בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | קול דממת השקדיות

אין זו מפה חלופית של הארץ. זוהי מפה מעודכנת של מדינת ישראל

תגובות

על הספר "בצדי הדרך ובשולי התודעה - דחיקת הכפרים הערביים שהתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי", מאת נגה קדמן. ספרי נובמבר 2008

דקלי-תמרים וכיפות-אבן, עצי-זית ומשוכות-צבר, אבני טראסות מאוזבות ותאנה זקנה הפורצת מהן ונושאת מדי קיץ תאנים מתוקות וגפנים משרכות את זמורותיהן בין האבנים, ובחורף - השקדיות האלה, העולות בין גלי האבנים ופורחות כענני פרפרים לבנים-ורודים. זהו הנוף הישראלי ביותר, הנוף היפה של המקום הזה. אליו הולכים לטייל בשבתות. אותו מנסים גנני העיר לחקות בעזרת עצי-זית ותמר שהובאו העירה בשלמותם בלוויית כמה סלעים וכדי-חרס. אין צורך במחקר מעמיק כדי לדעת שנוף כזה נמצא תמיד במקום שבו היה פעם כפר ערבי. העדות היא חד-משמעית. זוהי הבנייה הערבית ואלה צמחי החקלאות הערבית. אפילו הצבר, הסמל הישראלי המפורסם, אינו אלא צמח משוכות שיובא הנה בידי החקלאים הערבים.

מה שקרה לצבר הוא פתח להבנת עיקרון: לגבי ישראל הציונית הצבר הוא סמל פיוטי; צמח שהוא צורה אופיינית ורעיון. האדם היהודי המתחבר למקום שואף להידמות לשיח הקוצני החי בקלות במקום השחון. הוא מכוסה נשק כקיפוד, ורק בתוך קוציו חבוי פריו המתוק. לגבי הכפרים הערביים הצבר אינו סמל ואינו רעיון, אלא אביזר חי, מאובק ושימושי. ואם כבר מדייקים בו, הוא גם אינו מקומי באמת, אלא נטע זר שיובא הנה לפני כמאתיים שנה.

המהלך הזה - מן המציאות אל הסמל, הוא מוקדו של פער המבטים הנורא המתרחש בין הישראלים והפלסטינים היושבים במקום הזה: הנוף היפה של המקום הזה, הנוף שהיה סמלה האהוב של הציונות בעידנה ההרואי, שזוקק למראות-סמל בציורים, בולים וגלויות, המהווה עד היום סמלה החיוני ביותר של המקומיות הישראלית, הוא מראה חורבנם של מקומות חיים ערביים. מקומות שהפכו מכפרים לנוף. מחיים לסמל. בעוד שרגע המעבר בין המצבים הללו, כלומר שלב הגירוש וההריסה הקודם להפיכת הנוף ל"יפה", נשכח ונמחק מן התודעה. הולכים לטייל בחירבת-סעדים, לראות שקדיות פורחות בין אבנים גדולות, ועובדת החורבן שביסוד התמונה מומרת במבט רומנטי על הטבע הצומח מבין הקמרונים הנופלים. איש אינו זוכר שהיפה הישראלי הזה הוא שמיר ושית לגבי היושבים בדהיישה.

הדברים ידועים. "עד 1948 חיו יותר מ-1.2 מיליון תושבים ערבים בפלשתינה המנדטורית. מהם כ-850 אלף בתוך גבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל; הם היו הרוב הגדול של התושבים בשטח הזה (קדמן, עמ' 16). חלקם ברח, חלקם הותקף או גורש, וכל מי שנותר מחוץ לגבוליה של ישראל לאחר קום המדינה לא הותר לו לחזור למקומו. רובם המכריע של הכפרים שהתרוקנו נהרסו באורח שיטתי. אדמותיהם הולאמו. על חלק מן הכפרים החרבים הוקמו ישובים ישראליים ועל חלק אחר ניטעו יערות שנועדו להסתיר את השמה והשאייה.

הדברים ידועים, אך הידיעה הזאת אינה חודרת את מסך המבט הישראלי הרואה נופים, כלניות וזעתר. הידיעה הזאת, ככותרת ספרה של נגה קדמן, נדחקה אל צדי הדרך ואל שולי התודעה. סיפורי הגירוש של ס. יזהר ו"מול היערות" של א"ב יהושע מזכירים את עובדת הגירוש ואת הקול המושתק של האנשים שגורשו, אבל גם הם נהפכו לנוכחות מודחקת.

ספרה של נגה קדמן אינו רק מסמך מחקרי מדויק המונה את הכפרים הערביים ההרוסים עד אחד ומסמן אותם בדיוק על מפת הארץ ומחזיר אליה את שמותיהם, אלא הוא ניסיון להבקיע את הידיעה הישראלית. כי אין דומה מסמך פלסטיני המונה את ישובי הערבים שלפני 1948 למסמך ישראלי הנוטע את הידיעה הזאת בלב מסכת הדיבור הישראלי וקובע בראשו משפט של בן גוריון מ-21 באוקטובר 1948: "לערביי ישראל נשאר רק תפקיד אחד - לברוח". אין זו מפה חלופית של הארץ. אין זו מפה של ה"אחר". זוהי מפה מעודכנת של מדינת ישראל.

ספרה של נגה קדמן ממשיך את המהלך שהחל בספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949" (1991) והוא מוסיף לו נדבך משלים ומרתק: מול תיעוד הגירוש וההריסה בספרו של מוריס, מעמידה קדמן תיאור של עבודת הטשטוש, ההסתר והמחיקה השיטתית של חורבות הכפרים, ואת יצירתה של מפה חדשה - המפה הישראלית הלאומית, מפת הארץ היהודית העומדת על חורבות יהודה העתיקה. המרתק בספרה הוא התובנה כי התהליך שהתרחש כאן אינו רק ניכוס של שטחי קרקע ערביים באמצעות הפקעה כדי לבנות עליהם ישובים יהודיים (או ישוב של יהודים בבתי ערבים ריקים) או נטיעת יערות כדי למחוק את מראה החורבות מהנוף, אלא הוא מהלך תרבותי-רוחני רצוף ומקיף היוצר מחיקה של מלים, שמות ותרבות-חיים מן התודעה של הגדלים ולומדים בארץ הזאת. "ידיעת הארץ" - אותו מושג ציוני שהעלה על נס את ההיכרות המעשית, החושנית, בין האדם לאדמת הארץ, שביליה וסלעיה, התגלגל למושג רחב יותר, שעל פיו לדעת-את-הארץ פירושו לדעת את תפיסת הארץ כגילום של סיפור יהודי בלבד, שפרשת כיבוש הארץ וסילוק יושביה ממנה אינה מהווה בו רכיב מהותי.

"בצדי הדרך ובשולי התודעה" הוא אירוע תרבותי ראשון במעלה. הוא נוצר אמנם כעבודה אקדמית (שנעשתה בארץ בחסותה של אוניברסיטת גוטבורג בשוודיה), אבל הוא מאותם מקרים יקרים שבהם המעשה האקדמי הוא צעד חי וחיוני בתרבות המקיפה אותו. טעות תהיה לפטור אותו כמעשה "פוסט-ציוני". הוא מהווה (כמו ספרו של בני מוריס) מעשה של ביקורת המפעל הציוני המתחייב מן המפעל הציוני עצמו. ספרה של קדמן אינו עוסק בציונות כחרושת של שקר ואיבה צבועה אלא כמהלך אופייני של תרבות לאומית חדשה ובעלת תווי ייחוד סגוליים משלה; מהלך הראוי ללימוד ולהבנה גם אם יש בו מוקשים מוסריים קשים ביותר. הוא אינו כתוב מתוך איבה לציונות, אינו עוסק בהפללת המדינה ואינו מטשטש את שייכותו לתרבות הישראלית.

לא אכנס כאן לשאלה אם הציונות היא רק אותה אפיזודה שהסתיימה ב-1948 או שהיא הולכת ומשנה את פניה ומכילה היום גם את גידוליה הממאירים בדמות מתנחלי יהודה ושומרון וגם את הביקורת וההבנה החדשות שלה בתוך המחשבה הישראלית. כשאר דיוני ה"זהות" הישראליים - אוי איתו ואוי בלעדיו. אבל בסיווג "פוסט-ציוני" טמונה הסכנה שבניעור החוצן; בהתעלמות מן העובדה שדיון עברי-ישראלי הוא המשך אורגני של מה שקדם לו, ודווקא משום כך הוא ביקורתי ונוקב במידה כזאת.

ספרה של קדמן יהיה בוודאי חלק חיוני בשאלת הפליטים ופתרונה. אבל עוד לפני-כן הוא ייכנס לרקמתה המתהווה והמיוסרת של ידיעת הארץ הזאת, וכל מי שיקרא אותו ירגיש שגם ידו, המורמת לברכה, או נושאת כוס-מים אל פיו, כבדה יותר. עוד יותר.



קבר שייח ששרד מהכפר עין רזאל, מוקף ביער חוף הכרמל שנטעה קק"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו