בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראלית שפה יפה, גלעד צוקרמן | שמע ישראל או שמע ישראלית

נדמה כי יש יסוד לטענה שהעברית העתיקה שונה מהעברית המודרנית ולמעשה אלה שתי שפות שונות

תגובות

כשהגיע לידי ספרו של גלעד צוקרמן לפני כמה שבועות ידעתי שהוא יעורר מחלוקת ותגובות קשות, אבל ממש לא הבנתי עד כמה. כמי שעוסק בחקר השפה, אני עוקב אחרי עבודתו של צוקרמן כבר שנים, ונדמה לי שקראתי את רוב פרסומיו האקדמיים החשובים שנכתבו באנגלית. מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות. התזה המרכזית של צוקרמן היא שהעברית העתיקה שונה מהעברית המודרנית (שאותה הוא מכנה "ישראלית"), ולמעשה אלה שתי שפות שונות: העברית ועוד שפות אחרות - בעיקר יידיש, אך גם רוסית, גרמנית, לדינו, פולנית, ערבית ועוד - יצרו את הישראלית.

"חשבתי על זה קצת, ומה שהוא אומר זה שטויות", אמר לי פרופסור לפיסיקה אחרי שקרא שני עמודים מההקדמה. "למה שטויות?" תמהתי. "אה, נו", השיב הפיסיקאי, "כי עובדה שאנחנו יכולים לקרוא את התנ"ך". עוד רגע אגע בבעיה הזאת, אבל בינתיים מעניין להעיר שאותו פרופסור, למרות שהתפקר בינתיים, גדל בבית דתי, ינק תנ"ך מילדות ואף למד בישיבה תיכונית. פרופסור אחר, היסטוריון במקרה הזה, העיר באוזני קבוצה של סטודנטים זרים ששאלו אותו לדעתו על הספר: "לא קראתי אותו, ואני לא מבין בתחום, אבל אני חושב שזה שטויות: עובדה שגם היוונים של היום לא יכולים לקרוא את הומרוס". צוקרמן מתייחס לנקודה זו בספרו, אבל, כאמור, לא צריך לקרוא אותו בשביל לא להסכים אתו, ואין הכרח, כך נראה, לדעת דבר או שניים בבלשנות. בנוסף, הגיעו לאוזני הערות כמו "מתחכם", "שחצן", "פרובוקטור". אולי. אבל עוד לא שמעתי תשובה שקולה לשאלה: האם הוא צודק?

באופן עקרוני העברית הפסיקה להתקיים בין המאה ה-2 למאה ה-19, כלומר, למרות שהעברית שימשה לשון קודש, למרות שהיו פזורים כנראה כמה קיבוצים שהשתמשו בשפה, למרות שיש עדויות ברורות ששימשה כלשון משותפת ליהודים שלא חלקו את אותה שפת אם, הרי שלא היה רצף בין-דורי של דוברים ילידיים של השפה, שהשתמשו בה בחיי היום-יום (זאת בניגוד ליוונית, למשל). מהבחינה הזאת קפאה העברית ולא התפתחה ואף לא השתנתה כדרך שפות טבעיות אחרות. ההתפתחויות והשינויים האלה נחקרים על ידי בלשנים היסטוריים, ויש דפוסי השתנות המשותפים לשפות רבות. חוקר העברית, מנגד, מקבל תצלומי-בזק ("סנפשוטים") מתקופות שונות, שבהן היתה תחייה חלקית של השפה, מוגבלת לרוב לתחום חיים ספציפי, כמו במסגרת הפיוט.

התנועה הציונית החייתה את העברית בבחינת שפה לאומית חילונית, שפת יום-יום, במטרה ברורה להפוך אותה לשפת האם של ילידי הארץ, שיעבירו אותה מעתה הלאה לצאצאיהם. מחיי השפה, ובראשם אליעזר בן יהודה, הדגישו בחידושיהם את הלקיחה מהעברית הקדומה, ובעיקר מהתנ"ך. השימוש בעברית המקראית היה מודע לעצמו ונעשה במופגן. היידיש, כידוע, נחשבה לשפה שאבד עליה כלח, סמל הגלותיות, ומעתה הוכרז עליה כרת (אולי לא בכדי המלה היידית היחידה המופיעה אצל ביאליק היא "לשנורר"). אלא ששפתם המרכזית של המחדשים היתה יידיש, ולצדה שפות אחרות, והיא פיעפעה מתחת וחדרה לעברית באופן מוסווה ובלתי-מודע. בעקבות הבלשן פאול וקסלר מבקש צוקרמן להסיר את הינומת התנ"ך ולחשוף את פניה הגלותיים של הישראלית. רבים חושבים, גם קרוב ל-90 שנים אחרי מותו של אליעזר בן יהודה, כי מדובר בפנים מכוערים.

טענתו של צוקרמן מעודנת מטענתו של וקסלר. וקסלר טען שהעברית המודרנית היא שפה סלאווית שעברה רה-לקסיפיקציה, כלומר, אוצר המלים שלה עברי, אך תכונותיה האחרות (כמו מבנה המשפט, למשל) הן סלאוויות. צוקרמן לעומתו רואה בישראלית שפה רב-הורית, והיידיש היא רק אחת מהוריה הרבים. הוא מציע את עקרון החפיפה כדי לטעון כי ככל שיסוד ש"ביקש" להיכנס לעברית היה משותף להורים רבים יותר של הישראלית, כן היה לו סיכוי רב יותר למצוא בה דריסת רגל. כך, למשל, בתרגום שומר משמעות וצליל (תשמו"ץ, כהגדרת צוקרמן) הבא: משמעותה המשנאית של המלה "תייר" - מדריך. מלה זו שומרת על הצליל של Tourist, והיא הצליחה לחדור לישראלית במשמעות חדשה זו לא רק כי היא קרובה למקבילה האנגלית, אלא כי היא משותפת לשפות תורמות אחרות, כמו פולנית, גרמנית ויידיש.

רוב חלקו האמפירי של הספר מוקדש לתרגומי בבואה (למשל עכבר של מחשב) ולתשמו"צים, ואילו רק מיעוטו מוקדש לתחביר, פונולוגיה ומורפולוגיה (90 עמודים לעומת 30). זו אולי חולשתו העיקרית של הספר, שכן כדי להראות את הנבדלות של העברית מהישראלית, ראוי היה להרחיב בנושאים שאינם נוגעים רק למלים. חבל גם שהמחבר לא מתייחס לממצאים מעניינים שפירסם בשנים האחרונות המתרגם והמו"ל יאיר אור.

ובכל זאת, הראיות ב-30 העמודים העוסקים במורפולוגיה מעניינות ביותר. כך, למשל, רצפי עיצורים מסוימים לא היו אפשריים בעברית, ולכן נוספה א' לכל אחת מן המלים הבאות, שמקורן יוונית: "אפלטון", "אצטדיון", "אספלנית", ואילו בישראלית אנחנו משחקים, או לכל הפחות שיחקנו בעבר, סטנגה, ולא "איסטנגה"; היכולת להעביר את ההטעמה כדי להבדיל בין משמעויות, כמו "צפוני" (שבא מן הצפון) לעומת "צפוני" (סנוב שבא ממעמד גבוה); שינוי סדר המלים לצורכי הדגשה, כמו "הילד - אנחנו אוהבים אותו" (השפעה מובהקת של היידיש, גם על האנגלית, אגב); ועלייתו של בניין פיעל בישראלית, שכן הוא נוח יותר לקליטת רצפי עיצורים מסוימים.

בנוגע לנקודה אחרונה זו שלח לי צוקרמן לפני כמה שנים אי-מייל עם הדוגמאות הבאות: קודד, סמירטט, טרינספר. הוא בא לטעון כי מערכת הפועל השתנתה. בעקבות הבלשנית אותי בת-אל הוא סבור כי מגוחך לטעון שלפעלים אלה יש שורש עברי, כמו ק.ד.ד, ס.מ.ר.ט.ט או ט.ר.נ.ס.פ.ר. שאלתי את עמיתי המלומד אם הוא מבין את המשמעויות במשפטים הבאים: "כפר ליד גדר ההפרדה הטרונספר?" או "חסידי רחבעם זאבי לוקים ב'טרנספרת'". צוקרמן לא השיב, ואף אין תשובה על כך בספרו. לטעמי, מרגע ששואלים את המלים האלה, אפשר "לסחוט" מהן שורש עברי-לכאורה ולהתחיל לשבץ אותן בבניינים ובמשקלים אחרים. כלומר, המורפולוגיה היא שמית לחלוטין. באופן אירוני הדבר ניכר היטב באחד ממשפטי המפתח בספרו: "הדוברים הראשונים של הישראלית רכשו אותה - ועיצבו אותה לדורי דורות - תוך האזנתם להוריהם ולמוריהם שדיברו עברית מיודשת, מפולנת ומרוסתת".

הספר הזה קורא לדיון מעמיק. מה היה מצב העברית בתחילת היישוב העברי בארץ ישראל? איך חדרה היידיש לעברית בלא ידיעתם של המייסדים, והאם באמת לא ידעו על כך דבר? איך זה שסופרים כמו אשר ברש ודוד פוגל, שכתבו לפני 80 ו-90 שנים מובנים לנו לחלוטין, בעוד שסופרים כמו ש"י עגנון וי"ח ברנר כל כך קשים להבנה?

רק מעיון מקרי ב"מילון העברית המקראית" של מנחם צבי קדרי, עולה כי לו"ו החיבור יש 20 משמעויות שונות והגדרותיה נפרשות על פני שלושה עמודים. האם אנחנו באמת מבינים את התנ"ך, כמו שאנחנו טוענים? צוקרמן מגיש את המצע לדיון זה, תוך עבירה על אחת המצוות החשובות של הבלשנים, שנוסחה היטב על ידי חוקר היוונית גילדרסליב: "לבלשן אמיתי אין כל זכות להיות מובן".



בעברית, יידיש וגרמנית, רשימת מלים שהוציא ועד הלשון העברי, 1929



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו