בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הכשירו אולמרט, סרקוזי ואובמה את בשאר אסד?

אמרו עליו שהוא תינוק מגודל, מנותק מהמציאות וגרופי של חסן נסראללה. אבל עכשיו, באדיבות אהוד אולמרט, ניקולא סרקוזי והממשל האמריקאי החדש של ברק אובמה, זוכה נשיא סוריה, בשאר אסד, לחותמת כשרות למהדרין. כך זה קרה

תגובות

גיבור חדש נולד במזרח התיכון: נשיא סוריה, בשאר אסד. אחרי שמונה שנים וחצי בהנהגת ארצו, בשאר זוכה לכבוד ולהערכה שהיו שמורים בעבר לאביו חאפז אסד. ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, מחזר אחריו בלהט בעזרת השדכן הטורקי, ראש הממשלה רג'פ טייפ ארדואן. מנהיגי אירופה עומדים בתור להיפגש אתו. מקורביו של נשיא ארצות הברית הנבחר, ברק אובמה, רואים בסוריה את הבסיס למאזן כוחות חדש באזור.

בעל הטור דייוויד איגנשיוס מ"וואשינגטון פוסט", שריאיין ביום שני השבוע את אסד בדמשק, התפעל מהנינוחות שלו. לפני חמש שנים, איגנשיוס פגש אסד נוקשה ודוקטרינרי. עכשיו הוא מצא אותו רגוע, לא פורמלי ואפילו צוחק לפעמים.

גם בישראל מדברים אחרת על אסד הבן, הנתפש כשכן אחראי ורציני שאפשר לעשות אתו עסקים. אולמרט ושר הביטחון, אהוד ברק, ואתם הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש אמ"ן עמוס ידלין, מאמינים שסוריה יכולה לחלץ את ישראל מהמצוקה האסטרטגית שאליה נקלעה מאז מלחמת לבנון השנייה. הם חולמים על מזרח תיכון חדש, שבו סוריה מתנתקת מאיראן, חיזבאללה וחמאס, וחוברת לישראל ולארה"ב, בתמורה לנסיגה ישראלית מהגולן ול"מעמד מיוחד" (כלומר שליטה מחודשת) בלבנון. בהשוואה לפלשתינאים המפוצלים, שאי אפשר לסמוך עליהם, סוריה נראית כאי של יציבות וסדר. אפילו בנימין נתניהו, שמתנגד לנסיגה מהגולן, נזהר בכבודו של אסד ולא תוקף אותו אישית.

איך זה קרה לו? ההתייחסות הישראלית לבשאר אסד עברה שלושה גלגולים. בתקופת חניכותו, כשאביו הכין אותו לירושה, התפעלו כאן מהרקע "המערבי" שלו. רופא עיניים, חי בלונדון וגולש באינטרנט. יותר מכל, סיפורי הגלישה באינטרנט הפכו את בשאר לסורי גירסה 2.0, לדגם משופר בהשוואה לאביו הכפרי ולמקורביו הקשישים.

אחרי ההתלהבות הראשונית באו האכזבה והזלזול. שרון היה היחיד ממנהיגי ישראל מאז מנחם בגין, שסירב לנהל מו"מ עם סוריה. הוא ומקורביו תיארו את בשאר כתינוק מגודל, גרופי של חסן נסראללה, מנותק מהמציאות. בכיר בקהילת המודיעין הפיץ סיפור ששמע, לדבריו, מעמיתיו המצרים: הנשיא חוסני מובארק ביקש לדבר עם אסד, ואמרו לו שהוא משחק בפלייסטיישן ואסור להפריע לו עכשיו. חיל האוויר הישראלי עשה מטס הפחדה מעל לארמון של בשאר, וכאן גיחכו וסיפרו שעוזריו של אסד אפילו לא סיפרו לו על כך.

לא כל אנשי המודיעין היו שותפים להתנשאות הזאת. יוסי ביידץ, שהיה קצין המודיעין של פיקוד הצפון והיום ראש חטיבת המחקר באמ"ן, הבחין שאסד פועל בשקט לשיפור מאזן הכוחות מול ישראל. אחרי ששרון הפציץ תחנות מכ"ם סוריות בלבנון ב-2001, אסד החליט לשנות את המדיניות של אביו ולספק נשק סורי ישירות לחיזבאללה. עד אז שימשה סוריה כתחנת מעבר לנשק איראני ונסראללה הוחזק במרחק בטוח מדמשק. אז נפתחו מחסני הצבא וקווי הייצור של התע"ש הסורי, ונסראללה הפך לאורח קבוע בארמון בשאר.

את המחיר שילמה ישראל ב-2006: רוב ההרוגים הישראלים במלחמת לבנון השנייה, אזרחים וחיילים, נפגעו מנשק שסוריה העבירה לחיזבאללה, ולא מנשק איראני. בשנה שעברה התברר שאסד קיבל החלטה נועזת, וקנה בחשאי כור גרעיני מצפון קוריאה.

שרון וג'ורג' בוש פעלו לבודד את בשאר ובמשך כמה שנים רשמו הצלחות. המו"מ על החזרת הגולן, שנפסק בימי אהוד ברק, לא חודש. חיל האוויר הפציץ בסיס של הג'יהאד האיסלאמי בסוריה, אחרי פיגוע ההתאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה. ערב הפלישה האמריקאית לעיראק, הסורים חששו שהם הבאים בתור, ושיגרו הצעת שלום לישראל. אחד הסעיפים בהצעה היה ערבות בנקאית, שישראל התבקשה לתת למשטר הסורי. שר החוץ סילבן שלום הציע לבדוק את ההצעה ברצינות, אך שרון ניפנף אותה. בתחילת 2005, בדיוק כששרון נהפך לחביב הקהילה הבינלאומית בגלל ההתנתקות מעזה, גורש הצבא הסורי מלבנון. ארה"ב וצרפת האשימו את אסד בחיסול המנהיג הלבנוני רפיק חרירי, וזה היה העונש המיידי. בהמשך נהפך אסד לחשוד העיקרי בחקירה בינלאומית של רצח חרירי.

בשאר ספג את ההשפלות, ניגב את הרוק מפניו, והתמקד בחיזוק שלטונו מבית, בהפיכת חיזבאללה לזרוע אסטרטגית של סוריה מול ישראל ובהקמת הכור הגרעיני במדבר. אילו הצליח, היה מגיע ל"איזון האסטרטגי" שעליו חלם אביו. המלחמה בקיץ 2006 הצדיקה את תפישת ה"התנגדות" של הסורים: חיזבאללה יצא מנצח וישראל מובסת וחרדה. עליית חמאס והשתלטותו על עזה הראו שאיראן וסוריה בעלייה, וישראל בנסיגה.

לפי גרסתו של אולמרט, הוא החל בגישושי שלום עם סוריה בפברואר 2007, בביקור אצל ארדואן בטורקיה. אם כך, המשחק של בשאר השתלם: הניצחון של חיזבאללה עירער את השאננות הישראלית והניע את אולמרט להציע את הגולן מחדש למכירה, מחשש להתחזקות נוספת של "ציר הרשע".

אבל אז הסתבכה העלילה עם גילוי הכור הגרעיני הסורי. אולמרט ניתק מגע והתמקד בהכנות להפצצת המתקן ולגיוס תמיכה בינלאומית בפעולה הישראלית. השאלה שהטרידה אותו היתה איך יגיב בשאר. האם יפתח במתקפת טילים על תל אביב וישלח את הדיוויזיות שלו לכבוש את הגולן, או שגם הפעם יספוג, יתאפק, והשקט בצפון יימשך. אולמרט הזמין מאמ"ן פרופיל פסיכולוגי של אסד, שניתח את יחסיו המורכבים עם אביו ועם אחיו הבכור, שהיה מועמד לפניו לירושה ונהרג בתאונת דרכים.

ההימור של אולמרט הצליח. הכור נהרס, סוריה נותרה מחוץ למועדון הגרעיני, והעולם תמך בישראל. המלחמה הקרה בצפון נמשכה בחיסולים של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה בדמשק, ושל הגנרל הסורי מוחמד סולימן, יועצו של אסד והאחראי לפרויקט הגרעיני, בבית החוף שלו בטרטוס. הריבונות הסורית נפגעה שוב ואסד שוב בחר לשבת בשקט.

הוא נהג לפי האמרה הישנה של שרון, "איפוק הוא כוח". אולמרט החל להעריך אותו כמנהיג שקול ופעל לחידוש שיחות השלום בתיווך הטורקי. הילד המגודל של אתמול, נהפך פתאום לבר שיח רצוי. אולמרט היה מוכן להמרות את פי בוש, ולחדש את המו"מ עם סוריה. הבידוד נשבר. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, מיהר להזמין את אסד ואשתו אסמה לפאריס וביקר בעצמו בדמשק, ואחריו באו מדינאים אירופיים אחרים.

אולמרט מציג את החייאת הערוץ הסורי כמהלך מדיני נועז. אפשר לראות זאת גם אחרת: בשילוב של מהלכים כוחניים, דיפלומטיה זהירה ואיפוק צבאי, הצליח בשאר לתקוע טריז בין ישראל לארה"ב ולזכות לדלת פתוחה באירופה, מבלי שעשה אפילו מחווה אחת. לא לחיצת יד פומבית, לא פגישה בדרג עבודה, ואפילו לא החזרת עצמותיו של אלי כהן. הנשק ממשיך לזרום לחיזבאללה ומפקדות חמאס והג'יהאד פועלות כרגיל בדמשק, בלי שסוריה משלמת מחיר. אסד מינף בהצלחה את הברית שכרת אביו עם הרפובליקה האיסלאמית באיראן: הוא נהנה מתמיכה כלכלית וצבאית איראנית, וגם רומז שיוותר עליה תמורת עסקה טובה יותר עם אובמה.

הערכת המצב הזאת מטריפה את הממשל היוצא בוואשינגטון. בוש רואה בסוריה דיקטטורה פושעת, תומכת חסרת תקנה בטרור, שמנסה להחריב את "הדמוקרטיה המלבלבת בלבנון" (שמישראל נראית כבדיחה גרועה), ומסייעת לאנשים רעים שהורגים אמריקאים בעיראק. בפגישתו האחרונה עם אולמרט, בוש שאל אותו: "מדוע אתה רוצה לתת לאסד את הגולן בחינם".

אולמרט מודע לביקורת וכדרכו, הודף אותה בשכנוע פנימי עמוק. בנאומו בשבוע שעבר בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הצדיק את "תשלום המקדמה" לסורים. אולמרט דיבר בהתלהבות על סיכויי השלום עם סוריה, "שאינה משתוקקת להימנות על ציר הרשע, יש בה רצון עז לצאת מבידודה המדיני והכלכלי, ולהתחבר למערב". מבחינת ישראל, "הוצאתה של סוריה מציר הרשע היא אינטרס אסטרטגי עליון".

אחרי שהתפטר ורגע לפני שיוחלף, אולמרט נזכר לגייס את דעת הקהל לתמיכה בהסכם עם אסד. איפה הוא היה עד עכשיו? איזו התגלות היתה לאולמרט בשבועות האחרונים, על האינטרסים של סוריה וישראל? נראה שהנאום הנלהב היה חלק מעסקה סיבובית: אולמרט שיבח את הסורים ביום חמישי, אסד השיב לו בתמיכה פומבית בשיחות ישירות ביום ראשון, וביום שני אירח ארדואן את אולמרט לסעודת ערב ולישיבת עבודה, שבה דנו בטיוטת הבסיס לחידוש השיחות הישירות. אולמרט ויועצו המדיני שלום תורג'מן מול ארדואן ויועציו המדיניים, שיצאו מפעם לפעם מהחדר כדי לטלפן לסורים.

מה מנסה אולמרט להשיג? הוא יודע שלא יחתום הסכם שלום עם סוריה לפני סיום כהונתו, ומקווה לחדש את השיחות הישירות, ולהשאיר אחריו מו"מ חי ופעיל. מה מניע אותו? אין דבר שאולמרט אוהב יותר מאשר להראות שהוא נועז, יצירתי ומוצלח מקודמיו. בייחוד מאריאל שרון. די לזכור איך בימים הראשונים, האופוריים, של מלחמת לבנון, אולמרט התגאה שהוא מעז להכות בחיזבאללה, בניגוד לקודמו שפחד להסתבך. או איך השוויץ בראיון הפרידה שלו, שהוא מעז לקרוא לנסיגה מהשטחים, ושרון דיבר רק על "ויתורים כואבים" בלי לפרט.

בערוץ הסורי, אולמרט רוצה להשיג את חידוש השיחות, בלי לשלם מראש ב"פיקדון" של נסיגה מלאה מהגולן. לשיטתו, קודמיו ויתרו מראש על הכל, והוא ישיג את אותה תמורה מדינית, עם "פיקדון מינוס". איך עושים את זה? מול התביעה הסורית להחזרת הגולן ישראל דורשת שסוריה תתנתק מאיראן, חיזבאללה וחמאס. אולמרט מוכן שההתנתקות הסורית תהיה בשלבים, וישראל תשלם בתחילה באמירה פחות מחייבת על הנסיגה. אסד לא קונה את הסחורה בינתיים, וטרם הסכים להצעה הישראלית. אבל לאולמרט יש עוד חודשיים לנסות.

האמת היא שאולמרט איננו הראשון שניסה לקבל תמורה מהסורים. רק התוכן השתנה, בהתאם לנסיבות המדיניות באותו זמן. רבין רצה סידורי ביטחון עם פירוז עמוק בצד הסורי. פרס ביקש הסדר כלל-אזורי עם עשרות מנהיגים ערבים ומוסלמים בטקס החתימה, והסדרי נורמליזציה מפורטים. נתניהו ביקש תחנת התרעה בחרמון. ברק העדיף שהתמורה תבוא מאמריקה, בצורת סיוע צבאי נרחב, ואולמרט רוצה התנתקות מאיראן. הכל היה תיאורטי. איש מהם לא השיג דבר, וגם לא פינה את רמת הגולן. המצב בשטח נותר כשהיה. ישראל גם לא מתאמצת לפתח את ההתיישבות בגולן.

ואסד? הוא מעביר בינתיים את הזמן, נוגע-לא-נוגע בשיחות עם אולמרט, עד שאובמה ייכנס לבית הלבן וייתן סיכוי ליחסים חדשים עם סוריה. בראיון שלו השבוע ל"וואשינגטון פוסט", אסד אמר שלא יחכה לפלשתינאים עם שיחות השלום, והציע לשלב את חיזבאללה וחמאס בתהליך המדיני. אבל הוא ממשיך להתעקש על נסיגה מוחלטת מהגולן ועל חסות אמריקאית לשיחות הישירות עם ישראל. מעניין איך יתמודד עם המועמדים להחלפת אולמרט: נתניהו וציפי לבני, כל אחד בדרכו ובסגנונו, מתנגדים לערוץ הסורי ומעדיפים את אבו-מאזן. האם ישנו את דעתם, או שאסד יפעיל עליהם את שיטות השכנוע שלו?

האחראי לפלונטר בגבול

במרכז השיחות העקיפות שמנהלים ראש הממשלה אהוד אולמרט ונשיא סוריה בשאר אסד, עומד מסמך שהסורים העבירו לישראל לפני כמה שבועות, ובו ביקשו הבהרות על קו הגבול העתידי בין המדינות.

לשכת ראש הממשלה ניסתה להצניע את קיום המסמך, והתחמקה משאלות על תוכנו. אבל לא קשה לנחש במה מתעניינים הסורים. הם רוצים לחזור לקו הגבול מ-4 ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים. הבעיה היא שהקו הזה מעולם לא היה גבול מוכר, ולא סומן באופן רשמי. אם יתקבל כבסיס להסדר עתידי, הצדדים יצטרכו לסמן אותו בהסכמה.

שש הנקודות שהעלו הסורים במסמך מתייחסות, ככל הנראה, לנקודות מחלוקת לאורך הקו, כמו מובלעת חמת גדר, החוף הצפון-מזרחי של הכנרת בין עין-גב לשפך הירדן, הגדה המזרחית של הירדן ההררי ואזור מפל הבניאס וקיבוץ שניר. האתרים האלה, עם הנוף המרהיב, המצוקים התלולים ומקורות המים, שמוכרים לכל ישראלי שמטייל בצפון, עמדו לפני 1967 במוקד הסכסוכים ותקריות הגבול בין סוריה לישראל.

המחלוקת על הגבול בצפון ממחישה מה קורה כשפתרון של בעיה קטנה יוצר בעיה גדולה בהרבה. הכל התחיל בשיחות שביתת הנשק ב-1949, בסיום מלחמת העצמאות. סוריה הצליחה לכבוש שטחים מארץ-ישראל וצה"ל לא הצליח לכבוש אותם בחזרה. במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק ישראל דרשה שסוריה תיסוג בחזרה לגבול הבינלאומי מימי המנדט, והסורים סירבו. שני הצדדים רצו לגמור את העניין, אך התקשו להסכים.

המתווך מטעם האו"ם שניהל את השיחות, ראלף באנץ', הציע אז פשרה יצירתית: האזורים שהסורים כבשו יוגדרו מפורזים. הצבא הסורי ייסוג מהם, אך שום מדינה לא תיהנה מריבונות עליהם. באנץ' שלח אגרת לצדדים, שהותירה את שאלת הריבונות באזורים המפורזים פתוחה לדיון עתידי במו"מ על שלום. הפשרה סללה את הדרך להסכם שביתת הנשק. שנה אחר כך, זכה באנץ' בפרס נובל לשלום על התיווך בין ישראל לערבים.

באנץ' הוא דמות מופת של הקהילה השחורה באמריקה: סטודנט מצטיין שלימד בהרווארד, לוחם לזכויות האזרח שהצטרף לשירות הדיפלומטי, ובו היה ממייסדי האו"ם והגיע לדרגת תת-המזכ"ל. הוא היה הלא-לבן הראשון שזכה בפרס נובל.

הסכם שביתת הנשק לא הוביל לשלום, אלא למאבק אלים בין סוריה לישראל על השליטה באזורים המפורזים. לפי חישובי הגיאוגרף משה ברוור, מתוך 62 הקילומטרים הרבועים של השטח השנוי במחלוקת חסר הריבונות, ישראל כבשה בשנים 1949-1967 44 קמ"ר, וסוריה 18. הסורים כבשו גם את הרצועה ברוחב עשרת המטרים לחוף הכנרת, שלהלכה היתה בריבונות ישראל, והסכם שביתת הנשק התעלם ממנה בגלל רשלנות של מנסחיו. כך התבצרו הצדדים בעמדותיהם לאורך הקו, שהיה לגבול דה-פקטו, עד שישראל כבשה את הגולן ב-1967. אבל המחלוקת על הריבונות נותרה כשהיתה.

באנץ' מת ב-1971 ואם היה חי, היה בוודאי מתקשה להאמין שישראל וסוריה עדיין מנסות לפתור את הפלונטר שהותיר בגבול. הוא צדק בהערכתו, שתביעת הריבונות באזור המפורז תתברר במו"מ לשלום. אבל הפתרון שסיים מלחמה אחת היה רק המבוא לעימות שנמשך מאז, בשדה הקרב ובדיפלומטיה.

הכל דיבורים

רשמית, מאז 1948 שורר מצב מלחמה בין ישראל לסוריה. הנה פרטים על הניסיונות הרשמיים להשיג הסכם שלום בין שתי המדינות, מתחילת שנות ה-90:

1991 ישראל וסוריה משתתפות בוועידת מדריד, שלאחריה נפתחות שיחות ישירות ביניהן, אך לא מושגת התקדמות

1994 לאחר חילופי השלטון בישראל, ראש הממשלה יצחק רבין מתחייב בחשאי בפני הסורים לסגת מרמת הגולן. אבל השיחות נקלעות למבוי סתום בשל חילוקי דעות על סידורי הביטחון

1996 השיחות מופסקות לאחר שממשלת ישראל, בראשות שמעון פרס, תובעת מסוריה לגנות פיגועי טרור, ודמשק מסרבת

1997 ראש הממשלה בנימין נתניהו מסמיך את מקורבו, איש העסקים האמריקאי רון לאודר, לדון עם נציגי סוריה. ככל הידוע, גם נתניהו הציע לסגת מרוב הגולן, אך המגעים נקטעו בשל חילוקי דעות

2000 בתיווך נשיא ארה"ב ביל קלינטון, דנים ראש הממשלה אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע בהסכם שלום. השיחות נכשלות בשל אי-הסכמה על קו הגבול בצפון-מזרח הכנרת

2008 המשא ומתן מתחדש, בשיחות לא-ישירות בין נציגים ישראלים וסורים בתיווך טורקיה. על אף הצהרות מנהיגי שתי המדינות כי ניתן להגיע להסכם, המגעים יחודשו כנראה רק אחרי הבחירות בישראל

שגיא אור




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו