לא אוכל כמוהו. לא חיים כאלה - ספרים - הארץ

לא אוכל כמוהו. לא חיים כאלה

לפני שהתחיל לכתוב סיפורים, כתב יוסל בירשטיין מכתבים, הדומים בצורתם לסיפוריו העתידיים. מכתב אחד, לבתו, מתפרסם כאן במלאות חמש שנים למותו

יוסל בירשטיין
יוסל בירשטיין

4.10.76

שלום לך נורית,

עם קריאת מכתבך וגם אחרי כן חשבתי על אבא שלי. לא ברור לי עדיין הקשר בין הרהורייך במכתבך ובין חייו של סבא שלך בזכרוני. עד שאדע, התעורר בי בינתיים רצון לספר לך עליו.

הוא היה כבן 46-47 כאשר ראיתי אותו בפעם האחרונה, עת עזבתי את הבית, וזה הגיל שהוא נשאר בזכרוני. אני זוכר אותו מתעורר מהשינה, מתיישב במיטה, מוציא את רגליו, ונשאר יושב בכותונת לילה ארוכה. בחוץ כחול וחורף. שמשות החלון מכוסות קרח ושלג והכחול שחודר פנימה חודר דרכם. אבא צריך לקום ולהתחיל לעבוד אחרי תפילת שחרית. מקום העבודה שלו נמצא כשבע פסיעות מהמיטה, השולחן שבחדר הסמוך. שם הוא יעמוד עם פניו לקיר עד עשר בלילה, או אפילו יותר מאוחר, ושוב ילך לישון. תהיינה הפסקות קצרות. אוכל. תפילות. בית שימוש. בית השימוש נמצא בחצר ובחורף קר מדי ויש סכנה בחשיפת חלק מהגוף. עושים איפוא את הצרכים בפינה שבחדר השינה. ובכדי לגרש את הריח הרע מדליקים נייר שיש לו ריח ניחוח. קורה איפוא שאבא לא יצא מהבית יום שלם, יומיים, אולי שלושה ימים רצופים. אז מה הוא חושב כאשר הוא יושב על המיטה בכותונת הארוכה ורגליו על רצפה מעץ. יכולתי לראות את הגב שלו ממקום משכבי, מיטה מתקפלת, והראייה עצמה לא היתה אלא הצצה בעין אחת. אני זוכר את חצאי המחשבות שלי, אז, בחדר המחליף את החשיכה שלו בכחול. לא אוכל כמוהו. לא חיים כאלה. לא אעמוד בזה. אכנע. אחרי שנים רבות, כאשר הייתי רועה צאן והיה עלי להשכים בבוקר לעתים קרובות, הבחנתי שהחלומות שלי נעשו מקוטעים. בעלי מום. ייתכן ומחשבותיו בבוקר כזה היו גם הן מקוטעות או בעלי מום.

כי הוא היה איש נוטה לעשות מחשבות. אלא שלא היה לו זמן לעסוק בהן. אינני זוכר אותו הולך לקולנוע, לתיאטרון, או קורא ספר. גם חבר לא היה לו. לא היה לו זמן לחברים. הידיד היחידי שלו היתה העייפות. באה העייפות הלך לישון. לאמא היתה חברה. אני זוכר כיצד בכתה כאשר החברה נפטרה. הייתי אז כבן עשר ואותו ערב הלכתי לבית הכנסת להתפלל לאלוהים שיחזיר אותה לחיים כדי שאמא שלי לא תבכה.

כיצד אבא הסתדר בין השינה והעבודה ללא זמן למחשבותיו? והיו לו מחשבות, כי ידע להפוך ולגלגל מחשבה במוח, ולבדוק את הזוויות שלה. לא הסתדר. הוא רטן וקילל ולפעמים הגיע עד רצח בעיניים. אך לא רצח בידיים. הוא לא ידע להרים יד. הוא הכריז שאם תפרוץ מלחמה, לא ירוץ ולא יברח. לא יהיה שוב נוכרי המבקש רחמים בפתחי בתים. ימות ולא יסבול חרפת הזר. וכך היה. מזה אני מסיק היום שלא ראה את עצמו בעיני רוחו כאיש עניו או עני בפתח בית החיים.

זמן למחשבותיו מצא בערבי שבתות אחרי התפילה. היינו מתפללים בבית פרטי. היה איש אחד עני ומלומד וגאה, אשר הוציא את כל רכושו הדל כדי להקים "מניין" בביתו. ארון קודש, ספרי תורה. המניין שלו היה מפשוטי העם, פחח, סנדלר, רוכל ההולך בכפרים וחוזר לשבת הביתה, חייט שחזר מאמריקה. לפני התפילה היה נוהג לספר להם סיפורים מהמדרש ומהתלמוד. אני זוכר את השולחן ואת פניהם של המסובים. קורה ואחד מקשיב ונרדם. יש גם אחד שמושיט את פניו קרוב לקול הערב, קצת למעלה עם הזקן מעל הלהבות של נרות השבת. הוא מקשיב ולא מרגיש בכלל שגם הזקן שלו נדלק. בוער כמו קש יבש עם קולות. גם אני אהבתי את הכורסה שעמדה שם, מאוד מיושנת, עם קפיצים אשר הזדקרו החוצה. והייתי מתפתל בין הקפיצים, מקשיב ונרדם. בדרך הביתה, כרבע שעה הליכה בסימטה בוצית, היה אבא מוצא זמן למחשבות. הוא חשב שאיש בן ארבעי-חמישים נוטה בדרך כלל לפילוסופיה. והוא היה אז בגיל הפילוסופי הנכון. מצא זוג אזניים, היה מדבר ומתלהב מדבריו.

פעם נשבר לו. באמצע העבודה יצא מהבית וחזר שיכור. אמא החביאה אותו במיטה כדי להסתיר את הבושה שלה. אחרי שעה אבא קם והקיא את כל השכרות, אלא שאמא לא שכחה. היה הרבה צחוק בבית. אינני חושב שאבא סיפר סיפורים, אבל כאשר היה לו זמן בראש, ידע לתת למתרחש, לדיבור, למצב, לסיטואציה, סיבוב של הפתעה, של מגוחך ומסיבוב יצא חיוך.

נשיקות לך מאמא ואני

אבא

אין סיפורים שלמים במציאות

יוסל בירשטיין, שהשבוע מלאו חמש שנים למותו, היה אחרון הסופרים היידים שעזבו את העיירה בפולין והיגרו אל עולם חדש. בניגוד לרוב סופרי דור המעבר מתענג בירשטיין בסיפוריו על תיאורי ביתו שבפולין ועל סיפורי אביו, מתגעגע עליהם וכותב בצורה עורגת וסנטימנטלית. אביו, תפר נעליים עני מפודוליה, משחק בסיפוריו תפקיד משועשע ומשעשע, שמח בחלקו ותמיד מתמודד עם העוני בהומור. האב מלמד את בנו לעשות עכבר מממחטה קשורה ולהקפיץ אותו על כף יד אחת, להמתיק את התה בעזרת כפתור לבן, ולקשקש אצל הרופא במטבעות שחוקות מימי הצאר הרוסי שבכיסו כדי שזה יחשוב שיש בידו כסף לשלם תמורת הטיפול. הוא "דימיין לעצמו חור בגג העוני, והיה תוקע את ראשו החוצה, נושם עמוק וממשיך לזחול".

מסיפוריו של בירשטיין נראה שאף כי עזב את בית הוריו בצעירותו, לא מרד בהם, לא בז להם ולא הותיר אותם הרחק בחשיכה שמאחוריו. אך הנה, במכתב המצורף כאן מתואר האב בצורה קשה וכואבת, כאדם שחייו מתסכלים ולא ממוצים. במיוחד יוצא דופן תיאור היאוש והשכרות. בכל ספריו של בירשטיין לא נמצא כזה ייאוש, שאף הסיפא החיובית איננה מצליחה להקהות את חודו. מן המכתב מתברר עתה כי יוסל עזב את בית הוריו - כמו גנסין וביאליק, כמו פרץ ומנדלי - מתוך מאיסה בצרות ודלות החיים. הוא היה אז בן 16, ועוד לפני השואה נסע לאוסטרליה עם חברו יוסל ברגנר. במלחמה שירת בצבא ואחר כך עלה לארץ, נעשה רועה צאן בקיבוץ גבת ועבר לטבעון. את סיפוריו התחיל לכתוב רק אחרי שעזב את הבנק שבו עבד בטבעון. עד אז כתב בירשטיין בעיקר מכתבים. את רוב מכתביו - אחד, שניים ואף שלושה בשבוע - כתב לבתו, נורית, על מכונת הכתיבה של הבנק.

כזה הוא גם המכתב הנדפס כאן. בעת הזאת עוד לא כתב פרוזה, אך כבר אז אירגן את חייו כפי שהוא עתיד לארגן מאוחר יותר את סיפוריו, לפי תבניות תימטיות. הפרצוף של הלקוחה בבנק מזכיר לו תמונה, מבט, משפט מעיירת הולדתו ביאלה פודולסק, שמזכיר לו תמונה משהותו באוסטרליה. משם הוא נודד לתמונה מן השדה בגבת, שממנו הוא שב אל פניה של הלקוחה. סיפוריו של יוסל אינם ליניאריים, משום שאין סיפורים שלמים במציאות. יוסל מצרף שניים-שלושה-ארבעה סיפורים משום שבאחד יש התרה לקונפליקט המופיע בשני ובשני שיקוף לתמונה שבשלישי. סיפור, על פי בירשטיין, יש לספר בכיוון ההפוך לסדר הכרונולוגי שבו הוא קרה; הפואנטה נמצאת בסוף הסיפור ולא בסוף המקרה. הפשר של החיים נמצא בצורה שמסדרים אותם, בצורה שמספרים אותם.

אביו של בירשטיין נרצח כשהיה בן חמישים, על יד מזריטש, בדרכו לטרבלינקה, כשבנו נמצא במלבורן הרחוקה. אולי כאן טמון השורש של שתי תנועות הנפש ההפוכות אצל יוסל בירשטיין - המרד והערגה לעבר. סופרי הדור שלפני השואה היו יכולים למרוד בבית הוריהם משום שהוא נותר על כנו מאחוריהם והם מצאו לו תחליף בהוויה המשכילית האינטלקטואלית של הערים הגדולות. בירשטיין נותר לגמרי לבד; כל מה שהותיר מאחוריו הושמד והוא עצמו נמצא באקס-טריטוריה ששמה אוסטרליה, באקס-חיים ששמם שירות צבאי. הרצף הכרונולוגי של החיים הכריע אותו, העבר איננו, העתיד עדיין לא הגיע, וכדי להתמודד עם תחושת הכאוס ולהעניק משמעות לחייו הוא שב לאחור וסידר את האירועים בצורה אחרת. הסוף לא מגיע אחרי ההתחלה, אלא לפניה. הנחמה איננה נמצאת אחרי הצער, אלא בתוכו. מאחורי החיוך, הקריצה, האסוציאציות וצירופי המקרים מסתתר ניסיון כואב לאפשר חיים אחרי המוות הגדול.

בסיפוריו נמשך יוסל בירשטיין בחזרה לאחור כמו לתוך הוואקום שנוצר. התנועה הכפולה הזאת - ההתרחקות וההתקרבות, המרד והשיבה הביתה - היא זו שהופכת אותו למי שהוא, אחרון סופרי היידיש שחי עד תחילתה של המאה ה-21.

יעקב מאיר

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ