בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחירות 2009 / ליכוד: מסע הקסם המסתורי של משה פייגלין

משה פייגלין תמיד הרגיש יהודי ייחודי. בילדותו, בביקור ביד ושם, נתקל בתמונת הנאצי שמגלח את זקנו של יהודי, ונשבע שיגדל זקן. מאז הוא מרגיש שהוא נושא עמו אמת גדולה לעם ישראל. במסע הבחירות סחף אחריו לא רק אלפים בימין הדתי, אלא גם חילונים שרוצים לחשק את נתניהו. כתב "הארץ" התלווה לרוח החדשה של הליכוד

תגובות

"היהודי תמיד מחפש. בתוכו טבועה נשמה שמקורה בעולם אידיאלי והיא משאירה בו רושם עמוק, בדרך כלל לא מודע, של מציאות אחרת. נשמה זו דוחפת אותו שוב ושוב ללכת הלאה ולא להסתפק לעולם בשום מציאות אנושית עכשווית". (מוטי קרפל, המהפכה האמונית, תשס"ג 2003)

1. ההארה של רובי קרזן

משה פייגלין יצא מהמכונית עם פמלייתו המצומצמת - גבי היהודי, צעיר ממוצא אמריקאי, בעל פאות אדומות ארוכות וכיפה כחולה גדולה, שימש כנהג, ולפעמים, כשהיה דרוש הרושם, כמאבטח במדים; ותהילה ברמסון, צעירה ירושלמית שתיעדה אותו בווידיאו בכל אשר יילך.

פייגלין היה מוכן ליום הארוך שבוודאי צפוי לו. הוא קיווה להספיק להתפלל בבוקר על הר הבית, אבל הכניסה היתה סגורה ליהודים בגלל חג מוסלמי, ולכן נאלץ להתפלל בביתו, בקרני שומרון. הוא התמתח מהנסיעה, והחל לצעוד לעבר השביל המוצף בשלטי מועמדים ובפעיליהם, רובם נערים ונערות שעובדים בתשלום. ברמסון הצמידה לחולצתו מיקרופון אלחוטי ונעמדה לצדו כשהיא מכוונת אליו את מצלמתה. עוד לא צעד חמישה צעדים וכבר התנפלו עליו צלמי העיתונות. הוא הפך לסחורה תקשורתית מבוקשת בשבועות האחרונים, לאחר שבנימין נתניהו הפך אותו לאופוזיציה הראשית בליכוד.

על אף שכבר היה מורגל במצלמות, היה פייגלין נבוך מתשומת הלב. מטבעו הוא ביישן, ובפני התקשורת עטה חיוך מאולץ והכניס ידיים לכיסים. הוא היה זקוק לתקשורת - הלא מאבקו הוא מאבק על התודעה יותר משהוא מאבק פוליטי - אבל דומה שהוא לא נהנה מתשומת הלב. המעמד אפילו נראה לו מעט משעשע. הוא נעצר, התנדנד בחוסר נחת על עקביו והזדקף עוד יותר מקומתו הזקופה מאוד בדרך כלל, זקופה להכעיס אפילו, עד שהיה נראה שהוא עומד ליפול לאחור. הוא דיבר בביטחון, אבל לא כזה של אדם בעל תחושת ביטחון עצמי פנימית, אלא של אדם הנאלץ בכל כוחו לגייס את התחושה הזאת רק משום שהוא יודע שהוא צודק.

ברמסון נצמדה אליו, מכוונת אליו את המצלמה ועומדת בגבורה באגרסיוויות של צלמי העיתונות. מי ששרדה את היס"מ בעמונה, תשרוד בקלות גם את זה. שמואל סקט, אביו של גבי היהודי, שעמד אותה שעה ליד הדוכן, הבחין בפייגלין המוקף כולו במצלמות וחש לעזרתו, ופייגלין, כשראה את חברו הטוב ושותפו להקמת "זו ארצנו" לפני 15 שנה, בא לקראתו, חייך חיוך גדול ואמיתי. השניים התחבקו, וסקט הניח את זרועו העצומה על כתפיו הצנומות של חברו. גופו הגדול, פאותיו הארוכות וחיוכו החם היו ניגוד מושלם לפייגלין הרזה, הספורטיווי, המוקפד והמופנם, והשניים עשו את דרכם חבוקים אל הדוכן שלהם. כשהתקרבו יכלו לשמוע את מלות השיר שהתנגן ברמקולים במנגינה של ג'ינגל הליכוד: "כי לפייגלין יש דרך שעוד לא נוסתה, וגם לב יהודי. האויב העקשן יימוג כעשן רק עם לב יהודי בליכוד".

לפני שהתחילה מסיבת עיתונאים מאולתרת בדוכן, ניגשה אשה אחת, מבוגרת ומטופחת, אל סקט, כשהיא מלווה בחברה. האשה פנתה לסקט באנגלית: "החברה שלי הסתכלה ברשימת המומלצים שלנו והיא חוששת. היא ראתה שם את השם קטי שטרית, והיא שמעה עליה שהיא שמאלנית".

"Nooo, it's Loshon Hara", ענה סקט שעלה לארץ ב-90' מניו יורק.

"אה, זה לשון הרע?" אמרה החברה הישראלית ונרגעה.

האשה האמריקאית היא רובי ריי קרזן, מעצבת פנים וקבלנית, שעלתה לארץ לפני יותר מעשרים שנה, וגרה בירושלים. כחמש שנים כיהנה כנשיאת התאחדות עולי אמריקה וקנדה בישראל, ולאחרונה היא משמשת כרכזת דוברי האנגלית של "מנהיגות יהודית" בירושלים. זהו תפקיד בעל חשיבות, שהרי כ-20% מאנשי מנהיגות יהודית בישראל הם עולים ממדינות דוברות אנגלית. לפייגלין היא נחשפה לראשונה, כשבתה שיכנעה אותה לבוא לאירוע של מנהיגות יהודית בחנוכה לפני שנתיים. זה היה בשבילה רגע של הארה. היא הרגישה שפייגלין נגע שם בלבם של הדברים הדרושים תיקון במדינה. חוץ מזה, היא הרגישה שהוא באמת מייצג את מה שחשה שאבד לנו בשנים האחרונות - גאווה יהודית.

2. חוש הצדק של פייגלין

משפחת פייגלין עלתה לארץ בעלייה הראשונה בסוף המאה ה-19. הם היו חסידי חב"ד, ממקימי המושבות בצפון ארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם הראשונה, חלק מהמשפחה היגר לאוסטרליה. עם בוא העלייה השנייה, הפלג הארצישראלי התפקר. אביו של פייגלין, יעקב, שהשתייך לפלג החילוני, למד בגימנסיה הרצליה, וב-47' נסע, בן 18, אל משפחתו הרחוקה באוסטרליה כדי ללמוד שם הנדסה. שם הוא פגש בבת דודה רחוקה, גם היא פייגלין אך מהצד האוסטרלי החב"דניקי, ונישא לה. לארץ הם עלו ב-61'.

פייגלין עצמו נולד ב-62' בחיפה, וגדל ברחובות. הוא למד בבית ספר ממלכתי-דתי, על אף שאביו נשאר חילוני ואמו חסידת חב"ד. הוריו התגרשו כשהיה בן שבע. הוא זוכר שהיה תלמיד ממוצע. לא מהמצטיינים, אך גם לא מהחלשים, פרט למקצוע חיבור, שבו הצטיין במיוחד, אולי כי היה קורא ספרים אובססיווי. הוא אהב לקרוא כמעט כל דבר, אהבה שטבועה בו עד היום, אבל בעיקר אהב את ש"י עגנון וספרי היסטוריה. את עמוס עוז שנא.

כילד חשב המון על השואה. חלם על השואה בלילה. אפילו ניסה לצום ביום השואה עד שהוריו הבחינו, שהוא אינו אוכל והניאו אותו מכך. כשהיה בן 12, נסע עם הכיתה לסיור ביד ושם. הוא חלף ליד תמונות הזוועה, והתעכב ליד זו שבה נראה חייל נאצי גוזז את זקנו של יהודי. באותו הרגע, נזכר, החליט שכשיהיה גדול, יגדל זקן במקום אותו יהודי.

בתיכון למד בישיבת אור עציון של הרב חיים דרוקמן, אבל כשסיים לא רצה להמשיך לישיבת הסדר אלא להתגייס לשירות רגיל. בגלל בעיית הראייה שלו, לא התקבל לצנחנים, אז שאל מה הדבר הכי קרבי אחרי צנחנים. אמרו לו הנדסה קרבית, אז הוא התנדב לשם. בצבא התחתן עם ציפי ספרינג, שאותה הכיר בבני עקיבא עוד כשהיה בן 12.

את כל זה סיפר כשלצדו סקט, בטרקלין של מלון דניאל בהרצליה, השבוע לאחר שהרוחות נרגעו מעט בעקבות דחיקתו למקום ה-36 ברשימה. לאוניברסיטה לא הלך ללמוד, מאותה סיבה שוויתר על ישיבה גבוהה. "פשוט רציתי למצוא את הדרך שלי בעצמי. לא רציתי לצאת אותו שטאנץ, ואני שמח מאוד שיצאתי מזה, אחרת הייתי יוצא אותו דבר כמו כולם".

תחושת הייחודיות הזאת מלווה אותו עוד מגיל צעיר. "תמיד הרגשתי שונה", הוא אומר. "הייתי מבוגר יותר. כילד, תמיד היו לי מחשבות שבדרך כלל אין לילדים. זה בעיקר התבטא בזה שמאוד הבנתי אנשים. למשל, היה אצלנו בכיתה ילד דאחקות... לא, איך זה נקרא? ילד כאפות. ואני הרגשתי שהוא בלחץ נפשי בלתי רגיל. אז יום אחד באתי אליו ואמרתי לו 'תן לי מכות'. והוא פחד. הוא אמר, 'ואתה לא תחזיר לי?' אמרתי לו, 'לא'. והוא הרביץ לי, פשוט הנחית עלי מטר של מכות. אחר כך הוא נבהל ממה שהוא עשה, אבל אני ראיתי שהוא היה צריך את זה". "מעניין", הוא פונה לסקט, "אף פעם לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד".

במקום באוניברסיטה, מצא את עצמו פייגלין משתלשל עם חבלים מגובה עשרות מטרים בחברה שהקים לניקוי חלונות. הוא אפילו המציא שיטת ניקוי ייחודית בבניינים שבהם הקומות העליונות בולטות יותר מהתחתונות ורשם עליה פטנט (הוא גם המציא מדף נשלף-מסתובב לאחסון יעיל במקרר). הוא אומר שאהב לשבת כך לבד, תלוי בין שמים לארץ, מרוכז במחשבות.

ב-89' עברה משפחת פייגלין הצעירה לקרני שומרון - מטעמי נוחות, לא מסיבות אידיאולוגיות, הוא אומר, אבל הוא גם לא נמנע מלגור שם, למרות האינתיפאדה שפרצה שנה קודם לכן. בספר "במקום שאין אנשים", שאותו כתב על הקמתה ופעילותה של זו ארצנו, מספר פייגלין איך נדהם לגלות שמשפחות בישוב התקינו רשתות מתכת על חלונות רכבם, כהגנה מפני אבנים שהושלכו עליהם כשנסעו דרך קלקיליה מקרני שומרון לתל אביב. התושבים הזועמים רצו לנקום בערבים בכל פעם שמישהו נפצע, אבל פייגלין לא מצא בכך טעם. הבעיה היא לא בהתנהגותם של הערבים, חשב, אלא בהתנהגותם של הישראלים.

על גג מכוניתו הציב מתקן, שהחזיק דגל ישראל גדול. כך, הוא מתאר, נסע דרך קלקיליה, כשמרפקו שעון על החלון הפתוח, ואבן אחת לא הושלכה לעברו. עוד הוא מתאר בספר איך בזמן האינתיפאדה, כקצין מילואים, הוביל מחלקה דרך העיר טובאס שבשומרון. העיר היתה אז בעוצר, ושתי ילדות ערביות קטנות שנשלחו להביא דבר מה על ידי הוריהן נבהלו למראה קבוצת החיילים שבראשה צעד ופרצו בבכי. פייגלין נרעש למראה שתי הבנות, שהיו בגילן של שתי בנותיו. כל עוד אנחנו מתנהלים פה ככובשים קולוניאליסטים, חשב, הערבים צודקים. אין לנו זכות להיות פה. עלינו להתנהג כפי שאנחנו באמת - בעלי הבית.

עם פתיחת תהליך אוסלו, מאס פייגלין בהתנהגות המתרפסת בעיניו של מועצת יש"ע, וחיפש דרכים אחרות להילחם בגזירה. הממסד, כל ממסד באשר הוא, נהיה בעיניו מאוס. הוא הירהר אז ברעיון המרי האזרחי שעליו קרא בספרים. הוא ושכנו לישוב, שמואל סקט, הקימו אז את זו ארצנו ללא תמיכת הממסד הימני, תנועה שהצליחה להניע אלפי אנשים לחסום צמתים ברחבי הארץ בקיץ של 95'. זו ארצנו לא סחפה רק מתנחלים דתיים, אלא אנשי ימין מכל רחבי הארץ, שהרגישו שהממשלה מתעלמת מהם. פייגלין עזב באותם ימים את חברת הניקיון שלו, כדי להתרכז כל-כולו במחאה. העבירה על החוק היתה אמצעי עיקרי בעיניו, אמצעי הכרחי כדי לעורר את תודעת הציבור הרחב למחאה שהוביל.

בספטמבר 97', הורשעו פייגלין וסקט בעבירת המרדה ונגזרו עליהם שישה חודשי מאסר בפועל. כשסיים את עבודות השירות שנגזרו עליו, ביקש פייגלין לנקות את הראש, ושוב חיפש עבודה שתציב אותו לבד וגבוה. הוא ביקש מבן-דודו, שניהל חברת בנייה, עבודה כמנופאי.

3. עם לבדד ישכון

ב-96' עלה בנימין נתניהו לשלטון, וזמן קצר אחר כך כבר לחץ את ידו של יאסר ערפאת. פייגלין וחבריו לזו ארצנו חשבו שכישלונם בשינוי התודעה נבע מכך שמחו על הקיים, אך לא הציעו חלופה. הם כבר היו ארבעה: פייגלין וסקט, מיכאל פואה, מורה מהגליל העליון, שהתפרסם כשמחה מול משרד ראש הממשלה ב-94' ורובה צעצוע מכוון אל חזהו, ומוטי קרפל, עיתונאי, הוגה דעות וחוזר בתשובה מהישוב בת-עין. כך, מתוך זו ארצנו נולדה מנהיגות יהודית.

הארבעה ניסו להקים תנועה שתחתור להנהגת המדינה, ולא תייצג רק מגזר מסוים כפי שנהגו לדעתם מפלגות הימין. הם רצו להקים תנועה שמורכבת מדתיים וחילונים, שתישא מסר יהודי אבל לא תונהג בידי רבנים.

ספרו של קרפל מ-2003, "המהפכה האמונית", הפך למניפסט של התנועה החדשה. בספר טוען קרפל כי הציונות הגיעה לסוף דרכה, לאחר שסיימה את תפקידה ההיסטורי להבטיח את עתידו הגשמי של עם ישראל בארצו. כעת יש להחליפה בחזון חדש, גדול, מלהיב ואותנטי שיספק לעם לא רק קיום אלא גם משמעות. הוא הציע כתחליף את התודעה האמונית - לא תודעה דתית דווקא במשמעות של שמירת מצוות, אלא אמונית במובן אמונה באל ובקיום הבטחתו לישראל. הספר קרא להקמת הנהגה שתחליף את האליטות הציוניות-שמאלניות הישנות בהנהגה יהודית גאה, שתדחה את עקרונות המוסר המערבי המעוות ותחזור לעקרונות היהודיים האותנטיים. כך יוכל העם לחתור לייעודו - הגאולה.

כך כתב קרפל: "התודעה האמונית היא תודעה משיחית, תודעת גאולה... לא זו בלבד שהיא מבינה שזהו זמן של גאולה, אלא היא גם נוטלת על עצמה אחריות ונוקטת יוזמה היסטורית מעשית להוצאתה של הגאולה אל הפועל על מנת להשלימה. במובן זה התודעה האמונית היא תודעת החתירה לגאולה. היא רואה את תהליך הגאולה כהיענות אנושית לקריאה אלוקית... רעיון זה הוא התובנה הישראלית היסודית לפיה להיסטוריה יש תכלית, מטרה וייעוד" (ההדגשות במקור).

הספר מתאר את העם היהודי כישות רומנטית החותרת להגיע ליעדה כנגד כל הסכנות וההתנגדות מסביב, ושואפת להראות לעולם את האור. הרעיונות המובעים בו מזכירים מאוד את התפיסה הרומנטית של הגאון הבודד והדחוי, אך הבלתי-נלאה, בספריה של איין ראנד, כשאת הגיבור היחיד מחליף עם ישראל, ואת עקרון האנוכיות של ראנד מחליף העיקרון של "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". לא מפתיע, אפוא, שאוהד קמין, שהיה מחסידי הפילוסופיה של ראנד בשנות השמונים, הצטרף גם הוא למנהיגות יהודית.

פייגלין מזדהה מאוד עם המסרים ב"כמעיין המתגבר" של ראנד. "יש שישה מיליארד אנשים בעולם, ומתוכם יש פרומיל של אנשים שלא מתחשבים במציאות. שמאמינים שהמציאות ניתנת לשינוי. כנראה שאני שייך לחלק הזה. אני מרגיש שאני נושא איזו אמת גדולה. אני רואה את העם כאילו הוא נמצא על רמפה ענקית עם ארבעה גלגלים, ואני מנסה למשוך אותה אלי בחבל. תמשוך מהר - החבל יקרע. תמשוך לאט - והוא לא יזוז.

"אני לא טיפוס של הסתחבקות אבל אני באמת אוהב את הליכודניקים, ואני מאמין בעם הזה. אטמו אותו עם בובליל אבל אני אבוא ואוציא ממנו את מה שהוא באמת".

פייגלין חולם על מדינה שהרוח היהודית, כפי שהוא מבין אותה, מנחה אותה. מדינה שמסלקת את המסגדים מהר הבית, מדינה שתושביה שאינם יהודים זכאים לזכויות תושב ולניהול ענייניהם המוניציפליים, אך לא לזכות לקבוע את גורלה של המדינה. מדינה שבה בתי המשפט לא כפופים לערכי המערב היחסיים אלא לערכים מוחלטים שבהם ברור מי הטוב ומי הרע, ולא מענישים את מי שהורג מחבל כפות. מדינה המבינה כי אנחנו לא נמצאים ב"עימות בעצימות נמוכה", אלא במלחמת עולם של התרבות היהודית מול המוסלמית, מלחמה שיש לנהל בכל האמצעים עד להכרעת האויב ולניצחון הרעיון היהודי.

"השמאל הקיצוני יצר הקבלה בין השיטה הדמוקרטית לבין ערכיו שלו עצמו, ורוקן את המושג 'דמוקרטיה' מתוכנו", כתב במאמר ב-2004. "מבחן ה'אדם הנאור' של אהרן ברק הוא דוגמה בולטת לאינוס מושג הדמוקרטיה בידי ערכיו הפרטיים של השליט. ייתכן שהמושג 'דמוקרטיה' עוות במידה כזאת, שכבר אי אפשר כיום לעשות בו שימוש".

פייגלין חולם על ממשל קטן ועם בעל מוטיווציה. "הממשלה צריכה לספק שני דברים בלבד - ביטחון ומשפט. את כל השאר, כולל חינוך ורווחה, יש להשאיר לאזרחים. הם יעשו את זה יותר טוב ממילא".

"היהודי הוא בן חורין", אמר.

4. בסלון של ניצה

ההתפקדות של מנהיגות יהודית לליכוד בשנת 2000 לא היתה מבחינתו מזימה פוליטית. היא נבעה מאמונה עמוקה בכך שתנועה שרוצה לאחוז בהגה השלטון צריכה להשתלב במפלגה רחבה, מפלגת שלטון. בין ארבעת המובילים נוצרה חלוקת עבודה ברורה: פייגלין הוא המנהיג, פואה האסטרטג הפוליטי, האחראי על הדילים ועל המהלכים במרכז הליכוד, סקט מגייס התרומות וקרפל - הפילוסוף.

פואה, איש שקט ואינטליגנטי, נבחר למרכז הליכוד ונעשה חבר בוועדת החוקה, שם השפיע, בין השאר, על ההחלטה להצביע עבור עשרה מתמודדים בלבד בפריימריז, מספר קטן יחסית שעל פי חישובים היה אמור לסייע למועמדים הקיצוניים יותר. אנשיו של נתניהו הבינו באיחור-מה את המתמטיקה הזאת, והמרכז שכינס נתניהו הצליח לשפר רק במעט את מצבו ולהגדיל את מספר הסימונים בהצבעה ל-12.

התנועה צברה אלפי מעריצים. חלקם אנשי ימין דתי-מסורתי שתמכו בקו הנוקשה של מנהיגות יהודית, מיעוטם חילונים, חלקם דתיים המאמינים שעל שומרי על הגחלת היהודית להנהיג את העם, ולא להידחק למפלגות סקטוריאליות. רבים מהם עלו מברית המועצות, או מחבר המדינות. רבים מהם חוזרים בתשובה, משכילים (פייגלין מתגאה בכך שנהגו בקמפיין הקודם היה מהנדס כורים אטומיים), נמנים עם המעמד הבינוני-גבוה. וכולם מאוחדים בדבר אחד: בוז לממסד, גם לממסד הרבני.

פרד מונצ'רס מתאים לכמה מהקטגוריות האלו. הוא נולד בסן פרנסיסקו למשפחה מסורתית, אבל התרחק לחלוטין מהיהדות. הוא סיים את התיכון בדיוק כשסן פרנסיסקו נסחפה ברוחות המהפכניות של שנות השישים, אבל במקום ללכת לקולג', לנשום גז מדמיע ולחמוק מאלות השוטרים, הוא העדיף לטייל בעולם. בסופו של דבר הגיע לישראל ולמד באוניברסיטה העברית. הוא חזר לסן פרנסיסקו לפני שסיים את לימודיו, ופתח מסעדה בברקלי. ברוח השלום העולמי שנשבה אז באוניברסיטת ברקלי, החליט מונצ'רס להדפיס שלטים הקוראים למפגשי יהודים-ערבים באוניברסיטה. הוא תלה עוד ועוד שלטים, אבל לא נענה. אם בברקלי הליברלית, שבה למדו לא מעט ערבים, לא ניתן למצוא ערבי אחד שיהיה מוכן לדבר עם יהודי, חשב, כנראה שאין עם מי לדבר.

הוא היה לסוכן נדל"ן ואחרי זמן מה פתח סוכנות משלו. את המיליון הראשון עשה לפני גיל 30. אבל הכסף לא נתן לחייו את המשמעות שחיפש. הוא החליט לתת ביהדות מבט נוסף, אהב את מה שראה, וחזר בתשובה. בגיל 36 הגיע למסקנה שאם ינהל את חייו בתבונה הוא לא יצטרך לעבוד יותר, והחליט שעליו לפרוש לגמלאות, לקחת את משפחתו לישראל ולהקדיש את עצמו להתנדבות, שהרי יהודי שיש בידיו האמצעים ולא עולה לארץ הוא צבוע, כך חשב. לארץ הגיע בדיוק כשפרצה האינתיפאדה הראשונה.

בביתו הניצב מעל הוואדי בעין כרם, הוא מספר שכשראה את התנהלות ממשלות שמיר, רבין, פרס ונתניהו מול הערבים, חשב שישראל לא תשרוד עוד 50 שנה. "אחרי אוסלו הבנתי שהימין עושה משהו לא בסדר", אמר, "והדרך היחידה לתקן פה את הדברים זה להריץ מישהו נאמן ליהדות ולארץ ישראל בליכוד. ראיתי שכל ראשי הממשלה באים מהליכוד או מהעבודה - לא בגלל שהן דווקא מפלגות מתונות אלא כי הן המפלגות היחידות ששואפות להנהיג. כל השאר רק רוצות לדאוג לציבור הבוחרים שלהם, לא להנהיג את העם".

מונצ'רס התרשם מפעילותו של פייגלין בזו ארצנו שעליה קרא בעיתונים. הוא ראה בו משהו רענן שלא הזדהם על ידי הממסד הפוליטי, ובסוף 96', ביקש להיפגש איתו. הוא נסע לביתו של פייגלין, בקרני שומרון, ופגש שם את פייגלין עצמו, ואת סקט וקרפל. מונצ'רס גילגל בפניהם את הרעיון שלו, הם לא הגיבו ואפילו לא שאלו שאלות, ומונצ'רס חזר לביתו מבולבל. לימים סיפר לו פייגלין שחשב שהוא השתגע. אבל בשנת 2000, מנהיגות יהודית התפקדה לליכוד. מונצ'רס שמח על כך שיש מי שמוציא את תוכניתו לפועל, והצטרף. במרוצת הזמן הפך ליו"ר העמותה.

פעם בחודש, הם היו מזמינים כ-30 עד 40 פעילים מרכזיים בתנועה לפורום שנקרא "הסלון של רונית", בביתה של רונית שרקי בירושלים, כדי לדון בדרכם. "בפועל, מיכאל פואה היה מספר מה הם עשו", מספר מונצ'רס. "שום דבר לא עמד להצבעה. באיזשהו שלב הקמנו ועדות. אחת הוועדות, 'ועדת הרבנים' רצתה כוח להטיל וטו על החלטות התנועה משיקולי הלכה, אבל פייגלין לא הסכים. 'פה זה לא דמוקרטיה וגם לא תהיה דמוקרטיה', אמר.

"מדי פעם, כשהיה נושא חשוב לדון בו, היינו נפגשים בפורום מצומצם יותר, פורום 'הסלון של ניצה', בביתה של ניצה כהנא - אחותה של רונית שרקי וכלתו של הרב מאיר כהנא. אבל גם שם מי שהתנגד למשה פשוט לא הוזמן לפגישה הבאה".

מונצ'רס התאכזב מאישיותו של פייגלין. "מי שצריך להנהיג אותנו צריך לאהוב את כל היהודים, ומשה הוא פשוט לא כל כך חברותי. יש לו לב קר. בליכוד אוהבים להתחבק. הוא לא מתחבק". פייגלין אומר שמונצ'רס הוא פעיל יחסית שולי שכפה את עצמו על מנהיגות יהודית, שימש בתפקיד חסר משמעות וכועס משום שהתנועה החליטה לא לתמוך בו כמועמדה במקום המשוריין למחוז ירושלים.

לפני כמה חודשים הודיעו שני התורמים הגדולים ביותר של מנהיגות יהודית, שניהם אמריקאים, שאם הפעם פייגלין לא ייכנס לכנסת הם סוגרים את הברז. מונצ'רס לא הסכים לנקוב בשמם. "בגלל שבקמפיינים הקודמים אלה שהבטיחו שיביאו קולות בדילים בסוף לא קיימו, הצעתי שהפעם נערוך כנס, ונכריז שרק מי שיבוא לכנס ויתמוך במשה בפומבי יקבל קולות מ'מנהיגות'", מספר מונצ'רס. "אף אחד לא אמר שהוא יבוא. אני הצעתי לערוך כנס בלי תומכים מבחוץ, אבל משה ומיכאל נכנסו לפאניקה. מיכאל סגר דילים עם אנשים מראש, ורק אלה שסגר איתם, כמו גילה גמליאל ואיוב קרא, באו לכנס, בעצם אחרי שכבר קיבלו את התשלום מראש".

5. ממשה עד משה

ג'ואל בל ישב בשורה הראשונה באולם במלון רמדה רנסנס בירושלים. שערו הבלונדיני מסורק בקפידה, עורו שזוף ואדמדם וחליפתו האפורה מנצנצת. הוא היה מאוכזב. הנאומים בכנס שערכה מנהיגות יהודית שבועיים לפני הפריימריז, היו לעומתיים מדי כלפי נתניהו, לטעמו. פייגלין שוב נשא את נאום שנאת אליטות השמאל שלו, אבל לא הרחיב מספיק על החלופות שהוא מציע. בכלל, חשב בל, פייגלין מתחיל לתת דגש מופרז על עצמו ועל החזון שלו, ופחות על עזרה לעם ישראל. הפריע לו, למשל, שפייגלין לא עסק בסיוע למפוני גוש קטיף.

בל הוא חבר מרכז ליכוד ונשיא ארגון "ציונים תנ"כיים", ארגון נוצרי אוונגליסטי בישראל, הנתמך בידי קהילות אוונגליסטיות רבות ברחבי העולם. הוא גר בישוב אדם ליד רמאללה, ומספר שהוא מקפיד לקלל את הערבים, בכל פעם שהוא רואה אותם באים למסוק זיתים. לליכוד הצטרף כי מפלגות הימין לא קיבלו אותו משום שהוא מאמין בישו. לפני ארבע שנים תרם תרומה גדולה למנהיגות יהודית, אבל הוא ופייגלין ניתקו את יחסיהם לפני כשנתיים, כשפייגלין החליט לא לקבל יותר תרומות מאוונגליסטים, ובל מצדו חשב שמנהיגות יהודית לא מספיק משתלבת בליכוד.

בכל זאת, הוא הציע למנהיגות יהודית לתמוך במועמד שלו תרם כסף רב בקמפיין האחרון - שגיב אסולין, שהתמודד (ובסופו של דבר גם זכה) במשבצת הצעירים. שגיב אסולין היה בדיוק מה שמנהיגות יהודית חיפשה, מספר פרד מונצ'רס. הוא צעיר, חילוני, מזרחי ובעל חושים פוליטיים חדים, והם הצליחו לגייס אותו לשורותיהם. כשאסולין עלה לנאום בכנס ברנסנס, הוא דיבר על כך שהליכוד "תמיד היה המפלגה עם הכיפה בכיס". הוא גם דיבר הרבה על בגין ועל כך שהיה מוקצה מחמת מיאוס בקרב האליטה השמאלנית. "ומה קרה לאיש שהדירו אותו?" אמר. "הוא נהיה לראש הממשלה הכי נערץ". וכשדיבר, הרים אסולין את קולו בסוף כל משפט, במעין חיקוי של בגין.

שלא כמקובל בכנסים האלה, אחד הנואמים הקדיש את דבריו לסחר באברים בסין, נושא שמנהיגות יהודית התגייסה להילחם בו, אבל מסמר הערב היה הח"כ לשעבר, הדרוזי איוב קרא, שהרעיף על פייגלין קיתונות של אהבה כשהכריז כי "ממשה עד משה לא קם כמשה!" וזכה לתשואות בעמידה. "איוב קרא השר לביטחון פנים!" קרא מישהו.

גילה גמליאל הצליחה קצת פחות. היא אמנם הבטיחה להפסיק את "לימודי הנכבה" במערכת החינוך, אבל כשלה בלשונה ואמרה את המלה "התנתקות".

"גירוש!" תיקן אותה הקהל ולא נרגע.

פרט להתפרצויות המועטות, היה הקהל רדום יחסית. רובו הורכב מאנשי ציונות דתית, אבל היו שם גם כמה חילונים. את תשומת הלב משכה קבוצה של חמישה חסידי בעלז, כבני עשרים. מה להם ולמנהיגות יהודית? אחד מהם, אהרון אלבוים, הסביר שישראל אייכלר, שמבחינתו הוא כמו פיו של האדמו"ר מבעלז בכבודו ובעצמו, אמר ברדיו שהחרדים צריכים לוותר על מפלגות משלהם, ולהיכנס למפלגות הגדולות, כמו באמריקה, "אבל זה ייקח עוד זמן".

6. העם מחכה ליום הזה

ביום שני בשבוע שעבר, ישב אהרון אלבוים בדוכן של פייגלין ליד הקלפי בבנייני האומה. בשעה שפייגלין ערך את מסיבת העיתונאים המאולתרת שלו, הסביר אלבוים שבליכוד ישנה עוד קבוצת חרדים, "אבל הם שם בשביל הג'ובים", שעה שהוא וחבריו התגייסו בשירות האידיאולוגיה.

פייגלין לא נשאר בבנייני האומה זמן רב. הוא חזר למכונית עם גבי היהודי ותהילה ברמסון, והמשיך לבאר שבע. הקלפי המקומית הוצבה ב"אולמי השלום". פייגלין התקבל שם בחום. ניגש אליו איש שמן במשקפי שמש גדולים, שפם עבות וג'ינס, שמכיסו משתלשל מחזיק מפתחות בצורת חמסה. דוד אסידון, חבר מרכז הליכוד. "צריך להכניס אותך על הראש של ביבי", הוא אמר לפייגלין, שחייך בסיפוק.

שבוע קודם לכן, בתום ישיבת המרכז שנתניהו כינס כדי לשנות את שיטת ההצבעה, שנועדה לפגוע בסיכוייו של פייגלין להכניס את אנשיו, ניגש אל פייגלין ופואה במגרש החניה חבר מרכז זקן. "אתם צריכים להילחם פחות", אמר להם.

"הבלגנו עד עכשיו, אבל אנחנו חייבים להראות התנגדות", הם ענו לו. "הליכודניקים אוהבים כוח". כעת, בבאר שבע, ראה פייגלין שהטקטיקה הזאת אולי השתלמה.

מחוץ לקלפי בבאר שבע, על כיסאות פלסטיק בצלו של אקליפטוס, ישבו שתי נשים, שתיהן הצביעו פייגלין. "למה לא?" אמרה המבוגרת במבטא מרוקאי כבד. "הוא אחד משלנו, הוא טוב". והצעירה אמרה, "אני עושה מה שאמא שלי אומרת".

חברת ליכוד אחרת, שישבה בביתן של עו"ד דוד אזולאי, אמרה שגם היא הצביעה לפייגלין. "אני לא אוהבת את מה שביבי עשה לו. זו הסיבה העיקרית. אבל גם בגלל שהוא ימני. התחברנו לשמאל והתאכזבנו".

פייגלין נכנס להצביע, ויצא כעבור שש דקות. ההצבעה במחשב באמת מסובכת. בחוץ הוא התפנה להצטלם ולדבר עם התקשורת המקומית. "אני נדהם מכמות האהבה שאני מקבל בפריפריה. ככל שמתקרבים למגדלי עזריאלי אני מקבל פחות קולות, אבל בפריפריה מצבי בסדר".

משם לקלפי בקרית גת. ליאון משה פינגלה, ביקש לדבר איתו. פינגלה הוא צעיר ממוצא הודי, בשיער שחור אסוף לאחור ובכיפה סרוגה, עונד צמיד פלסטיק כתום. "למדתי בישיבה של הרב דרוקמן", אמר. "אבל במפד"ל לא יקבלו אותי. אני לא בצבע הנכון. הם גם לא צריכים אותי. המפד"ל ומועצת יש"ע עצרו אותנו בכפר מימון. הם מפריעים להוציא את הפוטנציאל הגלום בנו. וחוץ מזה, בכל דבר הם צריכים לשאול את הרבנים. הם כמו חרדים".

משם לאשקלון. חבורת גברים, חילונים כולם, ישבו באחד הביתנים, מוקפים עלוני תעמולה. כשראו את פייגלין מתקרב, צעקו "רק פייגלין!" "אחד כזה צריך בליכוד, שמדי פעם יעיר אותנו. יעיר גם את ביבי", אמר אחד מהם.

לחבורה התקרב רוברט גז, בידו סיגריה. "אני מאמין שאם הוא ישפיע על הממשלה הוא יעשה סוף לקסאמים. הוא יתרום המון", אמר בקול צרוב מעשן. "ראיתי אותו ב'ערב חדש' יום אחד. מאוד שיכנע אותי. אתה רואה כמה העם הזה חשוב לו".

באשדוד, חגית בן-חמו, אשה נאה עם שיער שחור ועיניים כחולות, אמרה על פייגלין: "אני מתחברת פחות לצד הדתי, אבל הוא מזכיר לי איפה אני נמצאת. הוא מזכיר קצת את בני בגין, הוא סוג של מותג". היא התאכזבה מכך שפייגלין התעכב שם רק לכמה דקות. "הוא עושה טעות", אמרה. "הוא לא לוחץ ידיים. הוא לא יורד מספיק לעם. בני בגין וגדעון סער היו פה לפחות חצי שעה, התחככו עם האנשים. העם מחכה לזה, זה יום שמצפים לו".

פייגלין הספיק לבקר גם בפרדס חנה ובנתניה, לפני שנכנס לגני התערוכה בשתיים וחצי בלילה, בדיוק כשהכריזו שנבחר למקום ה-20 ברשימה, מלווה עדיין בגבי היהודי, ובתהילה ברמסון, שנראה כאילו לרגע לא הניחה מידה את המצלמה. השמחה סביבו היתה גדולה. דתיים ומזוקנים רקדו סביבו וצעקו, "פייגלין! פייגלין!" כשהוא התיישב על הבמה מאחורי לאה נס. שני חברי ליכוד נעמדו על כיסאות והשקיפו על החבורה החוגגת. "זה הזוי לגמרי", אמר האחד. "תסתכל עליהם, הם הזויים לגמרי! זה נראה לך הליכוד?"

7. ההומור של שליין

ביום חמישי שעבר, הגיע פייגלין לאולפני הרצליה כדי להצטלם לתוכנית האירוח של ליאור שליין בערוץ 10. כשהמתין מחוץ לאולפן, צפה בתוכנית במוניטור ופרץ מדי פעם בצחוק מהבדיחות של גורי אלפי. "איך קוראים לבחור הזה?" שאל מישהו שנעמד לידו.

באולפן, נקרא פייגלין להתיישב לצד נעמה ומרינה מ"הישרדות". הבמאי ביקש ממנו להזדקף בכיסא, ולקרב את הידיים לגוף, כדי שלא יפלוש לפריים של שליין. מקליטים פרומואים לתוכנית. ביקשו שייצא ויחזור כדי לצלם פעם נוספת את הכניסה שלו. האיש הדחוי הזה, שתמיד הרגיש שונה כל כך, הוא עכשיו גיבור לרגע בתוכנית אירוח הומוריסטית. בערב, בבית, אחת מבנותיו תבקש ממנו חתימה, כי הוא לחץ לליאור שליין את היד.*



איור: ערן וולקובסקי


למעלה: מסיבת עיתונאים מאולתרת בבנייני האומה. מימין: הנהג גבי היהודי. למטה: עם הח"כ לשעבר איוב קרא. גם הוא מאמין ב"מנהיגות יהודית"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו