דיזנטריה בוונציה - ספרים - הארץ

דיזנטריה בוונציה

האם "מחלת המאה" היתה קללתו של דור שלם בתחילת המאה ה-19, או מחלתו הפרטית של הסופר הצרפתי הרומנטי אלפרד דה מיסה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

וידויו של ילד המאה, מאת אלפרד דה מיסה, תירגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר, המפעל לתרגום ספרות מופת, 2008, 302 עמודים

שירתו המשתפכת של אלפרד דה מיסה (1810-1857) הביאה לו תהילה בתקופתו, אבל היא מתקשה לעמוד במבחן הזמן. דווקא מחזותיו ("לורנזצ'יו", "גחמותיה של מריאן", "אין להשתעשע באהבה"), שלא עלו על הבימות בימיו, היו לנכסי צאן ברזל של התיאטרון הצרפתי. בפרוזה הותיר מיסה את "וידויו של ילד המאה" (1836), יצירה מרכזית ברומנטיזם הצרפתי. עכשיו מתורגם עתה לעברית, בכשרון רב, על ידי ניר רצ'קובסקי, כוכב עולה בשמי התרגום מצרפתית.

מיסה, ילד הפלא של התנועה, מתיימר בספר הזה לדבר בשם בני דורו, שנולדו מאוחר מכדי להשתתף בהרפתקה הנפוליאונית הגדולה. תחושה של החמצה וקטנות שבאה בעקבות מעשי הגבורה והכיבוש ליוותה את בני התקופה. הריקנות הולידה ייאוש וספקנות. באין אמונה - המהפיכה הרגה את הדת - נתפסו הצעירים לחיי הוללות שלא היה בהם לתת משמעות לקיומם. הם "באו מאוחר מדי לעולם זקן מדי", כפי שניסח זאת מיסה בפואמה "רולה". כמו מיסה עצמו ברומאן החצי-אוטוביוגרפי הזה, "וידויו של ילד המאה", הם הופכים ניהיליסטים ציניים ונואשים.

בפרק הפתיחה של הספר, הכתוב במיטב הרטוריקה הצרפתית, מציג מיסה את התיזה שלו. הוא מאבחן את החולי וקורא לו "מחלת המאה" )mal du siecle(. זו גם נקודת החיבור בין הפרטי לבין הציבורי. פרקי הספר הבאים מספרים את סיפורו האישי של הגיבור אוקטב, האמור להדגים בחייו ובייאושו את נכונותה של הטענה שהוצגה. אך מיסה מגייס את ההיסטוריה כדי להעניק ממד נוסף לסיפור על אהבה נכזבת. האם היתה "מחלת המאה" קללתו של דור שלם, או מחלתו הפרטית של הכותב? אין ספק כי מיסה השליך על בני תקופתו את חוליו הפרטי, את הניהיליזם והייאוש שאיפיינו אותו.

התבוננות קצרה בבני דורו של מיסה מגלה שהם הגיבו למתחרש בצורה שונה לחלוטין. ויקטור הוגו, שנולד ב-1802 והיה ילד כשנפל נפוליאון הנערץ עליו, לא שקע בייאוש ניהיליסטי אלא ביקש לכבוש את העולם בכתביו כפי שנפוליאון כבש אותו בצבאותיו. גם בלזאק, שהיה נער כשהסתיים האפוס הנפוליאוני, ראה בו דוגמה של רצון מנצח ושל כוח יוצר. גיבורו של סטנדאל ב"אדום והשחור", ז'וליין סורל, מעריץ בסתר את נפוליאון ולומד ממנו כי אין גבול לשאפתנות.

הדור המקולל שמיסה מתאר בפרק הפתיחה אינו משקף מציאות חברתית, אלא את ייסוריו הפרטיים של הילד המפונק של הרומנטיזם הצרפתי ושל קומץ חבריו. ה"וידוי" נכתב בתום התקופה הטובה והפורייה ביותר של מיסה, שהחלה ב-1833. הצעיר ההולל וכובש הלבבות פגש אז את ז'ורז' סאנד הסוערת, שהיתה מבוגרת ממנו בשש שנים ואם לילדים. לכן יכול היה לכתוב לאהובתו באחד ממכתביו הלוהטים: "אני אוהב אותך כמו ילד". סאנד אהבה צעירים ומוכשרים, כפי שהוכיח הרומאן שניהלה מאוחר יותר עם שופן.

הקשר בין מיסה לסאנד היה רצוף דרמות: מיסה סבל מהזיות והתקפים פסיכוטיים, ובאחד מטיוליהם לאור הירח הציע לסאנד להתאבד אתו. היא סירבה. הדרמה הגיעה לשיאה בביקורו של זוג הנאהבים בוונציה. העיר לא האירה להם פנים: תחילה חלתה ז'ורז' בדזינטריה, מחלה לא רומנטית בעליל, ואלפרד ניצל את הזמן להתהוללות. אחר כך נפל גם הוא למשכב וסבל מחום גבוה ומהתקפי טרוף. הרופא האיטלקי פאג'לו טיפל בהם במסירות רבה כל כך, עד שהיה למאהבה של ז'ורז' סאנד. הקשר עם פאג'לו לא נותק גם אחרי שובו של הזוג לפאריס.

הרומאן בין מיסה לסאנד ידע עליות ומורדות, עד לפרידה הסופית ב-1835. הסיפור גובל ברכילות, אך הנפשות הפועלות עצמן הכתיבו את הגישה הזאת. סאנד מסרה את גירסתה על מה שאירע בוונציה בספרה "היא והוא". אחיו הסופר של מיסה, פול דה מיסה, נזעק לעזרת אלפרד המושמץ וכתב את "הוא והיא". לואיז קולה, שהיתה אהובתם של פלובר וסופרים אחרים, כולל מיסה, שמעה את הסיפור מכלי ראשון וכתבה את הספר האחרון בסדרה: "הוא".

מיסה עצמו ביטא ב"וידוי", סיפורו של אוהב נבגד, את כל אכזבתו מן האהבה. אוקטב המספר הוא אמנם בן דמותו של מיסה, אך אין דמיון רב בין אהובתו בריז'יט פירסון החסודה לבין ז'ורז' סאנד המשוחררת, מלבד נטייתן ללבוש בגדי גברים. בריז'יט מבוגרת יותר ושקולה יותר ממעריצה, אך היא מאבדת את שמה הטוב בקהילה כשהיא נענית לחיזוריו של אוקטב ההולל שבא מפאריס. בריז'יט מעניקה לאוקטב אהבה מושלמת. היא לו "אהובה, אם ואחות". הוא סוגד לה אך גם מתעלל בה, מקנא לה ומשפיל אותה. בריז'יט היא אשה אדוקה בדתה, מה שמוסיף פלפל לפיתויה. אוקטב עצמו, כמו בני דורו הנואשים, איבד כל אמונה. כשמתברר לאוקטב שבריז'יט אוהבת גבר אחר, עולמו חרב עליו והוא חוזר להיות ילד המאה המקולל.

"וידויו של ילד המאה" נכתב מתוך עצבות וגעגועים, כמו רבים משיריו של מיסה, שטען כי "שירי הייאוש הם היפים ביותר". זו יצירה רומנטית אופיינית. היא מציגה את תכונות הרומנטיזם בצורתן הקיצונית ביותר, בהתאם לז'אנר שכונה "גותי" או "frenetique", כלומר אחוז תזזית או עווית. אם הרומנטיזם מאדיר את הרגש, הרי ה"ווידוי" מצטיין ברגשנות יתרה. בוכים הרבה בספר, הרגשות והחלומות חשובים מן ההיגיון, הלילה עדיף על היום והאוהבים משוטטים לאור ירח בבתי קברות, נמשכים להרים ולתהומות, חושבים על טירוף ועל מוות. רק הטבע וההתבוננות בו מעניקים להם רגעי חסד.

אחרי שנות היצירה של נעוריו הלך מיסה והידרדר. ההוללות והאלכוהוליזם גבו את מחירם. לואיז קולה הזדרזה לדווח לפלובר שמיסה המזדקן חיזר אחריה אך כשל ברגע המכריע. הידיעה שימחה בוודאי את פלובר הצעיר, ששנא את כל מה שהאיש סימל בעיניו, את שירתו ואת הפואטיקה שלו. מיסה הכריז: "יחי המחזה שבו בכתה מרגו!" (אפשר לראות במרגו, צורה עממית של השם מרגריט, מקבילה ל"מסעודה משדרות" של זמננו). ההכרזה עמדה בסתירה לאמונתו של פלובר כי האמנות חייבת לחתור אל היופי לשמו מבלי להתחנף לקוראים. הרגשנות המשתפכת של מיסה נגדה את האיפוק של פלובר. אמנם בנעוריו כתב גם פלובר בסגנון הרומנטי אך הוא התגבר על מה שנראה לו כחטאת נעורים. הוא ראה במיסה את מי שהפיץ את הרומנטיזם הקלוקל, זה שמופיע בחלומותיה של אמה בובארי. במבחן הזמן הצדק היה עם פלובר. לבן המאה ה-21 קל יותר לקרוא את הפרוזה של פלובר, שכל מלה בה שקולה ומחושבת, מאשר את המלל הרומנטי של אלפרד דה מיסה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ