בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרי גם אני מאבד את פליקס בנישואים האלה, חבר נשוי אינו חבר

מכתביו של פרנץ קפקא לפליקס ולטש, שהתגלו באחרונה בישראל, מגלים מחדש את דמותו הנשכחת של הסופר והפילוסוף, בן "החוג הפרגאי" של קפקא ומקס ברוד

תגובות

"נכשלתי במבחן בהיסטוריה אוסטרית. כשיצאתי מנוצח מבניין האוניברסיטה, חיכה לי קפקא בחצר. כששמע מה קרה, פיתני לא לשוב מיד לבית הורי, אלא להצטרף אליו לטיול ממושך. כך שוטטנו לנו יחד בחורשה שכה אהב, וישבנו שם כמה שעות. כל זה היה יפה מאוד. התאוששתי מהתבוסה, ויכולתי לדווח להורי על ההתרחשות העצובה".

כך, במכתב מ-1964, תיאר פליקס ולטש את זיכרונותיו מחברותו האמיצה וארוכת השנים עם פרנץ קפקא. המכתב, כמו מסמכים רבים נוספים שקשורים ל"חוג הפרגאי" - מעגל החברים הקרוב ביותר של קפקא - התגלה באחרונה בבית הספרים הלאומי בירושלים על ידי קרסטן שמידט, סטודנט מאוניברסיטת פוטסדאם שבגרמניה. הדוקטורט שגמר לכתוב בימים אלה עוסק בדמותו הנשכחת של פליקס ולטש - עיתונאי (שפירסם מאמרים רבים גם ב"הארץ") סופר, ופילוסוף יהודי-ציוני מפראג, שהיה במשך עשרים שנה אחד מחבריו הטובים ביותר של קפקא.

ארבעים וארבע שנה לאחר מותו בירושלים, מצא נכדו - השחקן אלי גורנשטיין - מסמכים, מכתבים ותמונות של ולטש, אביה של אמו רות. חומרים אלה, לצד מסמכים שנמצאו באחרונה בארכיונים בפראג ובמרבאך הגרמנית, מקימים לתחייה את סיפור החברות המרתק של השלישייה - קפקא, ברוד וולטש - שבשליש הראשון של המאה שעברה הם נפגשו כמעט מדי יום ביומו, עד מותו של קפקא ב-1924.

קפקא וולטש נפגשו בפעם הראשונה במסדרונות הגימנסיה הגרמנית שבאלטשטטררינג, שם למד קפקא בשנים האחרונות של המאה ה-19. השניים התקרבו יותר בלימודיהם באוניברסיטה, ב-1902, ושם חבר אליהם גם ברוד. קפקא וברוד קבלו על לימודי המשפטים המשמימים, וולטש בחר במקצוע בלב שלם. אך מה שחיבר בין השלושה היה משיכתם לספרות, להגות ולפילוסופיה. פגישותיהם הראשונות היו באגודת הסטודנטים. קפקא פקד את בית משפחת ולטש לעתים קרובות, ובמיוחד נהנה לשוחח עם אביו של פליקס, היינריך, שסיפר לו באריכות על פראג של פעם ועל התנועה הציונית. קפקא קרא לאב את סיפוריו הראשונים.

"ישבתי אצל ולטש בכיסא הנדנדה, שוחחנו על האי-סדר בחיינו, הוא מתוך ביטחון-מה ('אדם צריך לרצות את הנמנע'), אני בלעדיו, מביט באצבעותי בהרגשה שאני בא כוחה של ריקנותי הפנימית, שאין כלום מלבדה ואפילו אינה גדולה במידה מופלגת". כך מתאר קפקא ביומנו, ב-16 בדצמבר 1913, את אחד המפגשים האלה. שנים קודם לכן תיאר ברוד ביומניו את אחד המפגשים בין השלושה, בליל 31 בינואר 1906. קפקא וברוד טיילו אז ברחובות העיר המושלגת והגיעו עד לפתח ביתו של ולטש. "כמה יפים החיים שלנו", כותב ברוד בפשטות. "היינו מאושרים. השלכנו כדורי שלג על החלון של ולטש והוא יצא החוצה, בחצות הליל". קפקא היה אז בן 23, והשניים האחרים בני 22.

מכתב נוסף שנמצא באחרונה מציג תמונה קודרת יותר. ב-1913 כתב קפקא לוולטש ממקום מושבו בעיירת המרפא ריווה, לאחר שחלה בשחפת. "לא פליקס, המצב לא יהיה טוב. שום דבר לא יהיה בסדר אתי. לפעמים אני חושב שכבר אינני בעולם, אלא במקום כלשהו בין גן עדן לגיהנום". ואז, כאילו לא די במחלתו ובדכדוכו, נישאו שני חברים הקרובים. "אני נשאר לבדי, אלא אם כן פ' תרצה בי", כתב קפקא ביומנו ב-10 בפברואר 1914. לימים התברר כי פ' היא פליצה באואר, שאת האירוסים עמה ביטל קפקא פעמיים. חמישה ימים לאחר מכן מתאר קפקא ביומנו שיחה בבית משפחת ולטש, שעסקה באירוסים של חברו. "כדי לנחם את אמו הנרגשת, אמרתי לה: 'הרי גם אני מאבד את פליקס בנישואים האלה, חבר נשוי אינו חבר'", כותב קפקא.

הנישואים אכן פגעו בחברות בין קפקא לוולטש. בני הזוג עברו לגור בקצה האחר של העיר, ופעם אחת הגיע קפקא לבקרם וחזר בו ברגע האחרון. היה זה בלילה האחרון של 1916. "פליקס היקר", כתב לוולטש במכתב שהתגלה זה לא מכבר. "אתמול רציתי לברך אתכם לכבוד השנה החדשה, אך הדבר לא הסתייע. ראיתי אותך קורא, שליו ומעמיק בשקט. אחר כך פתחת את התיק, הוצאת ניירות והתחלת לכתוב. לא היתה לי שום כוונה להפריע לכך. בסמוך לך ניצב ספל. הדלת לסלון המואר היתה פתוחה למחצה. חשבתי לעצמי שאם תתחיל לגלות עניין בספל שלך או אם אשתך תיכנס, אולי גם אני רשאי לבוא. אך טעיתי, כי לבסוף באה אשתך, ואתה נגסת במשהו בתיאבון בריא והתחלת לדבר אתה. התביישתי, כמובן, להמשיך לצפות בכם, אבל לא יכולתי לדעת אם ההפרעה לעבודתך תיארך עוד זמן רב, ולכן הלכתי".

ולטש נישא לאירמה והקים משפחה (אחותה, אליס זומר בת ה-105, היא קרוב לוודאי האדם היחיד שהכיר אישית את קפקא ועודו בחיים). בחומרים הארכיוניים מתוארת מריבה שפרצה בין אירמה לקפקא, בעקבות תקרית אומללה שאירעה ביולי 1917. ארוסתו של קפקא, מילנה, איבדה אז את הארנק שלה, שהיה בו סכום כסף גדול. קפקא טען כי הוא משוכנע שהארנק נמצא בביתם של בני הזוג ולטש. אחרי כמה ימים נודע לפליקס, מפיו של ברוד, כי קפקא מצא את הארנק דווקא בביתה של אחותו. אירמה כעסה על שקפקא לא טרח להודיע להם על כך ושלחה לקפקא מכתב ארסי, שלא בידיעת בעלה. בהמשך התקבל בבית ולטש מכתב התנצלות מתחכם ומלא הומור עצמי מקפקא, שבו הוא מתאר כיצד מצא לבסוף את הארנק ונמלא גאווה עד ששכח להודיע לחבריו. "כל ההתנצלויות אינן מספיקות", מסכם קפקא. "אך אני מבקש מכם לא לקלקל לי את השמחה על מציאתו של הארנק".

בסוף ספטמבר 1917 קיבל ולטש מקפקא מכתב אופטימי למדי. "אני מרגיש שהמחלה בשלביה הראשונים היא יותר מלאך מגונן מאשר מלאך המוות", הוא כותב לו מאחד ממקומות המרפא. ולטש השיב כי אל לו לייחס תכונות אנתרופומורפיות מסולפות למחלתו, אלא להבין כי היא תוצר של תזונה לקויה, תנאי מגורים גרועים ודיכאון - והציע לו כמרפא את המשך החיים בכפר. קפקא, מצדו, מתאר את החיים מחוץ לעיר: "החיים כאן מצוינים. אמנם אין לי חדר מלא שמש, אבל כנגד זה יש לי מקום שטוף אור לשכב בו: גבעה, או שמא רמה קטנה, בלב מכתש רחב שצורתו חצי עיגול. שם אני שוכב כמלך, בגובה אחד כמעט עם פסגות הגבעות הסוגרות עלי. ובזכות היתרון של מבנה הסביבה הקרובה, אין כמעט איש שרואה אותי, והדבר נעים לי מאוד, הן בגלל הרכבו המסובך של כיסא המרגוע שלי והן בשל היותי עירום למחצה. לעתים רחוקות בלבד מציצים ראשים אחדים בקצה הרמה שלי וקוראים אלי: רד לך מן הכיסא! קריאות קשות מאלה איני מסוגל להבין בשל הדיאלקט. אפשר שעוד איהפך לשוטה הכפר".

ב-1923 החמיר מצבו של קפקא. הוא גר ברובע שטגליץ שבברלין עם חברתו דורה דיאמנט והקשר עם ולטש התקיים על מכתבים בלבד. את המכתב האחרון שלח קפקא לוולטש ב-28 בינואר 1924. קפקא מספר בו על געגועיו לפראג ועל הקשיים שמערימים עליו בעלי הבית, שמתייחסים אליו כאל "זר, עני וחסר יכולת", כדבריו. ב-3 ביוני אותה שנה הוא מת. ברוד וולטש שמרו על קשר זה עם זה, ואף עלו יחד לארץ ישראל ב-1939. ולטש הציל את חייו של ברוד כשהסב את תשומת לבו לטעות ביורוקרטית שעלולה היתה לפגוע בסיכוייו להימלט עמו מאימת הנאצים. "הכל קיבלו את דרכוניהם עם הבול המודבק, רק אני לא", מתאר ברוד באוטוביוגרפיה שלו. "והנה גילה במקרה ידידי פליקס ולטש בעיניו החדות באחד מביקוריו במשרד הארץ-ישראלי, כי דרכוני שלי מונח ללא תשומת לב על אחד מן המדפים. שכחו אותם שם".

בישראל עבד ולטש כספרן באוניברסיטה העברית בירושלים, ופירסם ספרים ומאמרים רבים בפילוסופיה, פסיכולוגיה, פוליטיקה, דת ואסתטיקה. ב-1964 הלך לעולמו. ברוד השתלב בעבודה בתיאטרון "הבימה", ושם היה דרמטורג עד מותו, ארבע שנים לאחר פליקס. כבר בפראג דחפו השניים את קפקא לפרסם את כתביו ברבים. ולטש פירסם תחילה כמה מסיפוריו הקצרים של קפקא בשבועון הציוני של פראג, "זלבסטוור", שאותו ערך. שנים לאחר מכן התעלם ברוד מצוואתו של קפקא ופירסם את הרומאנים, הסיפורים, המכתבים והיומנים שלו. עם זאת, יומניו האישיים של ברוד עצמו מעולם לא פורסמו. לאחר מותו הם הועברו, עם יתר עזבונו, למזכירתו אסתר הופה. ייתכן כי פרסומם ישפוך אור נוסף על החברות בין השלושה.



לטש ב-1939. לא פליקס, המצב לא יהיה טוב. למעלה: קריקטורה של ולטש כצבר, מאת הצייר אריה נבון. למטה: עם מרטין בובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו