בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה מושבים יש לאלוהים בכנסת?

תגובות

זמנים: רבעון להיסטוריה מירי אליאב-פלדון (עורכת); ניצן ליבוביץ' (עורך אורח). גיליון 103, מו"ל: האוניברסיטה הפתוחה, 119 עמ', 58.50 שקלים

גיליונו החדש של כתב העת "זמנים" מוקדש ברובו לאחד הנושאים ה"חמים" בפילוסופיה הפוליטית בעשור וחצי האחרונים: התיאולוגיה הפוליטית. עורכת "זמנים" היא ההיסטוריונית מירי אליאב-פלדון ולעריכת הקובץ המיוחד על התיאולוגיה הפוליטית הצטרף ההיסטוריון ניצן ליבוביץ'. התיאולוגיה הפוליטית היא תחום חמקמק הנתון לאין-ספור פרשנויות, התלויות לא פעם במיקומו הפוליטי והאינטלקטואלי של הפרשן. זיהויו של אדם כ"תיאולוג פוליטי" או כמי שאוחז בעמדה אינטלקטואלית כזו יכול להיות מחמאה, אך גם להתפרש כגנאי.

מנסחה הבולט של התיאולוגיה הפוליטית במאה ה-20 הוא ללא ספק המשפטן הגרמני קרל שמיט (1888-1985). שמיט היה משפטן שמרן, מבקרה החריף של הדמוקרטיה הסוציאל-ליברלית הוויימארית ומי שהצטרף למפלגה הנאצית ותמך בה ללא סייג. שמיט כמו רבים אחרים (ולא תמיד טובים) הוא עוד דמות ויימארית מרתקת, שזכתה לרנסנס אקדמי עשרות שנים לאחר שכתבה את יצירותיה החשובות (בדומה לפילוסופים מרטין היידגר ולהבדיל - ולטר בנימין).

מהי, אם כן, התיאולוגיה הפוליטית? נהוג לחשוב על "פרויקט המודרנה", על האתוסים והמוסדות שלו (בראשם המדינה והחוק), כפרויקט חילוני המתבסס על סילוקה של התיאולוגיה (האל והדת) מהעולם. התיאולוגיה הפוליטית הניחה כי המודרנה התיימרה לסלק את התיאולוגיה בעוד שהיא אינה אלא גלגול נוסף שלה. פרויקט המודרנה, אם כן, אינו אלא פרק נוסף בתולדות התיאולוגיה.

בדור האחרון רבים אכן מצביעים על חזרתה של הדת אל חיי העולם. בהקדמה לגיליון מצטט ניצן ליבוביץ' את ההיסטוריון מארק לילה, שכתב לפני כשנה כי "בעיות המערב בהווה מזכירות את הבעיות של המאה ה-16. אנו מוצאים את עצמנו לכודים שוב בעימותים לגבי תפישות התגלות, עקרונות טוהרה וחובה אלוהית... התיאולוגיה הפוליטית חזרה להיות נוכחת באורח מובהק וגלוי בחיים האינטלקטואליים במערב גם במאה ה-20". איש מדע המדינה ג'ון גריי מנסח את הטענה בצורה הברורה ביותר במאמרו "מיסה שחורה", המובא בגיליון: "הפוליטיקה המודרנית היא פרק בתולדות הדת".

מי כמו הישראלים מכיר את הטיעונים הללו וחי אותם באופן יום-יומי בפוליטיקה, במתחים החברתיים, בסכסוך הישראלי-פלשתיני ובאיום האיראני. ואולם, האם אנו באמת זקוקים לתובנות של התיאולוגיה הפוליטית כדי להצביע על שיבתה של הדת לחיינו? ובכן, התיאולוגיה הפוליטית מורכבת ומתוחכמת הרבה יותר וליבוביץ' השכיל לבחור מאמרים מרתקים לגיליון זה של "זמנים", שנמנעים בדרך כלל מליפול לטענה הבנאלית הזאת בדבר שיבתה של הדת לפוליטיקה.

הגרסה החילונית של האל

אחד ממשפטי המפתח של התיאולוגיה הפוליטית המודרנית נוסחה על ידי שמיט בספרו "תיאולוגיה פוליטית" (1922): "ריבון הוא זה הקובע את היוצא מן הכלל". במשפט קצר ומבריק זה הצליח שמיט להפוך סדרי עולם. לשיטתו, אין לזהות את הריבונות, כפי שמקובל לחשוב, עם הסדר הקיים. נהפוך הוא: הריבונות היא השהייתו של הסדר הקיים וביטולו של כל מה שמוסכם ונהוג. הריבון אינו מבטא את הנורמה ומשמר אותה, אלא הוא דווקא בעל הזכות ובעל היכולת לחרוג מהנורמה. כוחו ומהותו של הריבון - יהא זה מלך, ראש ממשלה, קבינט, פרלמנט, העם - אינו טמון בזכותו או ביכולתו לחוקק את החוק ולאכוף אותו, אלא בזכותו וביכולתו להשהות את החוק בשם "היוצא מן הכלל", בשם "מצב החירום". ההקשר הפוליטי שבו ניסח שמיט את הטענה הוא ברור - רפובליקת ויימאר והאתגרים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שבפניה עמדה. ב-1922 ביקש שמיט למעשה להצדיק את צעדי החירום שנקטה המדינה הגרמנית ואשר תנקוט בעתיד באמצעות סעיף החירום הידוע, מספר 48, כפי שנקבע בחוקה.

אך בה בעת הציע שמיט נקודת מבט חדשה ומרתקת על הפוליטיקה המודרנית. לשיטתו של שמיט, הפוליטיקה אינה מבוססת על נורמות אלא על חריגה מנורמות; לא על חוקים אלא על השהייתם בשם מצב חירום ופנייה אל צעדי חירום. הפוליטיקה המודרנית היא חריגה תמידית אל מעבר לגבולות של עצמה. היא מתקיימת מעבר לאופק של החוק, במקומות רחוקים, מגודרים, קודרים ואפלים. מצבי החירום (שלעתים הם נהפכים לקבועים) נועדו לטפל בדיוק ב"גורמים" שלא ניתנים להכלה במסגרת הנורמטיווית של החוק ושל סדר הדברים הקיים (פעילי טרור, לוחמי חופש, עובדים זרים, פליטים, יהודים בגרמניה הנאצית ועוד). האמצעי לכך: השלכתם אל אתרים אקס-טריטוריאליים (שטח צבאי סגור, הסגר, מחנה פליטים, מכלאות, מחנה ריכוז).

מה הקשר בין "מצב החירום" לתיאולוגיה? מה בין הפליט ומחנה הריכוז לבין אלוהים? התיאולוגיה הפוליטית מניחה כי "היוצא מן הכלל" ו"צעדי החירום" אינם אלא עקרונות של התערבות אלוהית. אחרת לא נוכל להסביר את מקור הזכות והיכולת לחרוג מהסדר הקיים. הריבון המשהה את החוק והמכריז על מצב החירום אינו אלא הגרסה החילונית של האל המתערב בעולם בצורה בלתי מוסברת (למשל, דרך הנס). בדומה להתערבות האלוהית, הנסית, גם "מצב החירום" מפתיע, מופיע ללא כל התרעה, בשרירותיות, וכמובן בכוחניות שאי אפשר להתנגד לה.

במאמרו "המכונה התיאולוגית", המופיע בגיליון, טוען חוקר הספרות גלילי שחר כי את העיקרון שניסח שמיט אנו יכולים לזהות כבר בהופעתו של "האל מן המכונה" (deus ex machine) בתיאטרון היווני. זהו הרגע שבו מתערב האל בעולם כדי לפתור קונפליקט טרגי שבני האדם אינם מסוגלים לפתור. שחר משחזר את עיקרון ההתערבות האלוהית בתיאטרון היווני ואת "מצב החירום" השמיטיאני כפי שהופיע בתפישת ההיסטוריה של ולטר בנימין, ב"כפיית החזרה" אצל פרויד ובמכונת העונשין אצל קפקא.

אם מוכנים לקבל את הנחת העבודה של התיאולוגיה הפוליטית על מקורו האלוהי של הכוח השרירותי המופעל במצבי החירום, אפשר להסביר בעזרתה מחדש תופעות רבות. למשל, את הכוח הברוטלי ובמידה רבה חסר הפשר והפשרות של המשטרים הטוטאליטריים. את האלימות - למשל, זו הסטליניסטית או ההיטלראית - אין לנסות להסביר מתוך איזה רציונל (או אי רציונליות) אלא כהופעה של אלימות טהורה, אלוהית, החורגת מכל פשר (הפילוסוף תיאודור אדורנו כתב שמאז אושוויץ, לפחד מהמוות משמעו לפחד מדבר גרוע מהמוות).

ואולם, התיאולוגיה הפוליטית יכולה להסביר גם את הלגיטימיות והיכולת של פוליטיקות ליברליות לחלוטין להתערב בחיי האדם עד אינסוף. ניצן ליבוביץ' מנסח נקודה זו היטב בתיאורו את המשטר התיאולוגי-פוליטי ככזה ה"חודר לרקמות הפרטיות ביותר של האדם, ומנחה אותו כיצד עליו להוליד ילדים, להתעלס, להילחם ולבסוף גם למות".

מי שאינו חילוני, יכול היה לומר שההתערבות האינסופית הזאת בחייו היא למעשה התערבות אלוהית. וכפי שטען הפילוסוף קרל לוית, כפי שמצטט אותו ליבוביץ', "מה שחשוב הוא שבסופו של דבר אין שום ערכאה עליונה לערעורים על ההכרעה (הפוליטית של הריבון)". אין באמת בפני מי לערער כאשר באים לקחת ממך טביעות אצבע כשאתה מבקש להיכנס לארצות הברית; ואין באמת בפני מי לערער כאשר באים אליך הביתה ומוציאים אותך ממנו במסגרת מעצר מינהלי.

זיכרונות מאסכולת פרנקפורט

שני המאמרים הפותחים את הקובץ - "הפוליטיזציה של המיסטיקה: מייסטר אקהרט בהגות הגרמנית החדשה" מאת יוסף שוורץ ו"התיאולוגיה הפוליטית של מדינת העברים הקדומה על פי שפינוזה" מאת יובל ג'ובני - מתרחקים מהתקופה המודרנית, אך זאת רק כדי לשוב אליה דרך השפעתן של פילוסופיות מוקדמות על הדיון התיאולוגי הפוליטי המודרני.

המאמר החותם את הקובץ, "מיסה שחורה", נכתב כאמור על ידי ג'ון גריי, המותח קו ישר פחות או יותר המתחיל בהגותו הפוליטית-תיאולוגית של שמיט, עובר דרך תלמידיו האמריקאים ומסתיים בשמרנות החדשה ובג'ורג' בוש הבן, התיאולוג הפוליטי הבולט של ראשית המאה ה-21. את הקובץ חותמת ביקורת טלוויזיה מאת אודי אדלמן הקורא את סדרת הטלוויזיה "אבודים" כמקרה מבחן לסיטואציה של "מצב חירום".

כל אלה חוברים לדיון מעורר מחשבה, שמספק הגיליון החדש של "זמנים", שהוא לדעתי אחד האינטלקטואליים והמעניינים ביותר שראו אור מאז נוסד כתב העת. קשה להימנע מהשוואתו לגיליון מוקדם יותר של "זמנים" - גיליון 44 מאביב 1993, שנהפך לקלאסיקה בקרב קוראיו הנאמנים של כתב העת. אותו גיליון, בעריכת עדית זרטל, עסק בזרם הגותי קרוב אך אחר, גרמני גם הוא - זה של אסכולת פרנקפורט. ואם הגיליון מ-1993 זעק ביקורת חברתית וקרא לשינוי, הרי הגיליון הנוכחי הרבה יותר פסימי וקודר. כותבי הגיליון ההוא העמידו את האדם בתוך החברה והטילו עליו את המשימה לשנותה ולעשותה לטובה ולצודקת יותר. 15 שנה לאחר מכן, בגיליון הנוכחי, עומד האדם אל מול כוחנות אנונימית ובעימות גלוי עם אלוהיו. מעניין לקרוא את שני הגיליונות הללו במקביל, ובעיקר את דב ריהם של אנשי הרוח הישראלים שכתבו בכתב העת אז ועכשיו; לא רק כי אלה שני גיליונות מעולים, אלא גם כדי לראות כיצד השתנינו.

ספרו של הד"ר בעז נוימן "תשוקת החלוצים" יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו