בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דמדומים | יש ערפדים יהודים

תגובות

דמדומים

סטפני מאייר. תירגמה מאנגלית: רחל אהרוני. ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 416 עמ', 82 שקלים

1. פאריס. היא דיממה למוות במיטה הלבנה מביטה בחלון הברזל הפתוח שפנה אל הפנתיאון. הוא נכנס פנימה בתנופה דרך חלון הברזל, נאחז בקורות העץ הישנות, והתיישב על הכורסה מולה בתנועה אחת. שערו היה חלוד ונוצץ ועורו בהיר כמו גיר. הוא שאל "את באמת מוכנה לזה?" היא אמרה "מה, אתה יודע עברית? סליחה, אתה יהודי?" הוא חייך, חושף ניבים מחודדים, גם היא חייכה. "גם ככה אני לא סובלת את השקיעה, מה יש לי להפסיד?" הוא התמתח כמו חתול גדול, משך אותה אליו ונשך-נשק לצווארה.

2. אאוגוסטו מונטרוסו. כשהתעוררה, הערפד עדיין היה שם.

3. בראשית. ספרה הראשון של סטפני מאייר היה למאה ה-21 מה שהיתה כרוניקת הערפדים של אן רייס למאה ה-20, מה שהיו בראם סטוקר והרוזן דרקול ולאד למאה ה-19, מה שהיתה לילית לאבותינו. בקיצור: להיט. לא לחינם מצטטת מאייר מספר בראשית בפתיחה. המשיכה לטורף המושלם, העליון מהאדם, טבועה בבני האנוש מקדמת דנא לצד החיבה לרומנטיקה וטרגדיה. ומה טראגי יותר מלאהוב את מי שנוצר כדי לכלותך וליטול את נפשך?

4. פסיכה. גיבורת הספר היא בלה סוון בת ה-17 שמגיעה לגור עם אביה בעיירה הנידחת פורקס הגשומה והאפלולית 300 ימים בשנה. כולם מתייחסים אליה כיפהפייה בעוד שהיא חווה תיעוב עצמי מתמיד, שרק יתחזק בהמשך, לצד נטייה בלתי נשלטת להפוך דברים, להיתקע בהם, להידרס ושאר מרעין בישין. בדרך היא נתקלת גם בסכנה הגדולה מכל: אדוארד קאלן, יפה כבן אלים, שמתעלם ממנה בצורה אקטיווית ועוינת ומסתיר סוד נוראי שאי אפשר לא לנחש מראש. כמו פסיכה במיתולוגיה היוונית תגלה בלה את טבעו האמיתי של אמור שלה, אבל לא לפני שתעבור מסע רב תהפוכות שיגלה לה מי היא באמת ומהם הכוחות הצפונים בה.

5. תזמון. זוהי שוב שעתו היפה של הערפד. השבוע עלה לאקרנים הסרט "דמדומים" שעליו אפשר לברך לפחות מבחינה אחת: לא תמצאו בו את טום קרוז מנפנף באיוולת בדמות פאה בלונדינית ומתחזה בחובבנות לערפד לאסטט ("ראיון עם ערפד"). במקרה של מאייר הסינרגיה קולנוע-ספרות פעלה הפוך. הצלחתם של סדרות הסרטים "בלייד", "משמר הלילה", "מלחמת האופל" - הולידה אופנה ספרותית שמגיעה לשיאה בימים אלו ועוד ידה נטויה אל הזומבים. מאייר כתבה סדרה של ארבעה ספרים, שהרביעי בהם מונה 800 עמודים שנקראו על ידי כותבת שורות אלו בגמיעה אחת (אם כי רמתם הולכת ומידרדרת, עד לפורנו ערפדים רך). הכתיבה אינה עילאית, אפילו בינונית, הבחירה למקם את העלילה בתיכון (ע"ע באפי ציידת הערפדים) ודמות הערפד היפהפה והמיוסר - משומשת. הסיפור עצמו מזגזג בין רומיאו ויוליה להיתקליף וקאתי באנקת גבהים של ברונטה. מאייר לא ממציאה את הגלגל מחדש, אבל, וואו, איך שהיא רוכבת עליו. ועל כך, בהמשך.

6. דם. כמקובל בז'אנר מימי אן רייס, היהודים טובחים בערפדים. לפני עשור בחרו לתרגם מהסדרה הנפלאה שלה רק חלק מהספרים ואת המאוחרים והמיותרים שבהם (כגון הערפד "ארמנד" או "פנדורה", הוצאת מודן) ולא את החמישייה הראשונה והסוחפת. האומנם יש כאן בחירה לקויה של עורך שמעולם לא חווה את העונג המחשמל שבחברתו של לאסטט? שנייה לפני שאחשוף את שיני המחודדות כלפי המתרגמת יש להודות כי גם היום הפור נופל על העורך שמינה את רחל אהרוני לתרגם את הספר הזה. ספר צעיר, בלשון דיבורית, מעוטר בציניות עוקצנית הפך למפגן של טרחנות. מ"הסתירי", "עצרי", "עורך" ו"אמי ואבי" המתיימרים, דרך "בשעה טובה" הארכאי ועד "מפליט הערות" ו"פיגוזי" המביכים. אפשר לפרוט את הבעייתיות לפרטים, אך הבעיה טמונה בכל שורה. מאחר שהספר מסופר בגוף ראשון, התחושה המתקבלת בקריאת התרגום לעברית היא של מונולוג שנושאת סבתא חביבה כבת 60, ולא נערה צעירה ומעודכנת. אנא קראו רשימה זו כהמלצה נרגשת לא לרכוש את הספר עד שיקומו ויתרגמוהו בשנית לרווחת הקוראים ורווחי ההוצאה כאחד.

7. בועז שרעבי. כל מה שהיה לבלה לפני אדוארד הוא כמה ידידים, אבא מדוכא ואמא מנותקת. לא בדיוק הגיבורה הכי יציבה רגשית שיש. על פניו נדמה שהקשר בין השניים עוסק באהבה מזיקה, זו שבשבילה אדם נדרש להקריב את חייו, חבריו ולבסוף את נשמתו. מי לא היתה אומרת לחברה הכי טובה שלה לעזוב ערפד רגשי או ממשי? הלוא היא בתפקיד החטיף. כי למעשה, זהו תיעוד מבעית, אמיץ, של מערך הרגשות השליליים שאהבה מעוררת. הקנאה הנוראית כשריחו ויופיו הבלתי אפשרי של אדוארד מושכים אליו נשים חייכניות מדי ועתירות מחשוף. בלה מרגישה לידו שהיא נחותה, פשוטה ומשעממת. לא מספיק טובה בשבילו. אדוארד הוא סוג של נסיך, ויש לו הכל, כל מה שלבלה אין: כסף, משפחה גדולה, מוח חד ומבריק. אדוארד מצדו נמנע כמעט ממגע בבלה בתחילה ומתחמם מקסימום לכדי נשיקות ארוכות בהמשך. מסממניה של האהבה האירוטית הבלתי ממומשת בין הגבירה והאדון, שהיא הרומנטיקה בהגדרתה. אדוארד לא יודע מה בלה באמת חושבת, הוא לא באמת מכיר אותה, בניגוד לשאר האוכלוסייה שאת מחשבותיה, לצערו, הוא דווקא שומע היטב. אהה, כמה נוראית היא האהבה לבני תמותה, שורפת את לבנו בן הנצח.

השאלה הגדולה שמרחפת במשק כנפיים שחורות היא לא אם אדוארד יקח את דמה ובתוליה של בלה, אלא אם הוא יבחר, מרצונו, להפוך אותה לערפדית. כי מה שלא הורג אותך, עשוי לגרום לך לחיות לנצח. היום כבר לא מתים מאהבה. או שכן.



רוברט פטינסון וקריסטן סטויוארט כאדוארד ובלה ב"דמדומים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו