בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהמרפסת בחמאם עד למגה-קלאב. ספר חדש של העיתונאי ניסן שור מגולל את ההיסטוריה של הדיסקוטק הישראלי

מי היתה נירה "היפה"? מי מהמי ומי התייצבו לפתיחה של לה דיסקוטק ב-1965? מהו ריקוד הקירות? וכמובן, אלנבי 58 או האומן 17? בספר חדש מגולל העיתונאי ניסן שור את ההיסטוריה של מועדוני הריקודים בישראל, בלי לפסוח על הצ'ה-צ'ה-צ'ה והאסיד-האוס, הקולוסיאום ופינגווין, הקרחנה והאקסטזי. ואתם רוקדים, נורא רוקדים

תגובות

אלנבי 58. המשך טבעי לאם-טי-וי, מקדונלד'ס והסכמי אוסלו של הניינטיז | צילום: אלכס ליבק

עוד בנושא קיצור תולדות הדיסקו בארץ ישראל חמש המסיבות ששינו את חייו של ניסן שור

עיצוב הפנים של אולם השמחות החמאם ביפו לא חושף דבר. ספק אם האורחים, בין שיפודי עוף לנתחי בטטה, מוקפים שנדלירים מודרניים מזכוכית, מרצפות בצבע קרם, נורות לד צבעוניות וסידורי פרחים גדולים, מודעים לתפקיד ההיסטורי שמילא המקום. פה נפתח, לפני 43 שנה, הדיסקוטק הראשון בישראל.

"זה נולד לגמרי במקרה", נזכר השבוע המייסד ואיש הלילה המיתולוגי רפי שאולי. "הייתי בן 26, דייל באל-על. ראיתי בניו יורק את התופעה החדשה שנקראת דיסקוטק, במקום בשם גינזה. אשכרה העתקתי לארץ משהו שלא היה קיים פה. עשינו את זה בשביל הכיף, מי חשב על זה כעסק? דן בן-אמוץ, אחד מבעלי החמאם, היה בחבר'ה שלי, אז עשינו את זה שם. לימדתי את אחי טדי להיות ברמן כדי שיהיה מי שיעמוד מאחורי הבר. חלטורה, בארבעה ימים הרמנו את זה".

ארבעה עשורים מאוחר יותר מנסה כעת ניסן שור להבין איך הפכו שני פטיפונים ומערכת הגברה מקוריוז מקרי לתנועה תרבותית סוחפת. ספרו עב הכרס, "לרקוד עם דמעות בעיניים - ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל" (הוצאת רסלינג), עוסק בתולדות אומת הדאנס בהקשר הישראלי, על רקע גלובליזציה גוברת מחד וקונפליקט לאומי מתמשך ומסרס מאידך. היסטוריה שמעולם לא סופרה באופן מסודר.

שור, בן 29, החל לגלות את חיי הלילה בשלהי שנות ה-90, כשסצנת המועדונים המקומית הגיעה לשיאה. הוא יצא אז מדי סוף שבוע, והיה המום ונסער מהחוויה החדשה שגילה. המוסיקה. האורות. האנשים. הסמים. הריקודים. הוא הרגיש כאילו השתחרר באחת "מכבלי האשכנזי הצפוד שלי".

הרעיון לספר, אומר שור, "נולד מתוך אהבתי לתרבות המועדונים ומתוך קריאה של ספרים על תרבות המועדונים בארצות הברית ובאנגליה. אתה שואל את עצמך: למה אין כזה ספר בארץ? והתשובה היא שזה לא מקרי. זה בגלל המקום השולי שהתרבות הזאת תפסה, בעיני עצמה ובעיני אחרים". הספר, לפיכך, מהווה "ניסיון ראשון לכונן מסורת לתרבות המועדונים המקומית, לייסד לה גיבורים, לסמן לה אבות מייסדים ולהבין את פוליטיקת הריקוד הישראלית".

הבוהמה מתמסרת לביט

"כל מי שהיה באירופה או באמריקה בשבע השנים האחרונות שואל את עצמו: מדוע אין 'דיסקוטק' בארץ? ה'חור' הזה בחיינו החברתיים הולך ונסתם, תודה לאל. איך חיינו עד עכשיו ללא 'דיסקוטקים', לא ברור" (עדית נוימן, "מעריב", 1965)

המרפסת של החמאם היא נקודת האפס של סיפור המועדונים הישראלי. "מסוף שנות ה-50 היו בני נוער רוקדים במסיבות סלוניות בבתים, אבל הפעם הראשונה שבה זה קרה בחלל ציבורי היתה במרפסת של החמאם", אומר שור. עד אז שימש המקום כתיאטרון בוהמייני יפואי, בניהולם של דן בן-אמוץ וחיים חפר, ובקיץ 65' פתחו האחים טדי ורפי שאולי במרפסת את הדיסקוטק הראשון בישראל. נירה "היפה" ירון, מכרה של שאולי, הופקדה על העמדה והפכה לתקליטנית הראשונה בתולדות הציונות. היא ניגנה את התקליטים החדשים ששאולי היה מביא עמו מניו יורק, בעיקר של מוסיקת סול, רוקנרול ולהיטי סאן רמו.

עד אותה תקופה הורכבה סצנת הבילויים התל-אביבית בעיקר מ"מועדוני לילה", שהציעו מופעים שונים ומשונים. "לא היית בא במטרה לרקוד, אלא יושב, סועד את לבך, צופה במופעים של חשפניות עם נחשים או בחוזליטו ילד הפלא", אומר שור. "הדיסקוטקים באו כתגובת נגד למועדוני הלילה, שהיו תרבות בילוי שבעה, מבוגרת ומסורבלת. ריקודי הטנגו והצ'ה-צ'ה-צ'ה לצלילי תזמורת חיה נחשבו בעיניהם לדבר מאובן".

ועם המוסיקה החדשה, התפתחה גם צורת ריקוד חדשה. המבלים התחילו לרקוד לבדם, לא מחויבים לריקודים הזוגיים או הקבוצתיים (הורה) שאיפיינו שנים עברו. התנועות הפכו חדות יותר, ארוטיות יותר. האינדיווידואל החל להתנתק מהקולקטיב והתמסר כולו לביט. לא כולם אהבו את זה: "סגנון הריקודים המודרניים... מבטא יאוש יותר משמחה, התרופפות וירידה יותר מהתרוממות רוח, בדידות וניתוק יותר מפגישה וקשר", כתב שלום דותן במאמר בעיתון "הארץ" ב-66'. "הרוקדים רוקדים בנפרד, רחוקים זה מזה... על כל הריקוד נסוכה נימה פסימית".

הדיסקוטקים היו לטרנד חדש בעיר העברית שאחרי שנות הצנע. כמה שבועות אחרי פתיחת הדיסקוטק בחמאם, פתחו בני הזוג פרדריקה ודב סגל את הדיסקוטק השני בתל אביב. השניים, שנודעו בפתיחות מינית ובאורח חיים פזרני וזוהר, ערכו מסיבות רבות בביתם באווירה בורגנית אירופית שהכירו משנות מגוריהם בחו"ל. הם החליטו להתמסד ופתחו את לה דיסקוטק ("פרדריקה" בפי כל), חלל בן שתי קומות ברחוב הירקון פינת יורדי הסירה. הקהל היה אליטיסטי למדי: "כל האנשים החשובים של המדינה באו לפתיחה החגיגית", דיווח "העולם הזה", ומנה את שמה של ג'וזי כץ לצד "איזה שני שגרירים, נשיאת ויצ"ו אחת, סגן רמטכ"ל אחד".

עם בוא החורף נסגר הדיסקוטק במרפסת החמאם, והאחים שאולי פנו, עם אבי אברמוביץ', להקים דיסקוטק חדש, ויסקי א-גוגו. על הקמתו עמלו חודש שלם: "בניתי לבד את התפאורה", מספר שאולי. "אריאל זילבר תיקלט מדי פעם. זה היה מקום של אולי 40 מ"ר, ובפנים היה מפוצץ מהיום הראשון. זה רץ שנה ואחר כך פתחנו את מנדי'ז, שהיה יותר מקצועי".

"הכל היה שם חשוך, ובתמונות מהתקופה אפשר לראות את העליבות של התפאורה", מצנן הצלם צחי אוסטרובסקי, שתיעד את מוקדי הבילוי התקופתיים. "הקירות מצ'וקמקים. עשו יעני-כלוב מסנאדות, ובתוכו היתה איזו ילדה שרקדה. זה היה מצחיק ומגוחך, פרינג'י. בכל תל אביב היו אולי 300 מבלים. אם בעל המועדון היה רב עם אחד המבלים, הוא היה יכול לסגור את העסק".

כך או אחרת, בסוף שנות ה-60 נחתו שתי מכות על הדיסקוטקים: שלטון החוק ומועדוני הקצב. חדירת הרוקנרול לישראל העלתה את הפופולריות של להקות הקצב המקומיות, שניגנו לייב במועדונים ייעודיים, בעיקר ברמלה ובאזור המוסכים של תל אביב. בנוסף, הובילה תדמיתם של בלייני הדיסקוטקים כפושטקים או זונות את שר הפנים מטעם המפד"ל, משה חיים שפירא, לחייב מקומות בילוי ליליים לסגור את שעריהם עד חצות.

ב-69' סגר שאולי את מנדי'ז, שהיה לדיסקוטק הבולט ביותר בתל אביב, ובאותה שנה, לאחר שפרצה בו שריפה, סגרו גם בני הזוג סגל את הדיסקוטק שלהם ופתחו במקומו פאב מול מלון דן. כעבור ארבע שנים נסגר המקום, ובמקומו הם פתחו מועדון ביפו. אולם אז פרצה מלחמת יום כיפור וגם היוזמה החדשה נכשלה. דב סגל שקע בדיכאון ומת מסרטן ב-85'. כעבור שנתיים מתה גם פרדריקה.

האומן 17, 2003. הדרך מתל אביב לתלפיות מעולם לא היתה קצרה יותר | צילום: ליאור מזרחי

שנים טובות בפינגווין

"בלילה, אני שומע את נשימת האפלה/ אני חש את היאוש השקט/ האזן לדממה, בלילה" ("At Night", הקיור, 1980)

מלחמת יום כיפור הנחיתה מכה קשה על חיי הלילה בישראל. מצב הרוח הלאומי השפוף החליף את אופוריית ששת הימים, ולא הותיר הרבה חשק לנענע את האפרו בקצב הבוגי. פאבים קטנים החלו לפרוח, ותל אביב התרחקה בהדרגה מהנעשה בעולם. שנות ה-70 בחיי הלילה של ישראל ייזכרו פחות בשל מקומות הבילוי ויותר בזכות הפסקול - לקראת סוף העשור הגיעה לישראל קדחת הדיסקו העולמית ובכל הארץ קיפצצו לצלילי גלוריה גיינור ובי-ג'יז. אך אלה נחשבו לאופנה זמנית, ולא לנכסים תרבותיים שראוי להתעכב עליהם. את הכבוד הראוי לו קיבל הדיסקו רק עשור מאוחר יותר, כששימש בסיס להתפתחות מוסיקת ההאוס והטכנו.

בניגוד למקומות מיתולוגיים כמו סטודיו 54 הניו-יורקי, בישראל לא היה מועדון שלכד את רוח התקופה וסימל את השלב הבא בחיי הלילה. גם "המועדון" שפתח שאולי המתקמבק באותה תקופה פנה לקהל אליטיסטי ומצומצם. השלב האבולוציוני הבא החל רק ב-82', עם פתיחתם של הקולוסיאום בכיכר אתרים ופינגווין ביהודה הלוי פינת אלנבי. הקולוסיאום עוצב על ידי ישראל גודוביץ' בהשראת סטודיו 54 והותקנה בו מערכת סאונד מרשימה שהרקידה כ-800 בליינים מדי לילה. המגה-קלאב הראשון בישראל, אם תרצו.

הפתיחה היתה מלאת גלאם, עם הופעה חיה של כוכבת התקופה גרייס ג'ונס. "תורים ארוכים השתרכו לפני דלת אחת ויחידה במשך יותר משעה, כשהלחץ מגיע לממדים בלתי נסבלים", דיווח יוסי חרסונסקי ב"מעריב". "עידן חדש במפת הדיסקוטקים של תל אביב... היתה מוסיקת ריקודים טובה ועדכנית בניגוד לרוב המקומות המשמיעים דיסקו מימי טרבולטה", נכתב ב"העיר".

"היה באז גדול", נזכר אורי שטרק, כיום מהבולטים באנשי הלילה בישראל ואז בליין צעיר שגם שימש כמלצר וכרקדן במקום. "לפני כן לא כל כך היו מועדונים בתל אביב, רק דברים אזוטריים". אבל חוויית הקולוסיאום של שטרק התפוגגה במהרה עת גילה את פינגווין, שנפתח במקביל והפך במהרה למרכז התרבותי של סצנת הפאנק והגל החדש בתל אביב. "איך שירדתי במדרגות בפעם הראשונה כשהגעתי למקום, וניגנו שם מוסיקת ניו ווייב, נדמה לי שמאדנס ו-Flock of Seagulls, הרגשתי שנכנסתי הביתה. הגוף הרגיש נעים. האנשים היו לבושים כמו שצריך. באותו רגע הבנתי שהקולוסיאום זו בועה, כדור מכסף שלא קשור לשום דבר. ההבדל בין הקולוסיאום לפינגווין הוא כמו ההבדל בין סוכרזית לסטייק. פינגווין היה המועדון המכונן של הכל. עד היום".

שטרק השיג עבודה כברמן במקום. "זה לא היה גדול מהחיים - אלה היו החיים. הייתי בורח מהצבא כדי להיות שם כמה שיותר. הייתי שם גם כשלא עבדתי, שבעה ימים בשבוע. כל מה שעניין אותי ואת החברים שלי סבב סביב פינגווין. מי מופיע, מי מתקלט. זה היה יותר ממועדון - היו שם הופעות והיה בזאר של מישהו שבא מאמסטרדם והביא בגדים שנסגרים באלכסון או סיכות של ניו אורדר והקיור. מי שהגיע לשם הרגיש שהוא שייך לקבוצה של יחידי סגולה. גם לא היה צריך סלקציה, כי אם לא אהבת את המוסיקה ממילא לא היה לך מה לחפש שם".

"הקולוסיאום היה הירייה האחרונה של הדור של מלחמת ששת הימים", ממשיך שטרק, "הדור שגיבורי התרבות שלו היו טייסים ואנשים עשירים מאירופה. מאז ועד היום הסצנה לא מורכבת מהאנשים האלה. פינגווין לעומת זאת היה מחתרתי בכוונה. לא היה לו עיצוב. אבל הוא יישר קו עם מה שנעשה באותו רגע בעולם מבחינת הסאונד, התאורה, המוסיקה. שיר של ניו אורדר ששמעת שם, יכולת לשמוע באותה נקודת זמן בלונדון או בניו יורק".

לא רק שירים מוקלטים אפשר היה לשמוע - חלק מהלהקות אף הגיעו להופיע במקום, למשל להקת הגל החדש שריקבק או הזמר איאן דיורי. לצד פינגווין פעלו בתל אביב באותה עת מספר מועדוני גל חדש נוספים, כמו שירוקו, ליקוויד וקולנוע דן, שאירח בין כתליו הופעות של הרכבים חו"ליים אחרים שניצבו בחזית המוסיקלית של התקופה, בהם טוקסידומון, סוזי והבאנשיז ובאוהאוס.

בהתאם למוסיקה האפלה והמנוכרת, התפתח סגנון ריקוד מתאים שזכה לשם ריקוד הקירות וכשמו כן הוא - המבלים רקדו כשפניהם לקיר ולא לרחבת הריקודים, בגפם, בתנועות מלאות פאתוס. "הבליינים העדיפו לרקוד עם הקיר והפנו את גבם למציאות", מפרשן שור בספר. "במובן מסוים היתה זו מטאפורה ליחסם למקום שבו חיו".

בין היתר התפרסם פינגווין בשל השמועות על הזיונים בשירותים, בעקבות ראיון חושפני שהעניק שולץ האיום (דורון אייל) ל"מוניטין" ב-83'. גם אם סטטיסטית יש מועדונים שאסלותיהם ראו יותר מחזות מיניים מאלה של פינגווין, עד היום נותרו הזיונים שם מטאפורה לצד הפרוע של חיי הלילה.

"את תולדות המועדונים בישראל ניתן לפלח בכל מיני אופנים", אומר הבליין הוותיק גל אוחובסקי, אז מלצר בקולוסיאום. "ונכון לדבר על שתי אסתטיקות בילוי. מצד אחד, אסתטיקת ההשקענו-המון-כסף, ואז העיצוב הוא כביכול מודרני, מעניין, מיוחד, גם אם מדובר בשעתוק לא אלגנטי של משהו שכבר היה במקום אחר. בכל מקרה הדיון הוא סביב כמה כסף הושקע בהקמת המועדון, כמה עולה לעשות מנוי וכו'. מצד שני יש את אסתטיקת האין-עיצוב, כלומר אנחנו שוכרים אולם, האנגר, מחסן, צובעים את הקירות בשחור או לא צובעים בכלל, מוסיפים שני פנסים וקירות, ובונים על זה שהקהל ימלא את החלל באנרגיה.

"בחיתוך הזה אתה מגיע מהקולוסיאום בקו ישר למועדונים היוקרתיים במתחם הבילויים של ראשון לציון או למועדונים בנמל תל אביב החדש, ואילו מפינגווין אתה מגיע בקו ישר דרך אלנבי 58 והאומן 17 לפאג. בוא גם נזכור שהקולוסיאום היה מקום לוהט או איני בקושי חודש. הוא הפך במהירות למעוז של מבלים מהפרברים. לפינגווין לעומת זאת, היו ארבעה חמישה סיבובים טובים, שבכל אחד מהם גדל שם דור חדש".

בחודש שעבר, אגב, נפתח הקולוסיאום מחדש, הפעם כמועדון אקסקלוסיווי לחברים בלבד בבעלותו של חיים פנחס. רחבת הריקודים הענקית הצטמצמה דרמטית, ומחליפים אותה כעת בר ומסעדה גדולים ומצוחצחים. דמי המנוי השנתיים עומדים על 6,000 שקל לאדם, עוד לפני שלגמתם אפילו מיץ אשכוליות.

איביזה קטנה

"היום אנחנו נלחמים לא על הקמת המדינה ולא על חיינו, אנחנו נלחמים על זכותנו לעצב לעצמנו חיים כרצוננו" (רל נדל, מוסף "הארץ", 1999)

עד שנות ה-90, אומר שור, היתה התפתחות סצנת המועדונים בישראל "על סף הפארודי. דברים התקיימו בצורה מקרית ולא לינארית בגלל המיקום הפריפריאלי של ישראל ביחס לעולם המערבי. מישהו שהיה דייל וחזר מניו יורק החליט לפתוח מועדון לפי מה שהוא ראה שם. אבל הניסיונות לחקות דברים מחו"ל נעשו בלי המטענים התרבותיים וההיסטוריים שיש בחו"ל, ולכן זה תפס בצורה מעורערת".

בשנות ה-90, עם אם-טי-וי, מקדונלד'ס והסכמי אוסלו שהובילו לאופוריה לאומית ולתחושה שאולי בכל זאת מותר להתחיל ליהנות, הצליחה הסצנה להתקבע בישראל. באותה תקופה היא נהנתה גם משיאי פופולריות חדשים בעולם המערבי, בזכות שתי התפתחויות מרכזיות: צמיחת המוסיקה האלקטרונית בשלהי האייטיז (טכנו והאוס), והפופולריות הגוברת של הסם הפסיכואקטיווי אקסטזי (MDMA). שני מועדונים ייצגו יותר מכל את רוח התקופה בישראל. הראשון היה אלנבי 58, שנפתח ב-93' על ידי אורי שטרק, קרן ברוזה, רל נדל ונועם לניר על חורבות קולנוע אלנבי. השני היה האומן 17 בירושלים, שפתח ראובן לובלין ב-94' והפך בהמשך למוקד עלייה לרגל עבור קלאברים תל-אביבים רבים.

האיש שעזר להקפיץ את שני המועדונים לקדמת התודעה היה שמעון שירזי, עד אז מפיק עולה בסצנת מסיבות הגייז בתל אביב והיום המוביל שבהם. שירזי, בן 40 בחודש הבא, נולד בשינקין 24 וגדל בתל אביב כל חייו. אביו עבד כתפאורן וניהל חיים בוהמייניים. אמו עבדה כמנהלת במנדי'ז. בתיכון עירוני א' שבו למד הכיר את ירון כהן, לימים דנה אינטרנשיונל.

בגיל 17 התחיל שירזי לגלות את חיי הלילה. תחילה יצא בעיקר למסיבות של סטרייטים, שם פגש את שטרק ("מיד היה לנו קליק"). שנה לאחר מכן, אחרי שעזב את הבית ועבר לגור בקומונה, נשאב עמוק יותר ויותר לחיי הלילה והחל לבלות גם במסיבות גייז. התקליטן הבולט בסצנה באותם ימים היה עופר ניסים. שתי מסיבות שאירגן שירזי עם ניסים "בשביל הכיף" זכו להצלחה מסחררת, וכך בא לעולם הליין הקבוע הראשון של שירזי בברדרז, כולל הופעות דראג בשלוש בלילה שבהן החלה דנה את דרכה המקצועית.

"ההצלחה של הברדרז היתה מאוד גדולה", אומר שירזי, "כל שבוע במשך שלוש שנים. אבל אז קלטתי שהולך להיפתח מועדון חדש, אלנבי 58, וקבעתי פגישה עם שטרק. אמרתי לו שהוא חייב לתת לי ערב גייז ביום שישי. הוא אמר: 'נראה לך?'" שטרק, מצדו, זוכר את הדברים קצת אחרת: "עד אלנבי 58 סצנת הגייז היתה בארון, במועדונים צדדיים. אמרתי לשירזי שסצנת הגייז צריכה ערב מוביל במועדון המוביל, ומאז זה זינק".

"קראתי לזה 'פליירום', והתחלתי להביא את המוסיקה האלקטרונית לערבי גייז", ממשיך שירזי. "בימי חמישי היו במועדון חבורת שינקין, אבל סצנות של גייז לא היו קיימות אז בחיפה ובבאר שבע וכל הגייז היו נשאבים לשם באוטובוסים". בימי חמישי הוביל את הקו המוסיקלי של המועדון התקליטן שרון פרוינדליך, שהתפרסם בכינוי צ'ופי. אחרי ביקור באיביזה בסוף שנות ה-80, שם נחשף לצלילים האלקטרוניים החדשים, חזר צ'ופי לארץ והחל לתקלט אסיד-האוס ומוסיקת ריקודים אלקטרונית במועדונים שונים בתל אביב ובמסיבות טבע מחוץ לה. הוא היה לתקליטן הכוכב הראשון של הסצנה התל-אביבית, ושמר על מעמדו עד שלהי העשור.

אלנבי 58 היה המועדון הראשון שהחל לייבא לישראל תקליטנים מחו"ל בצורה סדירה. הראשון היה ליטל לואי וגה, חצי הצמד "מאסטרז אט וורק" ותקליטן האוס שחבל. וגה ניגן באלנבי 58 במאי 94', אבל המבלים על הרחבה נותרו אדישים והמועדון התרוקן במהירות. בדיעבד, זכתה המסיבה למעמד מיתולוגי. "אנשים רצו אז שיתנו להם בראש", נזכר שטרק, שראה איך שלושה חודשים של עבודה קשה יורדים לטמיון. "אבל הבנתי שמי שכבר נשאר עד הסוף במסיבה, כמוני, קיבל מוצר מדהים". כעבור כמה שנים שב וגה לארץ, למועדון הזמיר שפתח שטרק בתחילת שנות ה-2000. המועדון הקטן יחסית במורד אלנבי היה מלא להתפקע. "זה היה כמו תיקון", אומר שטרק, "וגה לא האמין לכמויות האהבה. זה היה אחד הערבים הטובים בקריירה שלו". מאז ביקר וגה בישראל עוד מספר פעמים.

למרות הכישלון ההוא שטרק התעקש להמשיך ביבוא סדיר של תקליטנים מחו"ל, וכך באה בשערי אלנבי 58 שורה ארוכה של די-ג'ייז בשיא תהילתם, בהם טוני דה ויט (שהקליט באלנבי את הדיסק הראשון בסדרת "גלובל אנדרגראונד", שהיתה למותג מוביל בסצנת הדאנס העולמית), דריק מיי, סשה ופול אוקנפולד. שיאה הסמלי של הסצנה נרשם ב-9.9.99, התאריך שכל קלאבר רציני חקק בזיכרונו בשל הדילמה כבדת המשקל שנלוותה לו: דני טנגליה תיקלט באותו לילה בפאצ'ה שבדולפינריום, בעוד שסשה תיקלט במקביל באוקטופוס בנמל תל אביב, משכן הקיץ של אלנבי 58 תחת כיפת השמים, וברחבה הסמוכה ניגן גולדי, מחלוצי הדראם אנ' בייס. שלושה תקליטני-על, מסלתה ושמנה של סצנת הדאנס הגלובלית, ראש בראש, באותו ערב, אצלנו בחצר.

שטרק מעיד על עצמו כגרוע בתאריכים, אבל את הלילה הזה הוא זוכר, ולפרטי פרטים. "סשה הביא ערב ענק ומדהים. אני זוכר את הרבע שעה האחרונה של הסט, הייתי באופוריה מוחלטת והבנתי איך כל מה שהוא עשה במשך כמה שעות נקשר עכשיו בצורה מדויקת. הוא ניגן עד הבוקר. כשהוא סיים ויצאתי משם כבר היה אור מלא".

"זה היה קיץ חלומי", מחזק שירזי בחיוך רחב. "הייתי יכול לצאת ביום חמישי ולחשוב שאני בחו"ל. התחילה פה איביזה קטנה".

סקס, סמים וטל מוסרי

"תרבות המועדונים הישראלית הפכה בחודשים האחרונים לנושא לוהט יותר מהקיץ. זה הקיץ שבו המסיבות הפכו לעסק מסחרי ענק, הקיץ שבו כולם למדו להגיד 'אומת הדאנס', הקיץ שבו האקסטזי הפך לחלק מהקולקציה הישראלית. נדמה שבעוד רגע גם חברי הכנסת יעברו להתווכח מיהו הדי-ג'יי האהוב עליהם" (גיא אסיף, "מעריב", 2000)

שנות ה-90 זכורות גם כעשור שבו חדר האקסטזי לתרבות ההמונים. האקסטזי לא היה סתם סם, אלא סממן דורי ("דור ה-e"), שתועד גם בספרים ובסרטים, במוסיקה ובאופנה. להשגרת האקסטה בתפריט הבלייני היה חלק משמעותי בזינוק של חיי הלילה: "ההמונים התחילו לקחת סמים, שהעצימו את החוויה שלהם", אומר שור. "זה יצר התפוצצות מוסיקלית, נרקוטית, אנושית, את המסיבה האולטימטיווית. צריך להביט בעיניים מפוכחות ולהבין שסמים הם חלק אורגני מהתרבות הזאת. פתאום גברים סטרייטים התחילו להתחבק עם גברים אחרים בהשפעת אקסטזי, ואחרי זה המשיכו להתחבק גם מחוץ למועדון. זה היה שמן במפרקים החלודים של גברים אשכנזים. כל המאצ'ואיזם והצבאיות הישראלית התפוגגו".

האקסטזי, שהשאיר את צרכניו נמרצים למשך זמן רב, גם הביא לעולם את מסיבות האפטר המפורסמות, שמתחילות בבוקר, אחרי שהמסיבה הרגילה מסתיימת, ונמשכות לאורך שעות היום. "דור האקסטזי התחיל פה בתקופת אלנבי", אומר שירזי, שהחליט לאמץ כעת את פורמט המסיבות החדש שראה בחו"ל. אלא שאחרי מספר אפטרים ברחבי תל אביב המשטרה באה לרחרח. "זה נראה להם תמוה שאנשים רוקדים על הבוקר", הוא אומר, "חשבו שמדובר במאורת סמים".

אחרי שכמעט חירבה לו את מסיבת האפטר המושקעת בפורים, הרגיש שירזי "קושי שאי-אפשר לתאר, שאני לא יכול לעשות עוד מסיבה בתל אביב". להפתעתו, הגיעה אליו באותו חודש הצעה מראובן לובלין, הבעלים של האומן 17. בשנים הראשונות לפעילותו תיפקד האומן כעוד מועדון מהשורה, ושמעו לא הגיע לתל אביב. לא פלא אפוא שבהתחלה שירזי היה סקפטי: "מה, תל-אביבים יעלו לירושלים?" שאל את עצמו. הוא בכל זאת הלך לבקר: "לא האמנתי. חלל מדהים. תאורה שיא החדשה. הכל נקי ומצוחצח. איך יכול להיות שאני לא מכיר את המועדון הזה?"

את אפטר יום העצמאות כבר קיים שירזי בירושלים, בקונספט של מסיבת סאדו-מאזו, עם קטעים מחידון התנ"ך העולמי שהוקרנו בווידיאו. "היו 1,500 איש, סלבריטאים, בהלה והיסטריה. הגיעו שיירות מתל אביב. אחרי זה התחילו המסיבות הגדולות ותחילתה של ידידות מופלאה בין סטרייטים לגייז".

האפטרים של שירזי קידמו את האומן לחזית התודעה הבליינית התל-אביבית. לובלין הוביל קו מוסיקלי איכותי בימי חמישי, והחל לייבא ארצה כמה מהשמות המרתקים ביותר במוסיקת הדאנס של התקופה. שיירות של בליינים תל-אביבים החלו לעשות דרכן מדי שבוע לבירה. הדרך משינקין לתלפיות מעולם לא היתה קצרה יותר, ההמתנה לצד אלף מסטולים מחוץ לכותלי המועדון בציפייה להיכנס פנימה מעולם לא היתה ארוכה יותר. אבל היה כיף, באווירת סקס, סמים וטל מוסרי, שלא נפקד כמעט מאף מסיבה מרכזית במועדון. הייתי יכול לפרט עוד הרבה, אבל המסיבות ההן היו מוצלחות מכדי שאזכור.

זו גם היתה פחות או יותר התקופה שבה הפך שור לבליין מן המניין. הוא גדל בחיפה ועבר לתל אביב ב-2001 לאחר שירות צבאי כג'ובניק בחיל הים. אחרי כן השתלב במהרה כעיתונאי תרבות ב"מעריב", ובלט במקלדתו החדה ובנטייתו לעורר פרובוקציות. לפני ארבע שנים עבר לתסרט לטלוויזיה, מה שאיפשר לו את הפנאי לצלול לארכיונים ולעבוד על הספר. במקביל הוא מופיע כעת בתוכנית הטלוויזיה "טינופת" בכבלים, כותב ב"טיים אאוט" ועובד (עם אורי סלעי) על סדרה תיעודית המבוססת על ספרו, שתעלה בקיץ בערוץ 8.

שור מתגורר עם בת זוגו האמנית נעה יפה בלב תל אביב, בדירה עמוסת תקליטים, צעצועים וסניקרס. כמי שנולד במרכז קליטה בחדרה למשפחה שזה עתה הגיעה ארצה מרוסיה, הוא טוען שמעולם לא התחבר למלח הארץ, ולכן נטה לתרבות המועדונים גם כאאוטסיידר. "עם ההורים שלי אני מדבר רוסית. ינקתי בבית שישראלי נחשב למשהו די נחות. תמיד היתה לי תודעת האנדרדוג, ובסוף שנות ה-90 בארץ האנשים שלא שייכים ל'סיפור המרכזי' מצאו את מקומם בתרבות הזאת: המזרחים, ההומואים, אנשים כמוני. כרתנו ברית".

אתה, המזרחים וההומואים בכלל הולכים לאותן מסיבות?

"האפטרים באומן זה בדיוק זה. המסיבות האלה הן המשווה הגדול. במיש-מש ההמולתי של אלנבי 58 או האומן 17 הכל מתערבב, בוודאי במסיבות טראנס. זו ראייה לחלוטין אוטופית של הסיפור אבל זה לג'יט בעיני. בסוף שנות ה-90 יכולת לראות במועדונים תערובת ישראלית מושלמת".

לא הצלחתי לראות דתיים, אתיופים וערבים. יש גם מעט מאוד נשים בעמדות מפתח.

"זו מראה של החברה ההטרוסקסואלית בכללותה. יש מעט נשים בעמדות מפתח, וזה מגיע גם לכאן. אבל ראיתי מרוקאים, רוסים. נחשפתי לקהל הטרוגני".

העבודה על "לרקוד עם דמעות בעיניים" נמשכה ארבע שנים, וכללה בעיקר שעות ארוכות בארכיבי עיתונות וטלוויזיה, לצד ראיונות עם דמויות בולטות בשדה. שור מזהה בחיי הלילה בישראל פרויקט חתרני הקורא תיגר על הממסד הציוני על שלוחותיו, ש"סירבו מאז ומתמיד לקבל אל חיקם את בלייני המועדונים והדיסקוטקים. בהדוניזם שלהם, במרדף אחר חדוות ושמחת החיים, נחשבו אלה למוקצים, זרים לחזון הסוציאליסטי של החברה העובדת, היצרנית, כפי שנהגה במוחם של מנהיגי הציונות וממשיכי דרכם", הוא כותב.

בניגוד לספרים אחרים בהוצאת רסלינג האינטלקטואלית, מסתפק שור בתיעוד מפורט של האירועים שעליהם הוא מדווח, וכמעט שאינו מנסה לעגן אותם בשיח תיאורטי רחב יותר, כמקובל בספרות עיון מסוג זה. במקרים שהוא כן עושה זאת, נדמה שהוא מנסה לעשות אינטלקטואליזציה לסצנה דווקא במקומות שבהם היא לא בהכרח קיימת. "אני לא מצפה מרפי שאולי או מאילן בן שחר להיות מודעים לתפקיד שלהם בהיסטוריה הישראלית", הוא אומר. "אני שם בשביל להסביר להם. יש אנשים שעושים ויש אנשים שמנסחים. זה גם לא תוכן שיצקתי סתם. אני בטוח שהם לגמרי מתנגדים ואנטי-ממסדיים".

בניגוד לחתרנות שאתה מזהה, שירזי וחבריו למשל רואים בהצלחה שלהם הישג ציוני.

"אני בטוח, אבל הממסד לא רואה בשירזי כבוד לאומי, אלא בן חורג וביזארי של הישראליות במובנה השמרני. שירזי עושה את מסיבות הגייז הכי פרועות שהיו בארץ ואני לא רואה איך זה משתלב בחזון הציוני".

זה עוזר להרחיק את פרויקט הלאומיות הישראלית מהמרחב הערבי שבו היא נטועה ולדמיין את החיים בישראל כאילו אנחנו באירופה. נקשיב לדי-ג'יי מלונדון, ניפרד מהמהוגנות המינית כמו בברלין, נבלע סמים ונחשוב שאנחנו קוסמופוליטיים.

"זה נכון במובן הזה שהפרויקט הציוני הוא אשכנזי ופסאודו-אירופי. אבל לא פירקתי לחלוטין את הפרויקט הציוני בספר".

העובדה שיש היום די-ג'יי בכל חתונה זה הישג או שעמום?

"זה ההצלחה והכישלון של הסצנה גם יחד. מצד אחד היא נטמעה, אבל מצד שני איבדה את העוקץ החתרני שלה".

אגב, הצלחת להבין מכל התחקיר הזה למה המסיבות בארץ מתחילות כל כך מאוחר?

"זה חרא פרובינציאלי בלתי נסבל".

לינץ' ביום, מסיבה בלילה

"זה לא סתם שהסצנה יורדת. המדינה נגמרת" (ראובן לובלין, Mooma, 2001)

בשנת 2000 כבר הסתמן סופה של תקופת המגה, עם תחילת הפיגועים והאינתיפאדה. הקונפליקט הלאומי שב ביתר שאת לסדר היום, הביא לביטולי ביקורים של תקליטנים זרים והרס את המצב-רוח, אבל גם הפך את הבילויים עצמם ליותר קיצוניים, באווירת הסנף ובלע כי מחר נמות. באמצע השבוע היו מתפוצצים אוטובוסים בלב המדינה, ובסופי שבוע היו עולים אוטובוסים מלאי בליינים למועדון בבירה. פלסטיקמן, תקליטן טכנו נערץ, הגיע לתקלט באומן בירושלים בדיוק ביום של הלינץ' ברמאללה. לובלין החליט לקיים את המסיבה כסדרה, וגל האשמות התעורר כלפי הבליינים שבחרו בכל זאת להמשיך לחגוג.

"בישראל יש התנגדות אינהרנטית להנאה ומקדשים את הקטסטרופה", חורץ שור. "בכל פעם שיש נקודת משבר לאומית, השעיר לעזאזל הוא מי שממשיך לבלות. ראינו את זה במלחמת לבנון השנייה ביחס לתל-אביבים שממשיכים לבלות בבתי קפה, ובמלחמת לבנון הראשונה ביחס לאנשים שהולכים לקולוסיאום. לכן בארץ, כשאתה נהנה זה תמיד כנגד משהו, כנגד הנוף הישראלי שהוא תמיד קטסטרופלי וטרגי".

תרבות המועדונים והדאנס הנוכחית לא מצליחה לשחזר את שיאי העשור הקודם, ולא רק בישראל. ובכל זאת, פועלים כיום, בעיקר בתל אביב, דיסקוטקים רבים, שמייבאים זרם סדיר של תקליטנים מוערכים מחו"ל. המהפכה אולי מתה, אבל הזרעים שטמנה פורחים כעת בארץ. לפני שלושה שבועות ביקר במועדון הבלוק תקליטן הטכנו הנערץ מודימן, כשבמקביל ניגן אצל שירזי ב"FFF" הצמד הבריטי החביב לאיו ובושווקה. לפני כחודש התארח בליין ה"פאג" במועדון הבלוק צמד הדיסקו הברוקלינאי הולי גוסט! מהלייבל האמריקאי מכתיב הטון "DFA", ובשבוע שעבר התארח בברזילי חואן מקלין התותח, ממובילי אותו הלייבל, ועוד באירוע שאירגנה שגרירות פולין. יום אחר כך, בלי אף תקליטן זר, מועדון הברזילי היה מלא עד אפס מקום במסיבת רטרו לניינטיז שבה תיקלט צ'ופי. בלב העיר, בדאנס-בר מינוס 1, נערכה מסיבת גייז משולחת רסן וזימתית במיוחד, שלא איפשרה לזוז בלי לספוג זיעת זרים. שגרה.*


פצצות חמש המסיבות ששינו את חייו של ניסן שור

1 מסיבת כיתה בדיסקוטק הנופר, במרתף מתחת למלון דן פנורמה בחיפה, סוף שנות ה-80. "הייתי ילדון ואני זוכר את כדור המראות הגדול והמרשים, שכמותו לא ראיתי עד אז. כשדי-ג'יי מוזס שם את 'Cruel Summer', להיט היורו-פופ של בננה רמה, כמעט עפו לי המשקפיים מהאף".

2. מסיבת טראנס ביער בן שמן, 97'. "הצלילים האלקטרוניים הציפו לי את המעיים. הקהל היה מוזר ויפהפה. המסיבה נמשכה עד הבוקר המאוחר ובכל פעם שהתעייפתי מהסאונד המסונתז, התקיף, הלכתי לאוטו של חברים כדי להאזין במערכת הסטריאו לדיסק של הסמיתס, מזכרת מרגיעה מהעולם הישן שהייתי שייך אליו רק כמה חודשים ספורים קודם לכן".

3. די-ג'יי יואב בי, מועדון דינמו דבש בתל אביב, סוף שנות ה-90. "יואב בי (ברנשטיין) היה ועודנו התקליטן הישראלי המצטיין ביותר של שנות ה-90 וה-2000. המוסיקה שלו אליטיסטית, ועם זאת סקסית ורקידה, טכניקת התקלוט שלו שאבה את מראי המקום שלה מהמעולים שבבעלי המקצוע בעולם. הטכנו שניגן היה פנטסטי. אני מתגעגע אליו".

4. קרל קרייג, אלנבי 58, 6.4.2000. "אחת מהמסיבות האחרונות במועדון הכי מיתולוגי של תל אביב. התערובת המוסיקלית המורכבת, הפאנקית, שהוא תיקלט היתה ההוכחה הניצחת לכך שדי-ג'יי הוא אמן קונספטואלי של ממש".

5. דריק מיי, האומן 17, קיץ 2003. "דווקא בתקופה הכי קודרת של תרבות המועדונים, אחרי השיא של ימי הפיגועים הנוראים, הגיע הדי-ג'יי הזה - אפריקאי, שחור, דטרויטי - והרים את התקרה בטכנו קשיח ועם זאת רך כמו חמאה. בשבע בבוקר, כשהוא שם את 'Knights of the Jaguar', קטע הטכנו האפי של די-ג'יי רולנדו, שפכתי על עצמי שני בקבוקי מים כדי להאמין שזה אמיתי".



לה דיסקוטק של פרדריקה, 68'. גם ג'וזי כץ הגיעה לפתיחה


ניסן שור. הסצנה גרמה לו להשתחרר באחת "מכבלי האשכנזי הצפוד"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו