בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנו מכריזים בזאת: 60 נאומים נבחרים בתולדות ישראל | שאלה רטורית

רטוריקה

תגובות

אנו מכריזים בזאת: 60 נאומים נבחרים בתולדות ישראל אניטה שפירא (עורכת). הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 303 עמ', 98 שקלים

נאום הניצחון של ברק אובמה לאחר בחירתו לנשיאות ארצות הברית הוא דוגמה אחת מהעת האחרונה לנאום מלהיב, מסוג הנאומים הגדולים שזוכים לתלי תילים של פרשנויות, הן לגבי תוכם והן לגבי שפתם והשימוש הרטורי שנעשה בהם. גם בישראל, כמובן, נאום הוא כוח, ואין זה מפליא שבמרוצת 15 השנים האחרונות יצאו שתי אנתולוגיות מקיפות של נאומים מתולדות המדינה. הראשונה היתה "נאום לכל עת" (האוניברסיטה הפתוחה, 1993), שליקטה תמר ברוש; והשנייה "אנו מכריזים בזאת", שפורסמה לרגל חגיגות 60 שנה למדינה והיא פרי בחירתה של ההיסטוריונית אניטה שפירא, שריכזה 60 נאומים מההיסטוריה הישראלית. באופן כמעט מובן מאליו, נאומים רבים מופיעים בשני הקבצים, וזאת על אף שמטרות שונות עמדו לנגד עיניהן של ברוש ושל שפירא.

אניטה שפירא הציבה את הנאומים בסדר כרונולוגי, החל בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897 וכלה בנאום ההשבעה של שמעון פרס לנשיא המדינה ב-2007. לכל נאום היא הקדימה הערות קונטקסטואליות, המאירות את קרקע נביטתו. בהיותה היסטוריונית העדיפה שפירא הצגה כרונולוגית של הנאומים, בניסיון לפרוש את ההיסטוריה של המדינה, אך הדרמה מוגשת לקוראים כאשר היא בוקעת מפיהם של האישים, שהטביעו את חותמם על ההתרחשויות בנות זמנם.

כך, למשל, בשנים 1948-1949 מביאה שפירא בזה אחר זה חמישה נאומים, החל בהכרזת העצמאות; שלושה מתוכם עסקו במשברים שונים, שצצו עם קום המדינה. את משבר אלטלנה היא מציגה דרך נאומו רווי הפאתוס של בגין, שבו הוא קורא בחרדה להימנע מלחמת אחים ומתחנן אל האומה כולה: "עזרו אתם גם לי לשכנע את אנשי, עזרו גם לי לשכנע כי אסור שאח ירים את ידו על אח". משם עוברים הקוראים לתגובתו של נותן ההוראה להכניע את האונייה - ראש הממשלה בן גוריון, המטעים ש"הבאת נשק על ידי ארגון צבאי לאומי... מכשירה את הקרקע למלחמת אזרחים בקנה מידה רחב".

ממשבר אלטלנה עובר הספר למשבר של זהות לאומית - נאום שדוף למדי של מנהיג מפ"ם יעקב חזן, שחשיבותו ההיסטורית נעוצה במשפט אחד, שבו הוא מתוודה בכנסת, שנה אחרי קום המדינה: "בשבילנו ברית המועצות היא מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית".

כסיכום לפרק המשברים בימי ראשית המדינה מביאה שפירא דברים של הפילוסוף מרטין בובר, שהתריע בפני ראש הממשלה הצעירה כי ללא שיתוף אקטיווי של אנשי רוח - תאבד המדינה את דרכה; הוא תבע "קליטה רוחנית... מן הצורך שאנשי המעשה, הממשלה, יצרפו את אנשי הרוח לעשייתם". ממרחק השנים, לא נותר אלא לבכות את ניצחונם המכריע של אנשי המעשה.

באנתולוגיה המוקדמת יותר שערכה ברוש הוצגו הנאומים מנקודת הראות של תורת הנאום, היא הרטוריקה. ברוש גם הקדימה לספרה מבוא לתורת הרטוריקה, שבו היא עומדת על החיפוש אחר אלמנטים המסייעים להשגת שכנוע. בניגוד לשפירא, ברוש אינה מציגה את הנאומים על פי סדר כרונולוגי אלא ממיינת אותם לסוגים המאפשרים לקוראים להתמקד בגיוונים הרטוריים המתבקשים לכל סוג, כגון התחלות, מלחמה ושלום, הספדים (שהיא קטגוריה רטורית עתיקת יומין עוד מימי פריקלס האתונאי), רטוריקה צה"לית ועוד. אצל שפירא הדגש אינו על נושא הרטוריקה אלא על ההיסטוריה של המדינה ולכן היא אורגת בכפיפה כרונולוגית רציפה נאומים של אנשי רוח, פילוסופים וסופרים לצדם של פוליטיקאים ורבנים, שכולם נחושים בשאיפתם להשפיע על אופי החברה הישראלית.

אבל גם לשפירא יש מה לומר על תורת הנאום: היא סבורה כי הרטוריקה הישראלית שוקעת - אולי בשל השפעת הטלוויזיה, שהיא מדיום הכופה את עצמו על הנואם, ואולי לנוכח השימוש ב"סופרי רפאים" כלשונה, המדלדלים את יכולתו של הנואם ליצור דיאלוג חי עם מאזיניו. ועל כך אפשר להוסיף כי מרגע שאנשי הרוח והספר ירדו מבימת ההנהגה בישראל, וכאשר הממד הרוחני של הפוליטיקאים שרוי בצניחה מתמדת, שלא לדבר על רדידותה של השפה שבפיהם - אין מנוס מפגיעה באיכות הרטוריקה. כבר המרצה הרומי לרטוריקה קווינטיליאן קרא בשעתו להרחבת חינוכו של הנואם, מתוך תפישה של "האיש הטוב המדבר היטב". לדידו, הנואם הטוב הוא בעל תכונות ערכיות והשכלה רחבה, שהם תנאים הכרחיים בשביל מי שמבקש להשפיע ולעצב עמדות.

עם זאת, טרם פסו משורותינו הנואמים הגדולים המשכילים להרטיט לבבות. ב-4 בנובמבר 2006, שלושה חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה, כשברקע עדיין ביכו את החללים ואמדו את נזקי ההפצצות הכבדות, נשא הסופר דויד גרוסמן נאום היסטורי, נאום "ההנהגה החלולה", שהרעיש את המדינה, ושנישא במסגרת העצרת המרכזית לזכר רבין.

מנקודת המבט הרטורית, גרוסמן עמד בפני קושי כמעט בלתי אפשרי לפיצוח, שכן כיצד יצליח דווקא הוא, ששכל את בנו בסיומה של אותה מלחמה ושידוע בעמדתו ה"יונית" הנחושה, לצאת בנאומו מכאבו הפרטי ומעמדתו הפוליטית המוגדרת ולחדור ללבו של קהל מאזינים נרחב, גם מעבר למי שחולקים עמו את עמדותיו? גרוסמן עמד באתגר הרטורי הגדול והצליח להביע עמדות מדיניות השנויות במחלוקת אבל תוך הצגתן כמערכת של ערכים אוניוורסליים ויהודיים, שההתעלמות מהם אינה אלא אבסורד. הוא הציג את המצב הנוכחי (באותה עת) כהיפוכו הגמור של המצב המוסכם, הנורמלי, שנמנה עם מאוויו הטבעיים של כל אדם.

כיצד בנה גרוסמן את נאומו? הוא השתית אותו על מערכת של המובן מאליו שאינו זקוק בכלל להוכחה, בעוד שהמצב שבעטיו הוא בא לנאום סותר בעליל את הנורמלי. זוהי טקטיקה רטורית של ניגודים המובילים לאבסורד: ערכים מוסריים כלל-אנושיים, שהחורג מנתיבותיהם סותר בעליל את המהות האנושית. עיקרון הניגוד מתבטא בהצגת תפישה המעמידה באותו הקשר את ניגודה. כלומר, החזון שפורש גרוסמן הוא בר מימוש, לדעתו, מפני שהוא כבר הושג בעבר. הוא מעמת בין החזון ובין המציאות המעוותת, שהתוותה ההנהגה באותה תקופה. לתפישתו, על המנהיג לשנות את מהלך התנהגותו ועליו "לעצב את המציאות ולא להיות רק המשת"פ שלה".

הנואם פתח את נאומו בתזכורת, כמתבקש ממעמד עצרת הזיכרון לרבין, והדגיש את ימי התקווה והשלום באופק של המנהיג שנרצח כניגוד למלחמה של אותה שנה. כך ניסח גרוסמן את האבסורד: "ישראל הניפה שריר צבאי אדיר, אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה, שברירותה". בצטטו את המשורר שאול טשרניחובסקי הוא מצביע על הבזבוז בחייהם של צעירי ישראל ומנסה להעריך את הבזבוז הזה על רקע ה"נס" שאירע כאן - הקמת המדינה והחזונות הגדולים שנלוו לה. הוא חוזר ומדגיש את האבסורד: "איך ייתכן שעם בעל כוחות התחדשות ויצירה כמו שלנו... מוצא את עמו כיום בתהליך של הזדקנות מואצת"?

גרוסמן השתמש במטפורות המדברות בעד עצמן ("מנהיגות חלולה") ופנה אל הנראטיב המקראי: "בימים ההם אין מלך בישראל" - נראטיב מושרש המרמז לתוהו ובוהו המוסרי העכשווי. בהצביעו על המאבק הטרגי הנמשך יותר מ-100 שנה, הוא מעמיד זאת בשלהי המלחמה המדכאת כעימות אבסורדי בין חיים למוות. בקריאתה של סוריה לפתוח במשא ומתן עם ישראל הוא רואה עניין מוסרי טהור, ויוצר הנגדה בין דיבור לבין מלחמה רווית דם, ואז שואל רטורית את ראש הממשלה אולמרט: "מה יש לך להפסיד?" גרוסמן אינו מדבר בנאומו כפוליטיקאי אלא כאיש המוסר הבסיסי והאוניוורסלי: "אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו", הוא פסק. זהו אכן מקרה מובהק שבו הכנות מנצחת והדברים היוצאים מהלב הם הנוגעים בנפשו של הקהל.

הפרופ' יהושע גתי הוא מומחה לרטוריקה. מלמד במכללת עמק יזרעאל ובתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב



דויד גרוסמן נאום בעצרת לזכר יצחק רבין, 2006. הכנות מנצחת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו