טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעלי המנהרות ברצועת עזה הפכו לדור הסוחרים החדש שחמאס מקפיד לטפח

בצל המצור, עסקי ההברחות משגשגים: עגלים וחיתולים, דלק ומקררים. כשישראל אוסרת לייצא תוצרת, בעלי העסקים של פעם נעלמים. את מקומם תופס דור חדש, שצמח מתוך המנהרות אל חיקו החם של החמאס

תגובות

מהשבוע כל בעל מנהרה ברפיח מחויב לייבא אחת לשבוע שתי טונות של מלט, ולמכור אותו במחירו הקבוע בשוק. הוראה זו של משרד הפנים בעזה אינה מתחשבת בהוצאות המיוחדות הכרוכות בהעברת סחורות דרך המנהרות, ובכך למעשה מחייבת את בעלי המנהרות למכור במחירי הפסד.

במשרד הפנים מעריכים שבעלי המנהרות מרוויחים מספיק והם יכולים לעמוד בגזירה. המלט לבדו לא יספיק כדי למלא את החסר בשוק, בשל האיסור הישראלי על הכנסת כל חומרי הגלם והבניין. לפיכך, המלט לא נועד אלא לעבודות שיפוץ קלות. אבל חשיבות ההוראה היא הרבה מעבר לרווח או להפסד האישי של בעלי המנהרות והרבה מעבר ליעדיו של המלט.

על ההוראה חתומה "הוועדה למעקב על המנהרות", שמורכבת מנציגי שלוש זרועות ביטחון הכפופות למשרד הפנים של ממשלת עזה: הביטחון הלאומי (משמר הגבולות), ביטחון הפנים (סוג של "שב"כ") ומחלקת החקירות של המשטרה. הוועדה אחראית לשמור על הסדר והביטחון באזור המנהרות ולמנוע הברחה והפצה של סחורות אסורות: סמים ונשק שמיועד לגורמים שאינם רשמיים. אבל הוראה זו חותרת לשמור על הסדר שמעבר לאזור המנהרות, סדר בעל אופי חברתי-כלכלי שטווח הזמן שלו רחוק. היא מלמדת שממשלת עזה משלבת תוכנית מחושבת בתוך פעולת המנהרות, וטווה יוזמה ריכוזית אל תוך היזמות הפרטית המתרחבת. בכך הופכות המנהרות לתופעה הגדולה בהרבה מסך הכל הסחורות המועברות דרכן.

כשהסחורה עוברת לאור יום ובאישור הרשויות אין מדובר עוד בהברחה. ואכן, שר הפנים, סעיד סיאם, אמר בסיור שעשה באזור המנהרות כי כל עוד המצור הישראלי נמשך, פעולת המנהרות חוקית.

תמונה כלכלית חדשה מתהווה בחודשים אלו ברצועה. מאחוריה עומדת תפיסה מדינית, ושתי הנחות יסוד לה: האחת, שישראל תמשיך במדיניות של סגירה כמעט הרמטית של המעברים בגבולה. השנייה: שאין כל סיכוי לפתרון שתי מדינות, כך שחידוש הזיקה בין הרצועה לגדה אינו סביר בעתיד הקרוב. הרטוריקה הפומבית של בכירי החמאס אמנם אומרת משהו אחר, אך לפוליטיקת המנהרות רטוריקה אמינה יותר.

כבר בתחילת השנה נקטה ממשלת החמאס יוזמה ממלכתית במנהרות. כאשר החלו להזרים גם דלק וסולר בצינורות, המוצמדים לדפנות המנהרות, המחירים היו גבוהים ממחירי הדלק ה"ישראלי": בסביבות שמונה שקלים לליטר. החמאס הפעיל מנהרות שהעבירו דלק ודאג למכירתו במחיר הקבוע, הנמוך יותר.

משנחפרו עוד מנהרות ומשנוספו עוד "תחנות" להעברת דלק - החלו המחירים לרדת והחמאס ראה עצמו פטור מלשמור על מחיר קבוע. הדלק והסולר שנמכרים מתאימים לצריכה אישית - ולא לצורכי תחנת הכוח, רשת המים, מתקני טיהור המים והטיפול בביוב. ליטר דלק מצרי נמכר כיום בכ-3 שקלים או שניים וחצי, והעזתים לא ממלאים עוד את המכוניות בשמן בישול.

"הצורך - אם ההמצאה"

במשטרה הפלשתינית ברפיח רשומות כיום 850 מנהרות פעילות. בספטמבר השנה החלה עיריית רפיח ברישום כל המנהרות ובמיסוי בעליהן ב-10 אלפים שקל לשנה. עד כה נרשמו בעירייה 400 מנהרות. בשנה האחרונה הרחיבה חברת החשמל ברצועה את רשת החשמל באזור המנהרות ופעלה נגד התופעה של חיבורים פיראטיים לרשת. חיבור של כל מנהרה לקו חשמל עולה 800 שקל, והחשבון החודשי מגיע לבעליה. בחשמל (הנקנה ממצרים) מופעלים המסועים לשינוע המוצרים, מוארות המנהרות ומופעלים המאווררים, בחשמל מורד ומועלה הכבל שעליו נתלים הפועלים או פלטפורמת העץ שעליה מעמיסים את הסחורות, לפעמים גם בני אדם שידם משגת לשלם כמה אלפי דולרים, בייחוד בשביל לשוב לרצועה.

רצועה של כתשעה ק"מ לאורך הגבול עם מצרים מכוסה בחדרי בטון ופחונים, בסוכות ובסככות - מתחת לכל אחת פועלת מנהרה. לפעמים המרחק בין מנהרה אחד לשנייה הוא 20 מטר בלבד. לא רק סוחרים, פועלים ואנשי ביטחון מסתובבים במקום, יש שבאים - גם מעזה - להתבונן בפעילות הגלויה, להתפעל מהמיומנות של הפועלים המשתלשלים על כבלים לעומק של 18 מטר וליהנות מאווירת הפעלתנות הכמעט פסטיבלית השוררת במקום. "הצורך הוא אם ההמצאה" - מרבים תושבי רפיח לצטט בגאווה את האמירה.

מצבה של עיריית רפיח השתפר פלאים, בשנה ומשהו מאז שהפכה כלכלת המנהרות גלויה, רשמית ומשגשגת. מהעירייה הענייה ביותר ברצועה היא הפכה ליציבה ביותר, כיסתה את גירעונותיה, משלמת את משכורות עובדיה באופן סדיר ומעבירה תשלומים לקופת הממשלה בעזה. גם מצבם הכלכלי של תושבי העיר השתפר, מה שמעיד על מעורבותם הרבה בעסקי המנהרות. ראש העירייה הנבחר של רפיח, אגב, עיסא א-נשאר, היה, לצד השייח' אחמד יאסין, בין מייסדיה של תנועת החמאס בדצמבר 1987.

מדי שבוע יש התפתחויות חדשות שמלמדות על האנטנות הרגישות של הסוחרים, הגיוון בסוגי הסחורות, העבודה המתמדת של הרחבת המנהרות ושכלולן ומעורבות הרשויות. בתחילת שבוע זה הגיע לראשונה משלוח של בננות דרך המנהרות. הן נמכרו בשוק בשמונה שקלים לקילו. לעומת שלושה קילו בעשרה שקלים, מחיר הבננות בפעם האחרונה כשהגיעו מישראל. ובכל זאת, יש מי שקונים.

ביום שלישי השבוע הוכנסו שמונה סייחים. עגלים וכבשים עבי בשר שמוכנסים כבר חדלו להיות אטרקציה, אבל הסייחים האלגנטיים גרמו לשמחה מיוחדת בעיר. כמו הפרות והכבשים, הם הורדו אל המנהרה, הוצעדו בה, ואז נקשרו אל פלטפורמת העץ. מספרים על כמה עגלים שהורדו פעם למנהרה, נבהלו, סבלו מחוסר חמצן וסירבו להתקדם. הפועלים נאלצו לפתוח "עין" - קישור למנהרה שכנה - כדי להוסיף אוויר. פועלים אחרים ירדו ועזרו לקדם את העגלים אל קצה המנהרה. אולי באותה המנהרה הועברו גם מקררי הענק - 5,000 שקל מחירם, מתוכם 2,000 להובלה, שהחלו להגיח באחרונה מבטן האדמה, יחד עם מכונות הכביסה, הגנרטורים (שמחירם היורד והרעש הבוקע מהבתים בעת הפסקות החשמל הארוכות מלמדים על מספרם העולה), התנורים החשמליים, המאווררים, הטלוויזיות והמחשבים ("דל" עלה 1,400 דולר, עכשיו - משרבו הסוחרים המייבאים אותו, הוא ירד ל-900).

ויהי גז

גם כן ביום שלישי, קיבלו פעילי החמאס ברפיח הודעת אס-אם-אס ששלח ככל הנראה אחד מחברי הוועדה למעקב על המנהרות. לשונה: הניסיון להעביר גז בישול לרפיח, באמצעות צינור - צלח. הידיעה התפרסמה מיד ברבים. זה כחודשיים המחסור בגז בישול גורם למצוקה גדולה בעשרות אלפי בתים ברצועה, במאפיות ובבתי החולים. העברת גז לבישול דורשת צינורות לחץ, ובחודשים האחרונים נעשו כמה ניסיונות שנכשלו. הראיה: בעזה עדיין מוכרים מכלי גז מיובאים דרך המנהרות ממצרים. המחירים נעו בין 360-420 שקל למכל. זאת, במקום 50 שקלים שהם מחירו של מכל מלא המוחלף בריק. לא רבים יכולים להרשות לעצמם לשלם מחיר כה גבוה (ולצבור מכלי גז ריקים). ברפיח אומרים שנראה שהניסיון לא צלח לגמרי, כי עדיין אין גז למילוי מכלים ריקים. אבל גם פה, העובדה שבחמאס מוצאים לנכון לתדרך את פעיליהם ולבשר להם שנמצא פתרון למחסור, חשובה יותר מהדיוק בפרטים. חשוב לחמאס להוכיח שהוא עומד בראש המאבק נגד המצור הישראלי, כי כלכלת המנהרות זוכה גם לביקורת בציבור הפלשתיני.

כ-55 פועלים צעירים נהרגו בשנה וחצי שעברה במנהרות. מוסא עיסא עבאס, פועל בן 22, הוא האחרון, נכון לאתמול בבוקר. הוא נהרג ביום שני ה-22 בדצמבר כשהתמוטטה עליו המנהרה בה עבד. רבים מתו בדרך דומה - אם בזמן חפירה או בזמן עבודת ההעברה. יש פועלים שמתו מחנק, אחרים מתו משאיפת גז רעיל או כתוצאה מדליפה מאחד מבלוני הגז שהעבירו. אחרים קיפדו את חייהם בזמן שהשלטונות המצריים פוצצו כמה מנהרות.

החשש מאסון כבד שעלול להתרחש, בייחוד במנהרות שבהן מוזרם דלק וסולר קיים אצל כולם. יש חוסר אמון באיכותם של מצרכי המזון ומתרופות שפג תוקפן או שהן מזויפות או מתנאי אחזקתן.

בארגוני אש"ף טוענים שעבודת המנהרות מסייעת למדיניות המצור הישראלית. ישראל יכולה תמיד להצביע על המנהרות ולטעון שעזה לא ממש נצורה ולא ממש סובלת ממחסור. "אז מה אתם רוצים, שאנשים יגוועו ברעב?", עונים להם בחמאס. התשובה הקליטה היא דמגוגית, כי מוצרי המזון הבסיסי שאנשים צורכים אינם מגיעים דרך המנהרות.

בימים אלו שוב שובתות המאפיות ברצועה בשל המחסור בקמח. ובכל זאת, קמח לא מיובא בכמויות מסחריות דרך המנהרות. עלויות ההובלה ייקרו אותו מעבר להישג ידה של רוב האוכלוסייה. (שק של 50 קילו קמח עולה 100 שקל. עלות הובלה במנהרה היא 100 דולר לכמות של עד 50 קילו). אותו הדין לגבי האורז, הסוכר, השמן, הקטניות. הסוחרים, בעלי האנטנות הרגישות, יודעים שהמחירים שקובעים תנאי ההובלה במנהרות אינם מתאימים למזון שעליו מבוססת הדיאטה היומית.

עם זאת, אם ה"יגוועו ברעב" מובן כמטאפורה, יש היגיון בתשובת אנשי החמאס. המסחר במנהרות הוציא אנשים רבים ממעגל של אבטלה ובטלה מאונס (כמו פקידי המגזר הציבורי שמקבלים משכורת מרמאללה בתנאי שלא יעבדו). המתנגדים מדברים על ספסרות וניצול לרעה של התלות במנהרות, כדרך להתעשרות מהירה. התומכים מזכירים שעם הגדלת ההיצע, ריבוי המנהרות והשתכללות ההובלה - המחירים יורדים. בתוך כל הדיווחים על אבטלה ועוני, ברור שמתגלגל הרבה כסף ברצועה, וכסף חדש - כלומר בידי אנשים שלא השתייכו בעבר לאנשי העסקים ובעלי רכוש.

המתעשרים החדשים

בעזה מדווחים על עלייה במחירי האדמות והדירות. עדות לכך שהתרבה מספרם של קונים חדשים, שמשקיעים את כספם בתחום הנדל"ן. במעט המכוניות החדשות שיובאו לרצועה נוהגים המתעשרים החדשים. אם לפני עשר שנים מתעשרים חדשים שויכו לשלטון הפתח - היום הם מזוהים עם שלטון החמאס, אם כי לא כולם עם מצעו הפוליטי.

אנשים רבים שותפים בדרך זו או אחרת לעסקי המנהרות: ישנם בעלי אדמות שמחכירים את אדמתם לבעל המנהרה. אחרים מלווים כסף לסוחר מנהרות מתחיל חסר הון, או נכנסים לשותפויות, שמספרן מתרבה והולך אם לשפוט לפי שיחות היום שמתנהלות במקומות עבודה "רגילים", במוניות, בבתי הקפה. בתוך כמה חודשים, אומרים, יכול אדם לשלש את ההשקעה שלו. פעילי פתח, אנשי הביטחון של המשטר הקודם, פעילים בארגוני אש"ף אחרים - גם הם בין המצטרפים, גם אם ארגוניהם מתנגדים פוליטית למנהרות.

אנשי עסקים ותיקים וכלכלנים אינם שותפים לאופוריה. זוהי כלכלה שמבוססת על צריכה ולא על יצרנות, הם אומרים. "הצרכן משלם יותר על מוצרים באיכות נחותה לעומת אלו שהורגלנו להם, הטכנולוגיה המצרית לא מתאימה לטכנולוגיה שלנו. כל הכסף בורח על צריכה, וגם כשמשקיעים - לא משקיעים בפיתוח כי אסור לייצא ואין חומרי גלם. ציוד כבד אי אפשר להביא במנהרות, גם לא ברזל וחצץ. כך שאי אפשר לשקם את ענף הבניין".

ישנם אנשי עסקים ותיקים שבלית ברירה החלו לייבא סחורה גם דרך המנהרות. ניילון לאריזה, דפים לבתי דפוס. אחרים השקיעו מההון שנשאר להם בהתקשרויות מסחריות חדשות עם סוחרים מצרים, לאחר שאיבדו את התקווה לחדש את הקשר עם ישראל.

יש שעדיין חוששים להיכנס לעסקי המנהרות. מדובר בעיקר בבעלי עסקים מרכזיים ברצועה, ידועים ובעלי קשרים טובים בישראל ועם גורמים אירופיים ואמריקאים - שישראל התרצתה והעניקה להם כרטיסי אח"ם מיוחדים. אבל מה יעזור להם חופש התנועה האישי (המוגבל גם הוא) שאמורים כרטיסי האח"ם להבטיח אם מדיניות ישראל היא שאין להתיר כל יבוא של חומרי גלם לרצועה וכל יצוא של תוצרתה? "אני לא מתקרב למנהרות" אומר אחד מהם, שמפעליו הקשורים בתעשיית הבניין כולם מושבתים. "אני יבואן, לא מבריח. יש לי קשרים בנמל אשדוד. אני מפחד שיפגעו בי". הוא מתכוון לרשויות הישראליות. ואכן, ברפיח מספרים שברשימת המבוקשים שצה"ל פיזר פעם נכללו שמותיהם של שלושה סוחרי מנהרות.

מע"מ במזומן

עסקי המנהרות מתנהלים במזומן, לא בהמחאות והעברות בנקאיות. הכסף החדש - בדולרים או בשקלים - ממעט להגיע לבנקים. יש הטוענים שסוחרי אל עריש החלו לקבל את תשלומיהם גם בשקלים, ושזו אחת הסיבות למחסור במזומנים. אבל כמה כלכלנים וכמה מתושבי רפיח דוחים טענה זו. במצרים עדיין מעדיפים את המטבע האמריקאי, הם אומרים. סוחרים פלשתינאים שעדיין מצליחים לקנות מישראל, בעיקר מוצרי מזון וצריכה מיידיים שישראל מתירה את הכנסתם, נאלצים לעתים קרובות לשלם במזומן לספקיהם הישראלים, החוששים מהמחאות ומתשלומים. אלו סכומים גדולים מאוד, וסיבה חשובה למחסור במזומנים.

ישראל הקפיאה במשך כמה חודשים את העברת המזומנים החודשית, שלה היא מחויבת, ורק בלחץ שליח הקוורטט למזה"ת, טוני בלייר, הועברו מאה מיליון דולר לפני שבוע. אבל זה לא מספיק, ומשרד הרווחה ברשות הפלשתינית של רמאללה לא יכול היה לשלם השבוע את קצבאות הסעד לכ-25 אלף משפחות בעזה. לחמאס, לעומת זאת, "כלומר השלטון המתחרה לרשות שישראל רוצה להפיל" - אומר במרירות איש עסקים מושבת בעל כורחו - "יש הרבה כסף מזומן, בין השאר כדי לחלק לנזקקים". הוא ואחרים שמו לב שהרשויות בעזה מתעקשות זה זמן רב לקבל את כל התשלומים במזומן, ולא בהמחאות: מסים לעירייה, מע"מ, תשלומים לחברות החשמל והמים.

סוחרים ומתעשרים חדשים המזוהים עם החמאס אינם מורשים לפתוח חשבון בבנקים שברצועה. הבנקים, שברובם הם סניפים של בנקים ערביים בינלאומיים, מפחדים מפני צעדי ענישה שיינקטו נגדם אם יתברר שבין לקוחותיהם אנשי החמאס. החרמת עסקות בנקאיות עם החמאס היא אחת מאושיות החרם הכלכלי שהטילו ארה"ב ואירופה על ממשלת החמאס. גם פה החמאס מגלה תושייה, כפי שמעידה המדיניות לגבות תשלומים במזומן.

הבנק הלאומי האיסלאמי, שקיבל בשבוע שעבר אישור מממשלת עזה (אך לא מידי רשות המטבע שברמאללה) מתקשר לתמונה הכוללת: ישראל והמערב נוקטים צעדי אמברגו כהענשת ממשלת החמאס, ואילו זו מוצאת את הפתרונות היצירתיים שלה. עכשיו זה בנק, שברצועה יודעים כבר כמה חודשים שהוא עומד להיפתח.

העניים החדשים

עסקי המנהרות אמנם נחשבים חוקיים, אבל סוחרי המנהרות עדיין לא שולבו במערכת המסודרת של רושמי ומקבלי קבלות, משלמי מע"מ ומסים אחרים. סוחרים רשומים בעזה, בעלי חנויות, שנאלצים לקנות מהמנהרות - מתקוממים על האפליה: עליהם לגבות מע"מ מלקוחותיהם ולשלמו, אבל אין להם קבלות קנייה. וכך, אין להם החזר הוצאות ומע"מ, כמקובל. זוהי עוד מכה שמצטרפת לשורה של מכות שספגו וסופגים בעלי העסקים הוותיקים, שנחשבו לעמוד השדרה הכלכלי של הסכם אוסלו והשגרירים הלא מוכתרים של מדיניות התמיכה האירופית והאמריקאית ברשות הפלשתינית.

"אנחנו העניים החדשים" אמר אחד מהם, שהעסיק פעם בחברת התכנון ההנדסי שלו יותר מ-30 עובדים, ואילו כיום רק הוא, בנו והמזכירה (אדריכלית במקצועה) נמצאים בה. המגזר הפרטי הפסיד כ-1.5 מיליארד דולר, הוא מעריך, בשל מדיניות המעברים הסגורים. ובכל זאת, נדהמו אנשי עסקים ותיקים לגלות - על אף שהפסדיהם הם עניין ידוע, שרשויות החמאס החלו לבדוק את תיקיהם במס הכנסה, לדרוש תשלום מסים על שנים שעברו או להפיץ עליהם טענות שהם קיבלו אדמה ממשלתית בזול.

כלומר, השלטון החדש לא הכיר בצעדים שננקטו בשלטון הקודם לעידוד המגזר הפרטי. אנשי העסקים מחו. כמה מהם הגיעו להסדרים פרטיים עם הרשויות. לפני שלושה שבועות נפגשה נציגות של בעלי העסקים עם ראש ממשלת החמאס, איסמעיל הנייה, אשר גילה, לדבריהם, הבנה לבקשותיהם.

זה לא משנה את העובדה, שבשנתיים האחרונות הולכת ונמחקת שכבה שלמה של אנשי המגזר הפרטי העזתי ה"קלאסי", שביססה ב-40 השנים האחרונות את עסקיה עם ישראל, המערב והגדה המערבית. עידוד כלכלת המנהרות רק מחיש את התפוררותה.

בחוגי החמאס אפשר לשמוע לפעמים אמירה שמרגיזה במיוחד את חברי השכבה הנעלמת הזו: "איזו כלכלה כבר היתה בעזה?" הם אומרים בביטול. ואחד מאנשי העסקים של העבר אומר כי "בעזה היו 3,900 מפעלים שונים, וכיום 95% מהם סגורים. זו לא היתה כלכלה? בממוצע עבדו בכל מפעל בין 10-15 פועלים. רק החקלאות שלנו הכניסה לתוצר הלאומי הגולמי מיליארד דולר. היום כל היצוא של עזה הוא אפס.

"רק הקבלנים העסיקו 35 אלף עובדים. זו לא כלכלה? היצוא לישראל מעזה ומהגדה היה בין 400-500 מיליון דולר לשנה. ב-1999 המגזר הפרטי השקיע מיליארד דולר בבנייה - בעזה ובגדה. זו לא כלכלה?".

"ככל שישראל סוגרת יותר את המעברים, כן המנהרות פעילות יותר ומתחזק שלטון החמאס. ישראל והחמאס מתאמות את תהליך ההתנתקות בין עזה לגדה", מסיקים אנשי העסקים שצופים בשכבה חדשה שתופסת את מקומם. הם מסיקים שיש לחמאס תוכניות, באשר להון הראשוני שהולך ומצטבר היום, גם אם הוא אינו "יצרני".

"אין סיבה שאתאבד"

בשיחה בסוף נובמבר עם מחמוד א-זהאר, לשעבר שר החוץ בממשלת הנייה, אפשר היה ללמוד על ההיגיון הכלכלי-פוליטי שמאחורי המנהרות. "ישראל היא האויב שלנו, ואם אנחנו תורמים לשגשוג כלכלתה, אפילו בשקל אחד, זה איננו באינטרס הלאומי שלנו", אמר. לשאלה, האם החיים בעזה הם בני קיימא במנותק מהעולם ומהגדה המערבית ענה א-זהאר כי "זה לא אידיאלי, אבל לא אותנו יש להאשים. הפיצול וההפרדה נכפו עלינו. אומרים שפתיחת (מעבר) רפיח תנתק אותנו מהגדה המערבית. אבל גם הגדה המערבית כבר אינה מה שהיתה, אלא מקבץ של מובלעות. מלכתחילה, קישור הכלכלה שלנו בכלכלה הישראלית היה טעות", אמר.

" כשנכנסתי למשרד החוץ, כל שעניין אותי היה לפתוח את מעבר רפיח. המצרים הסכימו לדון בכמה הצעות לשמור על רפיח כמעבר גבול פלשתיני-מצרי. עמדנו להכריז על כך. ואז פתאום אבו מאזן האריך את הסכם המעברים הישראלי-פלשתיני. שר החוץ המצרי אבו-ריט אמר לי: אתה רוצה שנהיה יותר פלשתינים מכם? הרי אבו מאזן האריך את ההסכם. זה היה ב-2006. בעבר, כשהפתח שלטו, מה היתה ההכנסה פה וההכנסה בישראל? ההכנסות שלי הרבה יותר נמוכות, ובכל זאת שילמתי אותו מחיר על המוצרים. כמה עולה שק מלט בישראל וכמה במצרים?".

"לא עדיף לי היום שאני אפיח רוח חיים באנשים? אביא דברים זולים ואפתח אל העולם הערבי. הכלכלה שלי כמו הכלכלה שלהם. אולי אלג'יריה תיתן לי בנזין בזול, אולי איראן וסודאן והנסיכויות ימכרו לנו בנזין, ואנחנו לא נקנה בנזין מאנשים אלו (ישראל). אין שום סיבה שאשאר באותו מצב, ואתאבד, כדי שיישמרו הקשרים ביני לבין הגדה המערבית. הקשרים בינינו ובין הגדה ובין 1948 (השטח של מדינת ישראל והפלשתינאים החיים בה) הם קשרים שלא יינתקו לעולם. רעיון המדינה בגבולות 1967 נגמר, באופן מעשי. זו ישראל שלא היתה ואינה מעוניינת בו. אני משוכנע שהיישות הזו לא תמשיך להתקיים".

מחירון המנהרות

בנזין - 3 ש"ח לליטר סולר - 2.5 ש"ח לליטר אורז - 8.5 ש"ח לקילו כבש - כ-2,000 ש"ח חיתולים - 40 ש"ח לחבילה טלוויזיה קטנה - 450 ש"ח חפיסת מרלבורו - 8 ש"ח ז'קט עור - 250 ש"ח עששיות נפט - 130 ש"ח קוקה קולה - 3.5 ש"ח לפחית גנרטור - 800 ש"ח

המנהרות במספרים

850

מנהרות רשומות

10,000 שקל רישום בעירייה

80 שקל יום עבודה בפתח המנהרה

100 דולר יום עבודה במנהרה

55 פועלים נהרגו במנהרות

ויש גם מי שמתגעגע לאמקור

הזוג הצעיר שב הביתה מחיפוש אחר מכונת כביסה. האב מתנגד לפוליטיקה של המנהרות, אבל אין ברירה: בנו חייב לרהט את הדירה. בין יוני 2007 (השתלטות החמאס על הרצועה וסגירת המעברים) לדצמבר באותה השנה (כשהחמאס הפיל את חומת רפיח) נאלצו צעירים לדחות את מועד החתונה לחודשים ארוכים: המזרנים אזלו. עכשיו יש מזרנים בשפע, מיובאים ממצרים.

הזוג הצעיר, הורי החתן וזוג חבריהם דנים במחיר מכונת הכביסה המצרית: 2,500 שקל. במצרים היא עולה 800 לירות, שהן בערך 500 שקל, קובל החתן הצעיר. אבל צריך לשלם 500 שקל לאחראי בצד המצרי של המנהרה (הנקרא בערבית "אמין" - נאמן), 500 שקל לסוחר הפלשתיני, כ-500 שקל לפועלים, ועוד כ-500 שקל מסים ודמי תיווך שונים עד שמגיעים לסוחר העזתי.

האורחת ובעלה מציינים שאין כמו מכונת הכביסה הישראלית "זוהר" ומקרר מדגם "אמקור". "עד היום יש לי אותה (את מכונת הכביסה)", מציינת האורחת. "100 שנה והיא לא מתקלקלת. יש לנו שכן, פועל. הוא עבד בישראל ובא עם חולצות טריקו מישראל, מהבחירות. בחיי, אמרתי לבעלי, מגיע לישראל שתשלוט על כל העולם. גם חולצות הטריקו שלהם מחזיקות מעמד הרבה זמן, נשארות חלקות ונקיות גם אחרי 100 כביסות, לא כמו החולצות שלנו, של ג'ורג' חבש".



פועלים מעבירים סחורות ובקר לרצועה


פועל מתאם העברת סחורה בקו הטלפון. בכיר בחמאס, מחמוד א-זהאר מסביר את העיקרון מאחורי המנהרות: "ומשום שאנו מנותקים היום, האם נניח לעצמנו למות?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות