בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין שני תלמידי חכמים שבעירנו

תגובות

בין ש"י עגנון לש"ד גויטיין: מאמרי ביקורת וחליפת מכתבים, 1919-1970

אילה גורדון (עורכת), הוצאה עצמית, ירושלים, 104 עמ'

ככל שהתכתובת הרגילה - זו שמתנהלת בדרך הדואר - הולכת ומצטמקת, וככל שהז'אנר הקלאסי של ה"מכתב" נעשה מוצר נדיר, כך הולך ומתעצם העונג שבקריאת מכתבים בנוסח של פעם; בעיקר אם אלה נכתבו על ידי אישים בעלי שיעור קומה, שלגביהם המכתב היה לא רק כלי אינסטרומנטלי, אלא ערוץ להבעת דעות ולחילופי מחשבות.

"'אתה רוצה לראות את עגנון בטלוויזיה?' צעקה תרזה מלמעלה, ולבי עמד בקרבי" - כותב שלמה דב גויטיין על גבי איגרת אוויר המופנית אל ש"י עגנון מ-21 באוקטובר 1966, שבה הוא משחזר את תגובת רעייתו לידיעה על הענקת פרס נובל לסופר. ולכך הוא מוסיף: "פעמים שמחה מכה אדם כהלם כמו היפוכה. מה נאמר?" לו בימינו קרו הדברים, היה גויטיין שולף את הטלפון הנייד, מפעיל את אגודלו ומחייג אל הבית בתלפיות. או, לחילופין, היה ניגש אל המחשב שעל שולחנו ושולח מסר של ברכה בדואר האלקטרוני, מסר שמן הסתם היה שוקע זה מכבר בתהום הנשייה.

66 מכתבים וגלויות דואר שהחליפו ביניהם עגנון וגויטיין, קטעי יומן של גויטיין שעניינם עגנון, וכן מקבץ של רשימות והרצאות של גויטיין על עגנון - כל אלה מצטרפים יחד לחוברת מעוררת עניין שהוציאה לאור אילה גורדון, בתו של גויטיין, לשעבר מנהלת אגף הנוער במוזיאון ישראל. צירוף זה מעניק הזדמנות להאזין לדיאלוג שבין שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו - מצד אחד עגנון, הסופר המפורסם, שכל שורה שיצאה מתחת עטו עדיין מהלכת עלינו קסם, ומהצד האחר, גויטיין, אחד המזרחנים הדגולים במאה ה-20, הגדול שבחוקרי הגניזה הקהירית, ומי שפרסומיו הרבים הביאו, בין היתר, לחשיפה דרמטית של תולדות היהודים בארצות האיסלאם בימי הביניים. בעתיד מתכננת הוצאת יד בן-צבי לפרסם את החוברת כספר.

לא יכולתי להיזכר בתשובתי

במקור היה גויטיין מקורב לאסתר עגנון, לאחר ששימש כמורה הפרטי שלה לערבית עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטה של פרנקפורט. צרור האיגרות המובא בחוברת נפתח בשתי גלויות שאותן שיגרה אסתר למורה האהוב, פריץ גויטיין, ממקום מגוריה בעיירה שטרנברג, הסמוכה למינכן, שם למדה באקדמיה לאמנות בשנים 1919-1920. גויטיין אף היה מקורב למשפחתה של אסתר, וכנראה רכש את אמונו של אביה, הבנקאי גיאורגה מארכס, שהתנגד נחרצות לנישואיה לעגנון.

במכתב ששלח לעגנון ב-1959 גילה לו גויטיין - לגמרי במפתיע - את דבר קיומה של פגישה שהתקיימה 40 שנה קודם לכן ושבה ביקש ממנו מארכס לחוות דעה על חתנו לעתיד. הוא שאל אותו: (בתרגום עברי) "בתי, שאותה אתה מן הסתם מכיר, התארסה לאיזה סופר עברי. האם הוא סופר טוב?" גויטיין, שמשום מה נזכר באותם ימים בשאלתו של מארכס, לא הצליח עם זאת לזכור מה בדיוק היתה תגובתו: "בשום פנים לא יכולתי להיזכר בתשובתי, רק מרגיש אני עדיין במבוכה העצומה שאיש כה נכבד יכול היה לשאול שאלה כזאת לברייה קלה כמותי וזה בנוגע לסופר שכבר אז הערצתיו כס' (כסופר)".

ההיכרות בין השניים היתה, אפוא, באמצעות אסתר - שגויטיין אהב אותה וכיבד אותה - אולם היא נוכסה באופן מוחלט על ידי עגנון. גויטיין עלה לארץ ישראל ב-1923 כדי ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה, ובשנת 1927 עקר לירושלים, לאחר שהתמנה למורה לערבית ולאיסלאם באוניברסיטה העברית שזה עתה קמה. מעתה נמנה גויטיין על אותה חבורה קטנה ונבחרת של "חכמי ירושלים", שעמם מצא עגנון שפה משותפת יותר מאשר עם עמיתיו הסופרים, שרובם, אגב, שכנו בתל אביב.

בין עגנון לבין גויטיין התפתחה היכרות אינטימית: עגנון אף שימש כעד בחתונה הצנועה של גויטיין ותרזה גוטליב, שנערכה בבית ידידים בשכונת זכרון משה בירושלים ב-1929. בשלביה הראשונים לפחות ניזונה הקרבה בין השניים לא מעט מהשאיפות הספרותיות של גויטיין עצמו, שרצה להיעשות מחזאי, וראה בעגנון יועץ חכם לעניין זה. עגנון עבר כנראה בקולמוסו על המחזה הימי-ביניימי "פולצלינה" (1927), ולי נראה כי אירוע זה שימש לו מקור השראה בעת עיצוב דמותו של מנפרד הרבסט, גיבור הרומן "שירה", המוצא מפלט מהשיממון האקדמי בכתיבת טרגדיה המעוגנת גם היא במציאות החיים שאותה הכיר במסגרת התמחותו המקצועית.

בתוך כך נדחקה ההיכרות עם אסתר הצדה: בהתכתבות שהתפתחה בין שני האישים נזהר גויטיין מלהזכירה, פרט לפנייה הכללית המשותפת ("ידידים מכובדים"), שבה נהג לפתוח רבים מהמכתבים - "אולי מתוך תחושה שעגנון ייפגע מפנייה כזאת, משום שציפה שיתייחסו קודם כל אליו", כפי שכותבת גורדון. גם עגנון מזכיר את אשתו במכתביו בדרך כלל כדי לצאת ידי חובה (בנוסח "וברכה טובה מאת זוגתי תחי'"), ועל כך מעירה גורדון: "אין ספק שגויטיין חרד לא פעם לשלומה של אסתר, שכלפיה הרגיש רגשות אחריות בגין ידידותם ארוכת הימים. לא פעם שרר מתח בין אסתר לעגנון, והיתה תחושה שעגנון משפיל אותה, והיא מדוכאת".

המתווך האולטימטיווי

אמנם מכתבים ראשונים בין גויטיין לעגנון שוגרו בהזדמנויות שונות בשלהי שנות ה-30 ובשנות ה-40, אולם עיקר ההתכתבות היתה מאז מחצית שנות ה-50, לאחר שגויטיין עזב למעשה את הארץ והתמקם בארצות הברית (תחילה באוניברסיטת פנסילווניה שבפילדלפיה, אחר כך בפרינסטון), שם קידם את מחקריו על הגניזה, הוציא לאור את עיקר פרסומיו וקנה לו שם עולמי בתחומו.

מכתביו של גויטיין מכל השנים מכילים תגובות בזמן אמת על פרסומיו של עגנון, וכמה מהן מעוררות עניין. למשל, תגובתו על הופעת האנתולוגיה "ימים נוראים" במכתב מערב ראש השנה תרצ"ח: "הריני מכבדך שזכית לגמור חיבור זה שכל כך הרבה עמלת עליו, והיה לעת עתה אור גדול, כלומר בשעת שקיעת הדת והלימוד עשית שאפילו תינוקות של ב"ר (בית רבן) יכולים עכשיו לדעת מה שהיה נעלם עד עתה אפילו מחכמים גדולים". תגובה זו אינה מקרית: גויטיין היה במשך שנים מורה ומחנך, ולא מעט מכתיבתו והגותו בארץ הוקדשו לענייני חינוך. בהשקפותיו היה קרוב לאישים כמו ארנסט סימון וברוך קורצווייל, וכמותם ביטא גם הוא חרדה מהניתוק של הנוער הארץ-ישראלי והישראלי ממקורות היהדות.

התשובה לכך היה עגנון, שכן בו ראה גויטיין את המתווך האולטימטיווי בין תרבות העבר היהודית ובין העולם החילוני בזמננו, ובמיוחד כלפי קהילת הקוראים הצעירה. בדברי הסיכום שלו במאמרו הנודע על "הכנסת כלה", שהופיע במוסף "דבר" ב-1931, קבע גויטיין כי "יודע אני ברבים מצעירינו שמבקשים דרך אל ירושת רוחנו הגדולה ומתקשים למצאה, מה ניתן בידם? ספר האגדה?...או ספר מעיין חובות הלבבות, מסילת ישרים וכיו"ב?" והתשובה: "'הכנסת כלה' הוא ספר אגדה, אוצר מלא ירושת אבות, לא של קטעים ניתקים ולעתים קרובות סותרים זה את זה, אלא של עולם שלם שהתגשם בקורותיו של אדם אחד".

אם ה' יתמוך את ידי

ערך מיוחד יש למכתבים אלה כמקור להעמקת ההיכרות וההבנה לשלב המאוחר בכתיבתו של עגנון, בתוקף העובדה שקצב ההתכתבות צבר תאוצה בשלהי שנות ה-50 ובשנות ה-60. בצד ההתייחסות השוטפת לפרסומיו של עגנון, שאותם קרא גויטיין בשקיקה ושעליהם הגיב אחד לאחד, נאמרו במכתבים לא מעט דברים, בעיקר מצד עגנון, על תהליך עבודתו בשנים אלה: "לצערי הנחתי מידי את שלושת הספרים של 'אתם ראיתם' ורק הספר הראשון, פרשת מתן תורה, אוציא בדפוס" - כותב עגנון לגויטיין ב-1957 ומוסיף: "וגם זה לקוי בחוסר ויתר, כי כוח אין בידי לטפל בו וגם המו"ל דוחק".

באשר לעבודתו על הספר שנודע לימים בשם "עיר ומלואה" אומר עגנון: "טרוד ומוטרד אני יותר משגופי ונפשי יכולים לשאת... סיפורים גדולים וקטנים מצויים באמתחתי ומבקשים את גמורם ובטלים הרבה יש כנגד ואיני מספיק להיות מכה בפטיש. עכשיו עסוק אני בספר גדול, 'עיר ומלואה', אבל כיוון שאני נכנס לעניין, באות בלא מנין הפרעות טובות ורעות, אם לימים ואם לשעות".

ולאחר שכבר הוציא בלחץ המו"ל את מה שהיה לספרו האחרון, "האש והעצים" (1962), כותב עגנון לגויטיין: "אילו נתן ה' לי קצת מנוחה היה בידי לסדר עוד כרך אחד של כתבי, שיש כמה סיפורים שהם מוכנים ועומדים לדפוס אבל עוד צריכים הכאת פטיש". במכתב אחר, שנכתב כעבור חודשים אחדים, עורך עגנון את הווידוי הבא: "אנחנו מזקינים וכוחנו תושש והולך. יושב אני יחידי בביתי ובזמן שאין אורחים המרובים מפסיקים אותי, עושה אני כפי כוחי. דבר שלם לא כתבתי, כי כוח אין עמי להביא דבר לידי גמר. אם ה' יתמוך את ידי ויתן לי חיים אסיים מקצת מן הדברים שמבקשים את סיומם ואכתוב אותם".

אמירות אלה שופכות אור על "עגנון המאוחר", ובמיוחד על הפרגמנטציה שאיפיינה את כתיבתו בשלב שלאחר חתימת המהדורה הקאנונית של 1953: מצד אחד, שפע בלתי נדלה של יצירה, כפי שמעידים כרכי העיזבון, ומצד אחר, התרופפות הדרגתית של היכולת להביא את ספריו לידי גמר ולהוציאם לאור.

ראוי שתחזור

גויטיין נמנה עם אותם אנשי המעלה שאתם התכתב עגנון בגובה העיניים: ההערצה הבלתי נדלית של גויטיין לכתיבתו של עגנון, וכן התייחסותו אליו כאל מקור סמכות בענייני יהדות וידע במקורות, התאזנה במידה רבה על ידי הכבוד העצום שרחש עגנון לגויטיין לנוכח הישגיו המדעיים החשובים ופוריותו המדהימה, שעליהם דיווח במכתביו בצניעות ובענייניות: "שלשום שלחתי כרך ב' של ספרי 'חברה ים תיכונית' אל המו"ל... 1078 עמוד (בלי המפתח)... מעולם לא נתקבצו למקום אחד מקורות חדשים ומעניינים כה רבים על חיי הציבור בישראל בכרך אחד כזה".

עם זאת, התקשה עגנון להשלים עם העובדה שבפועל עזב גויטיין את הארץ, וגם גילה אי נוחות מכך שילדיו למדו או גרו שנים ארוכות בחו"ל, וצל העזיבה רבץ גם עליהם. "מה תעשה בשנים הבאות?" כתב עגנון לגויטיין לרגל יום הולדתו ה-60. "ראשית תחזור לירושלים, ושני טעמים לדבר. אחד, וזה העיקר, געגועים יש לי עליך. ועוד, האוניברסיטה גדלה והולכת ואם אין אתה חוזר מיד הרי אתה עתיד להיות כחוני המעגל בשעתו. מורה אחר עשה כמעשי? והי' משוטט בעולם, בהשפעתי חזר לארץ ומצא לפניו את הארץ שאינה כמישור לפניו והוצרך להשתדלות הרבה למצוא את המקומות. אמת לגבי אדם שכמותך המצב שונה הרבה, מכל מקום ראוי שתחזור".

בהזדמנות אחרת, כשסיפר לו גויטיין על המשך שהייתם של בתו וחתנו בחו"ל, כתב עגנון: "מה שכתבת על אילה ובעלה שיחיו שדוחים עלייתם העציבני. אנשים שכאלה מקומם כאן, ואצ"ל (ואין צורך לומר) בימי בחרותם, וכל יום יפה יותר. ואף אתה ואשתך ואף אתם ידידי צריכים להזדרז ולחזור עד שלא יבהילו אתכם בקמטים שבלחייהם בשערם חלילה שבלחייהם ובקומתם הכפופה וכו' וכו'". ההטפה הפטריוטית של עגנון, שבוודאי עלתה מנהמת לבו, אף לוותה בהערת ביקורת ביחס לדרכו המדעית של חברו, וזאת על שהוא מעניק קדימות למחקר האיסלאם על פני מחקר היהדות: "הנח מידך את חקרי ערב וחזור בלבב שלם ובנפש חפצה לחקרי עבר. גדולים וטובים נתנו את חילם לנוכרים בתוך כך באו גויים לנחלתנו ותפשו אמנות של יעקב בכלי זינו של עשיו. אבל, את שהתחלת גמור שיהא הלב פנוי ואחר כל זה תיתן לנו את תגליותיך שגילתה לך הגניזה".

גויטיין, עצמאי ודעתן לא פחות מעגנון, לא שעה לעצת ידידו הטוב. הוא נשאר לגור באמריקה, וכשמת עגנון - נשא לכבודו הרצאת זיכרון במקום מושבו בפילדלפיה. כשהיה עדיין מרצה צעיר באוניברסיטה העברית נהג גויטיין לכתוב ביקורות על ספרים, הצגות ותערוכות, ובכלל זה פירסם כמה רשימות על יצירותיו של עגנון ("הכנסת כלה", "סיפור פשוט", "שבועת אמונים") לרגל הופעתן. ב-1958 השתתף גויטיין בספר היובל לעגנון, ושם כתב ניתוח על סיפור חדש יחסית, "בשעה אחת" (1955), שנועד להיכלל במחזור הסיפורים על בוצ'אץ'. מורה לכל עת, בחר גויטיין להציב בראש מאמרו את הכותרת: "'בשעה אחת' - שיעור בקריאת עגנון".

מאמרים אלה, בצד שתי הרצאות לא ידועות שאותן השמיע בארצות הברית, הוצבו בראש החוברת, קודם למכתבים. באחת מההרצאות מצאתי את ההכללה הבאה: "מאז תקופת התנ"ך" - קובע גויטיין בפסקנות השמורה רק לבעלי סמכות כמותו בחקר תולדות ישראל ותרבותו - "לא היה בעברית מכלול של סיפורים בעלי עוצמה, מכובדות ומשמעות כמו ביצירתו של עגנון. הוא עשה לסיפורת בפרוזה מה שיהודה הלוי עשה בשירתו הדתית. הלוי כתב בסגנון ברוח של המאה ה-12. עגנון מביע עצמו ברוח המאה ה20, אך שניהם הם דובריה של יהדות שורשית".

כך, חד וחלק. הדברים נאמרו באותה הרצאת זיכרון שנישאה בדרופסי קולג' ב-29 במארס 1970, ובה סיכם גויטיין במשיכת קולמוס את מסכת הגיגיו על עגנון, שאותו ואת כתיבתו ליווה באופן רצוף במשך קצת יותר מ-50 שנה. תובנה זו היא רק אחת מהנכסים הרבים האצורים בתוך חוברת צנועה זו, שלגבי דידי היא עוד שיעור אחד בקריאת עגנון.

הפרופ' דן לאור הוא ראש הקתדרה לתרבות עם ישראל בזמננו באוניברסיטת תל אביב ומחבר הביוגרפיה של ש"י עגנון



שלמה דב גויטיין וש"י עגנון. היכרות אינטימית


עגנון קורא בספר. כוחנו תושש והולך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו