בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מטאטא

(תוצאות המחקר)

2תגובות

אתם מבינים, יש לי תואר שלישי, השקעתי מאמצים רבים בלימוד תולדות הרנסנס הצפון-אירופי. ואם להיות יותר מדויקים - מושא התעניינותי המיוחדת היה סוגיית האסתטיקה של אלברכט דירר - הגאון המסתורי של שנות הדמדומים של גרמניה בימי הביניים. והנה עכשיו אני מנקה את רחובות תל-אביב. ותודה לאל, זבל לא חסר, הרבה זבל, וזה אומר שיש לי פרנסה. כל בוקר, בשעות המוקדמות ביותר, כאשר השמים הכהים והסמיכים נצבעים בזריחה צנועה, ואחר כך בהדרגה הופכים לתהום כחולה, אני הולך לאטי ברחובות תל-אביב הריקים, דוחף לפני עגלה עם אבזרי המקצוע החדש שלי: שני פחי זבל, מטאטא ויעה. קולות של מקהלות הציפורים והמסתוריות של צללים בסגנון סזאן, הנשפכים באטיות מהמדרכות אל תוך החצרות, מאיצים את תהליכי הפעילות המוחית ויוצרים אצלי רצון עז לחשוב. תאמינו לי, זו לא פליטת פה: הרי ההתרשמות הקודמת שלי, שלפיה חשיבה זה משהו בלתי פוסק ואין-סופי כמו היקום, ולא תלוי בנו, התבררה כמוטעית. היתה תקופה - הימים הראשונים והחודשים הראשונים של העבודה החדשה - שבה המנגנון שיוצר מחשבות כאילו נשבר, ורק מבפנים, מרחוק, הוא צפה בי: חפץ בחלל, הלבוש מדים של עיריית תל-אביב, ומנופף במטאטא במרץ. העולם התכווץ עד לאובייקטים אלמנטריים, והפך קשיח כמו רכס הרים. נעלמו לבטים, ניואנסים, גוונים, מעברים דקים של ניחוחות פסיכולוגיים. ורק בלילות המרים והשחורים, כשהראש כאב עד טירוף מהתעוררות פתאומית ולא רצויה, ניסיתי לאמוד את מידת הנפילה שלי אל עומק התהום. את כמות הכאב לכל מילימטר של לב. את טמפרטורת ההתנדפות של כוח הרצון משטח הנשמה ואת כוח הלחץ החיצוני ששובר את הנפש.

היה, היה... הזמן החליק באטיות על פני המים העכורים של הירדן. הזמן, המלטש המקצועי, חתך מהעולם שלי את הקוצים החדים אשר פצעו את הלב עד זוב דם. האבק שקע, משפטו המעורפל של גיתה "אם אינך יכול לעשות את מה שאתה אוהב - תאהב את מה שאתה עושה" - קיבל מבחינתי משמעות ברורה. אתם לא תאמינו - התחלתי לאהוב את המטאטא! לא מטאטא אחד, לא ספציפי, כאילו היה יצירת אמנות - אלא את רעיון המטאטא. גיליתי דבר שקודם לכן היה נראה לי כמו רעיון כפירה נוראי: שמטאטא יכול להיות אובייקט חשיבה רציני. בעצם, מה רעיון כפירה בזה, אם ידוע שכל חפץ (במקרה של אפלטון, למשל - הספסל) ניתן לתאר בצורה אבסטרקטית. אבל בתקופה שלמדתי על האסתטיקה של דירר, בשום מקרה לא היה עולה במוחי גילוי כזה. הוא זה ששוב החזיר אותי לעולם הנוצץ בצבעים וריחות. התודעה המשתקמת שוב העמידה את החפצים בשורה הייררכית מדויקת: למטה זבל - כל מיני פחיות קולה ופפסי, ניירות, שאריות תפוחי עץ וקליפות בננה, שקיות ניילון, עלים יבשים וסתם לכלוך. בגובה העיניים - דוכני עיתונים, חלונות ראווה של חנויות, קירות מתקלפים של בתים, אנשים, מכוניות ושווקים. ולמעלה - אם מרימים את הראש - כיפת שמים קפואה, ומעליה מציאות פרובלמטית, והלאה - גבול התהום, אשר מאחוריה אלוהים, ואין גישה לתבונה האנושית ושם שולטת רק האמונה.

התעורר בי הרצון לעשות סדר בתחושות החדשות והמיוחדות שלי, וערכתי מחקר היסטורי קטן בנוגע לתולדות המטאטא. ומכיוון שרשימת המקורות היתה מוגבלת, מסיבות מובנות, התוצאות היו די צנועות. אבל אפילו הן נתנו אפשרות לגלות עקבות, גם אם בקושי נראים לעין, שהשאיר המטאטא בהיסטוריה של ההתפתחות האנושית.

בהתחלה חפרתי עמוק מדי, ואת החפירה המחקרי שלי נתקע בתקופת האבן והברונזה (מהאלף ה-12 עד האלף הרביעי לפני הספירה). בין ציורי הקיר של האדם הקדמון, המתארים חיות שונות (צבי, ביזון, אריה, ממותה) ונשק (קשתות, חצים, חניתות וגרזני אבן), לא מצאתי מטאטא. לא גיליתי את דמותו גם באמנות המעודנת של ארם נהריים (וזה כבר מהמאה ה-27 עד המאה ה-20 לפני הספירה). את קיומו של המטאטא במדינות שומר, בבל ואשור, אפשר רק לנחש על סמך קומפוזיציות ציורי הארמונות, עם הניקיון המושלם שלהם והמשרתים הרבים.

והנה הם, העקבות המעורפלים האלה. גיליתי אותם באמנות של מצרים העתיקה. ליתר דיוק, בתקופת הביניים (מאות 21-19 לפני הספירה). ואם להיות יותר ספציפיים: בציור על קברו של המלך רחמירה בתבי. בסצינת המשתה, בין הרקדניות, מצוירת בחורה האוחזת מטאטא בידה. צורת המטאטא, המתכתבת עם התווים הרכים של המשרתת היפה, מצוירת על ידי קו אוורירי שבקושי נוגע בשטח הקיר. האם אפשרי לזהות את היצירה העדינה הזאת של האמנות הקלאסית עם מטאטא עבודה חזק המאיים על הרחובות המלוכלכים? כן כן רבותי, לפניכם אב השבט.

לאחר מכן, העקבות נעלמים לזמן ממושך. אני מוצא אותם שוב באמנות של יוון העתיקה, בתקופה הקלאסית המאוחרת (המאה החמישית לפני הספירה). על כד, "דיוניסוס והפמליה שלו", מצויר, בצורה די סכימטית, מטאטא המסמל את הניקיון הפיסי.

ורק רומא, שם הרציונליות של ימי קדם הגיעה למימושה המלא, ענתה על כל השאלות שעניינו אותי. בחפירות בפומפיי, הרקולנום וסטאביה, אשר נחנקו בשנת 79 לספירה על ידי הלבה הקפואה של הווזוב, נמצאה כמות רבה של חפצי משק שנשמרו היטב. בין חפצים כמו תנורים, דליים, שולחנות וספסלים היה גם מטאטא. הגאונות של הרומאים שיפרה לבלי הכר את הפריט העתיק הזה, כך שבארכיטקטוניקה של המטאטא בתקופות הבאות - ימי הביניים המוקדמים והמאוחרים, הרנסנס, הזמן החדש - שום דבר מיוחד לא התווסף. אותו מקל, המתאים לפרופורציות של בן-אדם ומסתיים בקצה מעוגל, אותה מברשת הבנויה ענפים דקים יבשים, שהופכים לצרים כלפי מטה ונקשרים על ידי חבל. אבל מבחינה אסתטית המטאטא המודרני הרבה פחות נאה מזה של רומא העתיקה, שהמקל שלה היה מעוטר גילופים בדמות ציור פרחוני מעודן.

אלה תוצאותיו של המחקר הקטן הזה. אצלי, בתור מי שחש את ההיסטוריה באופן חד, הן גורמות לתחושה של מסתורין וחשיבות. "לעזאזל", אני חושב לפעמים כאשר אני עוצר לרגע לנוח, "אתה, יקירי, הרי קרוב משפחה של הגלגל והאובניים", ולבי מתמלא באהבה. והעייפות המעיקה נסוגה מעבר לקיר העכור של החום התל-אביבי, והעצים המפוררים את קרניה של השמש האכזרית מפזרים על המדרכה אבק זהב מרצד, והצפירות, חריקות הבלמים, הצעקות והרעש של אתר הבנייה הופכים להיות הרמוניים ומתמזגים למנגינה רחבה שתופסת את המטאטא. והוא, בריקוד סוער, תוך כדי תנועות מורכבות, משאיר אחריו ניקיון של לובן טהור.

זה אני שמביים את ריקוד המטאטא. המעוף הקליל והמתלהב שיש בו עכשיו - תוצאה של מאמצים רבים שלי להשתלטות על טכניקת הטאטוא. אתם מחייכים? אתם חושבים שבעסק הזה מספיקה תנועה פשוטה של מטוטלת - קדימה ואחורה? תאמינו לי, אתם טועים. תקשיבו למקצוען.

קודם כל, חשובה הבחירה של המטאטא עצמו. שיאשימו אותי בחוסר פטריוטיות, אבל אני מעדיף בעלי מקצוע איטלקים. הידע בא עם ניסיון, ואני עם "ישראלים" ידעתי מספיק צרות. הם כבדים ומגושמים, גופם נטול אלסטיות וקפיציות. אין ויכוח - בתנאים מסוימים, אין כמותם, למשל כאשר נחוצה מאסה גדולה של מטאטא לניקיון עלים ממדרכה רטובה, או כשצריך ליצור אפקט של רוח נוספת המאיץ את מעוף הזבל. אבל בכל זאת. עודף המשקל של מטאטאים ישראליים וקשיחות הקונסטרוקציה שלהם מגבילים את חופש התנועה וגורמים להתעייפות מהירה. אין מה להשוות עם "איטלקים" - הם חטובים ומעודנים. קלילותם והגמישות המדהימה שלהם מאפשרים לחולל נסים. הרגישות והספונטניות מאפשרים להחליף בקלות בין סוגי הדחיפות. למשל, "הדחיפה הקפיצית", אשר חוסכת בצורה מקסימלית מכוחו של המנקה. במקרה הזה, גוף המטאטא מתכופף בהתחלה במותניו, ואז מתיישר בחדות ומעיף את הזבל למרחק מטר או שניים. "הדחיפה המדודה" היא קצרה, אנרגטית ומדויקת. היא נחוצה כאשר הניקיון מתקרב לסיומו, נוצרת ערימה ודרוש דיוק מקסימלי כדי להגיע למקום מסוים. ההפך הגמור של הדחיפה המדודה היא "דחיפה מחזירה". משתמשים בה כאשר צריך להוציא את הזבל ממקומות שקשה להגיע אליהם. אז צריך לעבוד עם המטאטא בכיוון לא ממך אלא אליך, אבל גם באמפליטודה קצרה ומדויקת של הנפה. אבל את התענוג הגדול ביותר גורמת לי "דחיפה אלכסונית". אותה הבאתי עד כדי שלמות, כאשר אני מכוון את המטאטא כמו שחקן הוקי מקצועי עם המקל שלו. הדחיפה מתבצעת באמצעות הנעות ימינה ושמאלה (תופסים או מצד ימין או מצד שמאל) בזווית של קצת פחות מ-90 מעלות לשטח המדרכה. השיטה הזאת יפה מאוד מבחינה אסתטית, מכיוון שעבודה מהירה עם שינוי תמידי של תפיסת המקל - פעם יד ימין למעלה ויד שמאל למטה, ופעם להפך - יוצרת אשליה של לוליינות וירטואוזית.

ובכן, המחקר הקצר הזה, על מה הוא? האם הוא על המטאטא? ממש לא. הוא על הנשמה שלי שמחפשת הצדקות. אבל גם מטאטא, אם יורשה לי לומר - על אדמת ישראל הוא יותר ממטאטא.

***תירגמו מרוסית טניה חזנובסקי ותומר שריג

***

אך טבעי היה לו הגיע המייל הזה ל"דואר זבל", אבל "המטאטא" הצליח להשתחל בין הכותבים האחרים ל"תרבות וספרות" ולהסב מיד את תשומת לבנו. כשרון תיאור ויכולת התבוננות באים ביחד רק לעתים נדירות כמו בסיפור הזה. לאמיתו של דבר, ההפתעה לא היתה גדולה כל כך אילו היינו משגיחים קודם לכן בכותב הסיפור, ובדומיו בני העלייה מברית המועצות לשעבר, כשם שהוא השגיח בנו. ליאוניד פקרובסקי נולד ב-1947 בקייב, למד אמנות ועסק שנים רבות בביקורת האמנות בברית המועצות. הוא עלה לישראל ב-1991, ומאז עבד כגנן, דפס, ועכשיו כשומר. לא מכבר כתב מאמר מקיף על ציוריו של ז'בוטינסקי.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו