בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה היה לפני הראשית

תגובות

מבראשית לבראשית-רבה, מאת חננאל מאק, הוצאת כרמל, 2011, 183 עמודים

חנוך לוין, באחד המשלים המצחיקים שלו, פותח כך: "ידוע לנו כי כל מחשבה - תחילתה במחשבה קודמת לה, כל הרהור הינו חוליה בשרשרת הרהורים ונולד מן ההרהור שלפניו, אם בדרך ההשתלשלות ההגיונית, ואם בדרך פיזוזי הדמיון הפרוע. לפנינו אפוא שלשלת, שבה לכל חוליה - חוליה קודמת. והשאלה היא היכן ראשית השלשלת? או במלים אחרות: מהי המחשבה הראשונה, הקדמונית, שממנה נגזרות כל היתר?"

הדיון הזה אינו יכול להגביה אל המקום שאותו מציע הפתיח הזה, כמובן, ומכאן ואילך מאבד המשל הפילוסופי את כביכול-רצינותו:

"חקרנו והגענו למסקנה נחרצת כי שתי המחשבות היחידות שאינן צריכות חוליה קודמת הן מחשבה על GRAPES ומחשבה על FLOATS" (בהערת שוליים מוסבר כי "מטעמי ניקיון השפה העברית החלטנו להעביר את הלכלוך לאנגליה"), ומכל מקום, בהמשך - מתוארת סיטואציה של גבר נרפה, סרוח ליד בחורה וכו', עד שהמשל הפילוסופי כבר איננו ניטשה, אלא ויתור על הבלתי אפשרי - לנסות ולדעת מהי ראשית המחשבה, או מה שמוכר הרבה יותר למי שמגיעים לניטשה אחרי פוקו: כיצד נולד השיח.

הנה כך מסתיים הסיפור של לוין על תולדות השיח: "וזאת להוכחה כי שורש המחשבה (ואולי גם שורש העולם) בשתי הנפיחות האנגליות".

אפשר כמובן לפתוח רשימה כזאת, על בראשית, במיני התחלות אחרות על ניסיונות לתאר ראשית - בין דרווין, או מרקס ואנגלס, עד תיאוריית המפץ הגדול. אבל מה שמעניין בסוגיית בראשית של כתבי הקודש העבריים איננו עיסוקם בראשית, אלא עיסוקם באופן תיאורה של הראשית. המיתולוגיות העתיקות, כולן עסקו בבריאת העולם, והמיתוסים על הבריאה מרתקים, עד שעלינו להודות כי התרבויות הפגאניות, לפחות מבחינת האגדות על האלים ואיתני הטבע, משובבות יותר את הנפש. ונכון שפילוסופים, לפחות מאז ניטשה, ובעיקר היידגר, ביקשו לתאר את האופן שבו נבנתה המחשבה המערבית בעזרת מטאפורת ראשית. הקריאה של היידגר בפילוסופים הפרה-סוקרטיים, ובעיקר חיבורו על פרמנידס, היא בוודאי שיאו של המאמץ הזה.

מה שמייחד את הטקסטים העבריים העוסקים בראשית הוא הצורך לזהות טקסט מקודש של ראשית עם הראשית. במלים אחרות: דיון על הסיבות להתחלתו של הטקסט כאן, למשל, ולא במקום אחר. זאת ועוד: מה קדם לתוהו ובוהו, אם התוהו מתואר כמה שקדם לראשית? ומדוע הסיפור משקף סדר של קדימויות: למשל, מה ברא אלוהים תחילה, את השמים, ורק אחר כך את הארץ, או להפך? מדוע לא ראה בכל מה שעשה בכל יום "כי טוב", אבל על הכל ביחד אמר "כי טוב מאוד"? במלים אחרות: מה יש בסיפור דווקא בסדר הזה, שאסור לגעת בו, ויש להעתיקו מדור לדור בלי שגיאות.

ובכן, ספר המדרשים בראשית-רבה נותן ביטוי מרוכז לתהיות על הראשית. כאן, בתוך תרבות המדרשים, ניתן דרור ליכולת לשאול שאלות ולספר סיפורים מעניינים, שמילאו כנראה תפקיד דתי כלשהו בבתי הכנסיות בארץ, בין המאה השלישית, או לפני כן, עד לתוך התקופה הביזנטית.

חננאל מאק בוחר לדון במדרשים הראשונים של בראשית-רבה, כלומר אלה המתארים את ימי הבריאה והיום שאחריהם, והוא בודק את הסוגיות המרתקות הללו של הראשית. הספר תמציתי ויבש, אבל מאיר עיניים וערוך היטב מבחינה גרפית. בראשית-רבה חובר כנראה בסוף המאה הרביעית או תחילת המאה החמישית, בגליל, וכינס מדרשים שהפערים ביניהם, מבחינת זמני החיבור, משתרעים על פני מאות שנים. עצם הישרדותו של המדרש וכינוסו, אף שלא נלמד במאות השנים שאחרי כן באותה חרדת קודש משכילית שבה נלמד התלמוד, הוא עניין מרתק בפני עצמו.

הנה דוגמה: "בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים השמים נבראו תחילה (...), ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה... על דעתיהן (לדעת) דבית שמאי (...), משל למלך שעשה לו כסא ואחר כך האיפיפורין (שרפרף) שלו (...); ועל דעתיהן (דעת) דבית הלל (...), משל למלך שבנה פלטין (ארמון) משבנה תחתית, בונה העלית".

מהמטאפורות הללו נגזרות, כמובן, שאלות המקרינות על הרבה מאוד מחלוקות לא פתורות בגמרא: מה קדם למה במעשי הבריאה, התחתון לעליון, או להפך. מה מקום החומר בעולם?

חלק מהמלומדים היהודים, בעיקר הרמב"ם, היו חשדנים ביחס למדרשים, שהרי לפעמים יש בהם פרשנויות תמוהות לגמרי מבחינת השכל הישר, שהיה מועדף בזרם המרכזי בדת היהודית. מאק מייחד לרמב"ם פרק מעניין, היכול להסביר מדוע משך דורות נחשבו המדרשים לעניין מפוקפק. מצד אחר, מומלץ בהחלט, למי שנהנה מסיפורים תמוהים, לקרוא גם במדרשים שמאק כלל אינו דן בהם.

למשל, סיפור הבאתה של רבקה אמנו, כדי שתהיה אשה ליצחק אבינו. בספר בראשית כ"ד מסופר על פגישתם הראשונה, הוא בן ארבעים, היא צעירה בהרבה: "וייצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ויישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל".

זהו נושא יפה מאוד לבלדות, הנפילה מן הגמל. המדרשים נטפלו לנפילה הזאת של אם האומה בכל מיני צורות. למשל: "יש אומרים שלא מצאה בתולה, שחשד באליעזר, אמרה רבקה: ?חלילה שלא שכב עמי אליעזר, אבל מפני הנפילה שנפלתי איבדתי בתולתי, ונקום ונלך למקום ההוא שנפלתי, ואולי יעשה ה' נס ותמצא שם דם בתולים', וכן עשו, הלכו ומצאו הדם על עץ אחד, והיתה מוכת עץ, והדם היה גבריאל שומרו, שלא יאכל ממנו לא עוף ולא חיה". יפה. לא?

מכל מקום, חלק גדול מהדיונים ההגותיים, בעזרת המשלים, נעשה מתוך דיאלוג עם לא-יהודים. "פילסופי אחד שאל את רבן גמליאל (...): צייר גדול הוא אלוהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו - תוהו, ובוהו, וחושך, ורוח, ומים, ותהומות". לרבן גמליאל המפורסם יש תשובה טובה, אבל העיקר במה שאני מבקש להסב את תשומת הלב אליו הוא המוטיב החוזר של לא-יהודים מתווכחים עם חכמי המשנה והתלמוד, במדרשים.

מאק מציין את מרכזיותו של רבי הושעיה לבראשית-רבה. הושעיה פעל בתחילת המאה השלישית בקיסריה - עיר הטרוגנית גדולה. הוא סבור כי הושעיה הכיר את אב הכנסייה הידוע מקיסריה, אוריגנס, שעסק אף הוא במקרא, וגם הוא בדרך הדרש. ככלל, המדרשים מלאים בדוגמאות לעושר הדיאלוג עם ההלנים והרומיים.

חבל שמאק מכתים את הדיון היפה שלו בכינוי "נוכרים", כאילו יושבי ציפורי, נניח, שאינם יהודים, היו כבר אז "זרים" בארץ, על פי איזה החלטה אווילית, כאילו נקבע שמקדש הלני בציפורי שייך פחות לארץ הזאת מאשר בית הכנסת שם.

לכן ראוי לסיים את הרשימה במדרש מפורסם מאת רש"י, מהמאה ה-11, שאינו קשור לבראשית-רבה, אלא לספר בראשית, המדרש המשיב על השאלה מדוע מתחילה התורה בפסוק שבו היא מתחילה ("בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"): "אם יאמרו אומות העולם לישראל ?ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים', הם אומרים להם: ?כל הארץ של הקדוש-ברוך-הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

המתנחלים אוהבים את הפסוק הזה בגלל ראשיתו. וכמו תמיד האמת היהודית מונחת בדו-משמעות של האמירה. ירצה יתן, ירצה יקח בחזרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו