 שקלים

ז'אק דרידה לא היה פילוסוף יהודי. הוא נולד אמנם למשפחה יהודית באלג'יריה, ב-1930, אך הוא מיעט לעסוק ביהדות באופן ישיר, ורק בשנים האחרונות לחייו (הוא מת ב-2004) הופיעה בכתביו התייחסות ישירה למושגים ולרעיונות בעלי אופי יהודי מובהק. ב"הברית והמילה של ז'אק דרידה" שואף גדעון עפרת להדגים את הקשר בין מרכיבים מסוימים שהיהדות מתייחדת בהם ובין מחשבתו של דרידה. גרסתו המקורית של הספר הופיעה לפני עשר שנים בשם "דרידה היהודי", והיתה חלוצה הן בספרות העברית, שעד אז לא כללה ספרים על דרידה, והן בספרות העולמית, שמיעטה להתייחס לפן היהודי של הגותו. עתה הספר מתפרסם שוב, מעודכן יותר, לאור התייחסויות של ועל דרידה לפן זה בהגותו.

שאלת "יהדותו" של דרידה מאגדת למעשה שתי טענות שונות, שאינן מובחנות זו מזו די הצורך בספר. על פי טענה אחת, פסיכולוגית, עובדת יהדותו של דרידה השפיעה באופן עמוק על כתיבתו. "האם אין הפילוסופיה של דרידה אלא האישוש הפילוסופי של שברי הזהות היהודית שמהם צמחה?" שואל עפרת. במובן מסוים נראה שיחסיו האישיים של דרידה עם דתו, יחסים של שבר ופצע, כמו נפערו לממדיו של קרע מטאפיסי, שסביבו חגה הגותו. עפרת מציג את דרידה כאדם שביסודו קרע זהות עמוק - בין אלג'יריה לצרפת, בין יהדות לאי-יהדות, עם ילדות שבה חש ניתוק וזרות, ויחס אמביוולנטי כלפי שפת האם הצרפתית, שהיא גם שפת הכובש. כלומר, שאלה אחת היא האם עובדות חייו של דרידה - כילד באל ביאר, שיהדותו היתה מושא ללעג ולאפליה, כיהודי שנשא אשה לא-יהודייה ושסרב למול את בניו - היא מקור לרעיונות מרכזיים בהגותו, שכל כולה שבירת זהויות? עפרת טוען ש"האידיאה של היהדות כפצע מורחבת בהגותו של דרידה מרמת האוטוביוגרפיה לרמה תיאולוגית והרמנויטית של שסע בין אדם לבין אלוהים ובין אדם לבין פשר (כאמת מוחלטת)".

טענה שנייה היא הטענה הפילוסופית, העומדת ללא קשר ליהדותו המורכבת של האיש דרידה, וחושפת זיקה, לעתים לא מודעת, בין מאפיינים שונים שאפשר לייחס ליהדות, המייחדים אותה מדתות אחרות, ובין רעיונות מרכזיים במחשבתו של דרידה. אבל עפרת מזהיר מפני ייחוס מבט המתמקד והנובע מהיהדות, יודו-צנטריזם, לדרידה. נקודת מבטו של ההוגה שעירערה על "צנטריזם" באשר הוא עומדת בסתירה להבנת הגותו כהגות יהודית במהותה, משום שהיא מתנגדת לכל מרכז ומהות, ומשום שהיהדות - כמרכז תודעתי תרבותי מתבדל ומתייחד - זרה לדרידה.

במקום זאת מציע עפרת תפישה אחרת של יהדות, או פנים מסוימים ביהדות, המקיימים בעיניו זיקה הדוקה לרעיונות של דרידה. זו יהדות שרגילה בהסתרה, בגלות, יהדות של תיאולוגיה נגטיווית, של עקרון הסתר-הפנים, של הכנסת אורחים: בעקבות הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, שדרידה הושפע ממנו עמוקות, עוסק גם דרידה בעקרון הכנסת האורחים כתנאי לתרבות, ומציינו כרעיון תנ"כי. יהדות שמובנת על פי עקרון הכנסת האורחים עומדת בניגוד לתפישה העצמית היהודית כמתייחדת וכמתבדלת, תפישה המובעת ברעיון "העם הנבחר".

בייחודה של היהדות, כמו בכל ייחוד, יש יסוד אלים של סילוק כל מה שהוא אחר ושונה. זיהוי העם היהודי כעם הנבחר הוא פרדוקסלי, משום שלתפישתו של דרידה, ככל שנהיה זרים יותר לעצמנו, פתוחים יותר לעולם ולאחרים - ככל שנהיה מכניסי אורחים - כך נשמש מופת טוב יותר לעמים אחרים, כלומר, נהיה העם הנבחר באמת (ובאופן פרדוקסלי, מתוקף התואר, נחזור ונהיה זהים לעצמנו, ייחודיים ומתבדלים).

מתוך כך מחלץ עפרת את ה"תשובה" של דרידה לשאלת הדת: ככל שאתה יהודי פחות (לא מקיים מצוות, לא מל את בניך) כך אתה יהודי יותר. מהות היהדות מוצגת כשלילה עצמית של היותה תרבות מתבדלת.

חלק מפרקי הספר מציגים רעיונות בסיסיים במשנתו של דרידה, שעפרת מוצא בתוכם מוטיווים יהודיים. כזה הוא, למשל, הפרק "מגדל בבל", העוסק בדיונו של דרידה בבעייתיות של התרגום, הרחוק מרחק נצחי שאי אפשר לגשר עליו מהמקור, בעיה המוצגת גם כבעיה תיאולוגית דרך המיתוס התנ"כי של מגדל בבל.

דיון נוסף מסוג זה הוא הדיון במושג ה"ארכיב" של דרידה, שאליו מתייחס עפרת בפרק "שיבולים בארכיון": הארכיון, על פי דרידה, פועל על פי עיקרון כפול: הוא קשור בייצר האנושי לקבע את העבר, לחזור על דפוסי העבר וכך לבלום את החיים, אך הוא גם התנאי לעתיד. כפילות זו מובעת ביהדות, שמייחסת חשיבות מיוחדת לציווי לזכור, בכך שתוכן הזיכרון הקדום - המצב האנושי המקורי והאוטופי שממנו נפלנו, כלומר גן עדן - הוא גם התקווה לעתיד, היעד שאליו מבקשים לחזור. פרקים אחרים בספר מתמקדים במושגים יהודיים או דתיים במפורש, שדרידה מתייחס אליהם, כמו "ירושלים", "הטלית של אבא", "שואה ומחילה".

כך או כך, בין ובתוך הפרקים השונים הולכת ומתגבשת השוואתו המרכזית של עפרת בין הדקונסטרוקציה - שיטתו המפורסמת של דרידה לקריאת טקסטים - לבין התיאולוגיה השלילית, הפוסלת את אפשרות ייחוס התכונות לאלוהים. הדקונסטרוקציה מכירה בנתק הנצחי בין כתיבה למקורה, הדיבור. הכתיבה היא בה-בעת גם התקווה להתקרב אל המקור, וגם חסימתו והסתרתו. הקצה המנוגד לכתיבה הוא הדיבור, הלוגוס, האמת, והוא מופיע בדקונסטרוקציה כהיעדרות נטולת תכונות, מה שאינו יכול להיות מובע בטקסט. ומכיוון שביהדות פניו של אלוהים מוסתרות, והיא מתנגדת לכל גילום של רעיון מופשט בחומר, הרי שהיא משמרת את התהום הנצחית שבין האדם לאלוהים, בין העתק למקור, או בין כתיבה לדיבור.

קריאה תיאולוגית של הגותו של דרידה היא קריאה חשובה ומתבקשת, והיא מעלה שאלות מעניינות שלמרבה הצער לא נשאלות ברצינות ובהרחבה מספקות בספר זה, כמו שאלת זהותו של אלוהים לדיפראנס - אותו חלק בטקסט שאי אפשר לייצג באופן סמלי, החורג למעשה מכל ייצוג - שנידונה בקצרה וללא תשובה מניחה את הדעת. אולם חולשתו העיקרית של הספר נובעת מהיוותרותה של היהדות ומאפייניה ברמת המושגים הכלליים ("תפילה", "טלית", "ברית מילה"), או ברובד של דימויים שטוחים כדימוי "היהודי הנודד", הגלותי. יתר על כן, רוב המאפיינים שעפרת מייחס ליהדות מקורם בתפישות של הוגים לא-יהודים שאינם מומחים ליהדות, כמו הגל, ניטשה, ליוטאר ואחרים. עובדה זו מותירה את הדיון כולו בשכבת הסימנים החיצוניים של היהדות, ולא מאפשרת בירור עמוק יותר של הקשרים בינה ובין דרידה. גם ז'אק דרידה העיד על עצמו כי ניהל "שיג ושיח... עם יהדות של 'סימנים חיצוניים'", כמו כן טען: "אני מכיר רע ביותר את ההיסטוריה היהודית, או את הטקסטים של התרבות היהודית. חיץ זה מחייבני להפקיע את עצמי אל הממד המטאפורי, הרטורי, האלגורי, של היהדות".

ייתכן שגדעון עפרת נותר בספר הזה מחויב למחשבתו האנטי-מהותנית של דרידה, שטוענת בדיוק שכל מה שיש הוא סימנים חיצוניים. אך אין בכך כדי לפטור את עפרת מחובת העומק וההנהרה. על אף שהוא מכיר בגלוי בבעייתיות שבניסיון לייחס לדרידה זהות יהודית, ומנסה לצמצם את הדיון בהשוואה בין המחשבה הדרידיאנית ובין סוג של "יהדות אחרת", הרי שכדי להבין אותה כראוי יש להעמיק אל מעבר לסממניה החיצוניים. בהעדר הבנה עמוקה יותר של היהדות נותרת הטענה ל"יהדותו האחרת" של דרידה לא משכנעת.



ז'אק דרידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו