שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"המקום שבו הכל התחיל" מאת אורציון ברתנא | ראש האופוזיציה

בעבור מי שלא מכיר את הגותו של ברתנא הספר יעורר תמיהה עמוקה. אבל תגובה זו לעצמה אינה מעידה על כישלון. התקבלותו הצפויה של הספר רק תדגיש את מעמדו הדון קישוטי של ברתנא, כאביר-נביא הבלתי מובן, החתרני והסרבן של הספרות העברית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

המקום שבו הכל מתחיל

אורציון ברתנא. הוצאת עמדה, 245 עמ', 80 שקל

הרומן החדש של אורציון ברתנא ימקם אותו קרוב לוודאי "באיזו טריטוריה אזוטרית במפת הספרות העברית, שתו של מוזרות טבוע בה". את המלים האלה כתב בזמנו ברתנא עצמו במחקריו על יורם קניוק. ברתנא, שכתיבתו פורה כבר למעלה מארבעה עשורים, הוא סופר ומשורר, אך גם מבקר וחוקר ספרות חשוב; עמדתו בזירה הספרותית כפולה, טעונה ומרתקת. היא מעלה את השאלה האם הספרות של ברתנא עומדת בקריטריונים הביקורתיים שהוא הציב לאורך השנים - האם היא הולמת את תביעותיו העיוניות המפורשות מהספרות העברית.

"המקום שבו הכל מתחיל" הוא ספר מוזר בתכלית. הוא משונה מכל בחינה אפשרית: הוא מגולל סיפור פנטסיה, שלא נהיר אם מופנה לבני נוער או למבוגרים. אף שגיבורו, המגולל את הסיפור בגוף ראשון, הוא נער בן 13, תכופות הוא דובר במליצות כמבוגר ותובנותיו ביחס להתבגרות ולבדידות חרושות קמטים. אך אין זה לחלופין ספר למבוגרים: כותרות הפרקים מנוקדות ומנוסחות בילדותיות, בנוסח "טיסה מסתורית בהליקופטר פרחוני, לקראת פתרון חידה צבעונית". יתרה מכך, הספר מפר במתכוון את התנאי הראשון במעלה של ספרות הפנטסיה, שעל פיו ההיגיון שמתואר בו צריך להיות שונה מהמציאות המוכרת אך עקבי ושיטתי בחוקיותו. עלילת הספר לוקה בהיגיון הפנימי של ההתרחשויות ושל סדרן, ואם נוסיף את ריבוא טעויות ההגהה שבו, הספר עצמו - ולא רק עלילתו ודמויותיו - מצטייר ככתב חידה מסתורי.

העלילה נפתחת בבית חולים מסתורי במרכז תל אביב; באולם גדול שבו מאושפזים ילדים, וביניהם גם יותם פלדות, שהושאר שם על ידי הוריו אף שאינו סובל מבעיה רפואית מיוחדת. הוא מאושפז שם כדי לעבור בדיקות, לעמוד במבחנים ולהגשים משימה ייחודית, שכן יותם הוא ילד מיוחד שיכול לבחור בכוחות-על אם ירצה בהם. הוא יוכל לחצות את מהלכי הזמן, להתנגד להם בגופו ולבחור בנצח. במשך השבוע שהוא מבלה בבית החולים, הוא נדרש לגבש החלטה: האם להגשים את יכולותיו המופלאות, או להישאר ילד מן המניין.

"החברים", קבוצת אנשים שחולקים את היכולות שיותם ניחן בהן, מציבים לפניו מטלות ומשימות כדי לוודא שהחלטתו תתקבל כהלכה, מתוך מודעות לאפשרויות שיש לו. הם בוחנים את יכולותיו להגיע להכרעה עצמאית, אף שהם חוזים ללא הרף את תגובותיו ומפעילים אותו כמריונטה. הם מזמנים לו מפגשים עם לורד בלפור, שעוקב אחרי הרחוב שקרוי על שמו, עם מנקה רחובות רוסי (שדמותו מאכלסת את העמודים המביכים ביותר בספר, משום שברתנא כותב את מבטאו העילג, לדוגמה: "הנה כוכב שלנו היא של כוכב מה שבעברית שמש"), ואפילו עם הנביא והמורה ישעיהו גימל, ששרד את ההיסטוריה כהומלס תמהוני. במסעותיו במסדרונות בית החולים וברחובות תל אביב נחשפים לפניו סודות משפחתיים, ועליו להכיר מחדש את שידע על משפחה, אהבה, גורל וכתיבה.

בתכניו, ובעיקר בסגנונו, נדמה "המקום שבו הכל מתחיל" כנקודת התחלה בעבור כתיבתו של ברתנא. לא רק לגיבור הרומן מזומנת הרפתקה שמעבר לזמן: הספר עצמו הוא מסע כזה. ספר שיריו השני של ברתנא, "מסעות רדופים", שכתב ב-1975 והוא רק בן26, הוא מופת של בשלות פואטית, ואחד מספרי השירה המובחרים (והנשכחים) של השירה העברית הצעירה. עשורים לאחר מכן, וכשבאמתחתו כ-20 ספרי פרוזה, שירה ועיון, ברתנא חוזר אל כתיבה ברוח גיל ההתבגרות: מבולבלת, גחמנית, לא ממוקדת.

אבל ברתנא החוקר והמבקר מעולם לא העריך ספרות אחרת, וסלד במופגן מכתיבה "ממוקדת, סגורה, אקטואלית-פסיכולוגית", כלשונו. הוא כתב על יורם קניוק ועל יצחק אוורבך-אורפז מחקרים עמוקים וענפים, עוד בזמן שהם נחשבו לנוודים סהרוריים בשולי הקאנון. הוא אהב אותם וחקר אותם ברצינות ובאחריות, דווקא משום שהם - כמותו - "אינם מציגים לקורא מערכת סגורה, נוחה להבנה ולעיכול, שמסקנותיה מתיישבות עם תפישת העולם המציאותית של הקורא". הוא נמשך לדמויות מוזרות, אזוטריות וצבעוניות, שאינן מוצאות לגמרי את מקומן בעולם, וליוצריהן. הוא ביקש לעודד יצירות עבריות שאינן נסמכות על חיקוי המציאות, אלא נסמכות על הפנטסטי ועל המאטפורי, על פרדוקסים המפגישים בין כוחות מטאפיסיים ויצריים, על עלילות שמתפתחות כלפי העבר וכלפי העתיד גם יחד. הוא רומם את הניסיונות לכתוב מנגד למסורת הצעירה, אך המקובעת דיה, של הספרות העברית המתחדשת.

נאה דורש נאה מקיים. "המקום שבו הכל התחיל" הוא רומן שמדגים את מה שברתנא מעריך בספרות העברית. הרומן יכול להפוך לקאלט, אבל סביר יותר שהוא ייעלם בסחף הספרות הריאליסטית, המושלת בכיפה. אבל אין זו רק אשמת הרגלים ספרותיים מגונים של הממסד הביקורתי ושל הקוראים המקובעים או המפונקים. הרומן אולי מציג רפרטואר של ספרות עברית אופוזיציונרית, אבל הוא סובל בעצמו מנואשות דידקטית, משאיפה יצרית "לעשות דברים אחרת", שמתבטאת בגחמנות עלילתית וסגנונית.

אין זה ספר שאפשר לעכל בקלות. בעבור מי שלא מכיר את הגותו של ברתנא הוא יעורר תמיהה עמוקה. אבל תגובה זו לעצמה אינה מעידה על כישלון. התקבלותו הצפויה של הספר רק תדגיש את מעמדו הדון קישוטי של ברתנא, כאביר-נביא הבלתי מובן, החתרני והסרבן של הספרות העברית. אני נזכר במלים הנכאות, מכמירות הלב, שחותמות את "לבוא חשבון", אחד מספרי העיון שלו. ברתנא משקיף שם על התרבות העברית וכותב: "אנחנו מתקדמים והולכים קרוב לוודאי לקראת הרס עצמי. חברה מהפכנית היא הנחוצה לנו באופן נואש, לאחר שבאופן כללי המהפכה הטכנולוגית ובאופן פרטי המהפכה הציונית הגיעו אצלנו למבוי סתום. המבקר כאדם נואש כתב כאן על היוצר כאדם נואש ועל הקורא כאדם נואש. אין להתגאות בכך, ואין על מה לשמוח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ