בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הן כאן הגיהנום ואני נמצא בו

מהו הפיתוי הגדול, שבתמורה לו מוכן דוקטור פאוסטוס, גיבור מחזהו של כריסטופר מארלו, להקריב את נשמתו? התשובה: פאוסטוס רוצה למלא את "כרסו בזהב הדעת", ולהיצרף באש הידע, או אש המדע, שבאותה תקופה לא היה רחוק כל כך מהכישוף

תגובות

דוקטור פאוסטוס, מאת כריסטופר מארלו, תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר והערות מאיר ויזלטיר, אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2011

הנה נולד, בן להורים דלים,

בעיר שמה רודה, בגרמניה.

מגיל צעיר למד בוויטנברג,

שם התקיים בעיקר בעזרת קרוביו.

חיש קל כבר הצטיין בתיאולוגיה,

פסגת הלמדנות, פרי הילולים,

ובמהרה הוכתר בדוקטורט,

כי התעלה על שאר המתדיינים

בסוגיות הדת השמימיות;

ואז בתחבולות גאוותניות

נסקו כנפי השעווה מחוץ לתחום,

נמסו, ובאה מפלתו מידי שמים.

כי הוא מילא כרסו בזהב הדעת,

ואז סרח, נפל לתהום שטנית,

סבא כישוף אפל ומקולל.

כלום לא ימתק לו כמו אותו כישוף,

שהעדיף על פני ברכת אלוה.

וזה האיש אשר אל שולחנו יושב כאן.

הקטע שלעיל הוא סופו של פרולוג המחזה "דוקטור פאוסטוס" מאת המחזאי האנגלי בן תקופתו של שייקספיר, כריסטופר מארלו. זה התרגום השלם הראשון של המחזה לעברית, ומאיר ויזלטיר, שכבר תירגם את "אדוארד השני" של אותו מחזאי, ושיש לקוות שיעניק לנו גם תרגום של מחזה חשוב נוסף שלו, "היהודי ממלטה", הפליא לעשות כאן לא רק בכל מה שנוגע ללשון, שהיא לעתים מדוברת ולעתים גבוהה, אך תמיד זורמת במוסיקה שקשה לעמוד בפניה, אלא גם בהערות ענייניות ובאחרית דבר תמציתית.

הקטע מסכם במלים מעטות כמעט את כל הסוגיות המרכזיות ליצירה המרתקת שהוא פותח: הנסיקה המהירה של האיש שראשיתו מצער - אל פסגת הלמדנות, ונפילתו, המהירה לא פחות, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; היחסים המורכבים בין דת, לימודי תיאולוגיה, וכפירה; שבעת אבות-החטאים ובראשם חטא הגאווה שמקורה בידע; יחסי הגומלין ההרסניים בין מדע ומאגיה; שאלת הגבולות ופריצתם; ולבסוף, ההעמדה במרכז של הגיבור החדש, מעין אנטיכריסט, שהכרוז מצביע עליו כעל בן דמותו של הקורבן המוחלט והקדוש מכל, ישו.

זה מחזה מודרני מאוד, אם אפשר עוד לזכור את משמעותה הראשונית של המלה, שמזה כמה עשורים נהפכה ללא יותר מאשר זנב עגום למלה "פוסט". אך זה בעיקר מחזה רלבנטי מאוד לימינו. ואמנם, דמותו של פאוסטוס סוחפת את קוראיה-צופיה למן תחילת היצירה ועד סופה לא רק בזכות כתיבתו המכשפת של מארלו, אלא גם בזכות מורכבות הבעיות שעמן נאלץ להתמודד האדם בעולם שהאל אינו נוכחות חזקה דיה למשוך אותו אל חיקו.

ובניגוד משמעותי ל"המלט" של שייקספיר, פאוסטוס של מארלו אינו גיבור חילוני מובהק שמוצא עצמו פועל בעולם ללא אלוהים: במציאות הדרמטית-בדיונית שבנה מארלו קיימים, פשוטו כמשמעו, לא רק מלאכים טובים ורעים אלא גם, ולמעשה בעיקר, לוציפר ועושה דברו מפיסטופלס המפתה את פאוסטוס להצטרף אליו.

יתר על כן, החוזה עם מפיסטופלס הוא המרכיב המניע את כל העלילה, אותה עלילה שבמרכזה התלבטות לא-פוסקת אם יש להיכנע לפיתויים שמציע מפיסטופלס או לא. וכאן מצוי מה שכל כך מעניין במקרהו של פאוסטוס. כלומר, שאותה בחירה חוזרת ונשנית בטובין הארציים נעשית מתוך מודעות מלאה למחיר שיש לשלם על כך, מחיר שהוא לא פחות מאשר ויתור נצחי על הטובין השמיימיים.

באחד הדיאלוגים החזקים בין פאוסטוס למפיסטופלס, שואל פאוסטוס כיצד ייתכן שמפיסטופלס אינו בגיהנום. הלה עונה לו: "הן כאן הגיהנום ואני נמצא בו. / חשבת שאני, מי שראה פני אל, / ומחדוות הרקיעים טעם, / לא מתענה באלף גיהנומים / על שנושלתי מן האושר הנצחי?"

על טיעון זה משיב פאוסטוס במלים הבאות: "מה, מפיסטופלס האדיר מזועזע / על שנושל מן השמחות האלוהיות? / למד נא מחוסנו האנושי של פאוסטוס, / ומאס באותן שמחות שלא תשיג".

הגיהנום, אם כן, הוא הקיום בעולם הזה לאחר שנשלל ממך העולם הבא; זה מצבו של מפיסטופלס, מצב שהוא עצמו מגדירו כנורא, ושעליו מגיב פאוסטוס בבוז. מהו, אם כן, הדבר שלעומתו מחוויר אלוהים על הבטחותיו? מהו אותו הווה שכוחו עולה עשרות מונים על העתיד הנצחי? מהו, בקיצור, הפיתוי הגדול שבתמורה לו מוכן פאוסטוס להקריב את נשמתו?

התשובה לכך נמצאת, כאמור, כבר בפרולוג: פאוסטוס רוצה למלא את "כרסו בזהב הדעת", הוא רוצה לסבוא "כישוף אפל ומקולל" שאותו "העדיף על פני ברכת אלוה". מארלו מתיך כאן יחד שלושה מתוך שבעת אבות-החטאים - גאווה, חמדנות וגרגרנות - והאש הצורפת את כולם היא אש הידע, או ליתר דיוק אש המדע, שבאותה תקופה לא היה רחוק כל כך מהכישוף.

כפי שמראה המחזה, המדע הוא בו בזמן גם אמצעי להשגת כוח (באמצעות שליטה במשאבים ובאנשים) וגם כוח כשהוא לעצמו. יתר על כן, חלק גדול מהדברים שפאוסטוס רוצה לדעת הם מקור לאושר ולעונג אך ורק בזכות עצמם: כגון הצפייה בהלנה מטרויה וכגון העלאת שבעת אבות החטאים מן הגיהנום.

כלומר, פאוסטוס רוצה לדעת בעיקר כדי לדעת, וכאשר הוא אומר על עצמו "אתה סוגד לאל תאוותיך", הוא יוצר זהות בין הידע שמפיסטופלס יכול להביא לו לבין תכלית החוזה שכרת עמו: השגת אותו ידע עצמו. בכך מייצג פאוסטוס את המדען שתשוקתו היחידה היא הידע, שתכלית קיומו היא הידע, וחשוב מכל - שלידע זה אין, בהגדרה, כל גבולות.

אם נזכור שדנטה, ב"קומדיה האלוהית", השליך לאחד המדורים הנמוכים ביותר - ולפיכך השפלים ביותר והמגונים ביותר - ב"תופת" שלו את אודיסיאוס על כך שלא ידע לשים גבולות לתאוות הידע שלו, על כך שהעז לחצות את מצרי גיברלטר שהרקולס קבעם בתור גבול מוחלט לידע האנושי, נוכל לראות עד כמה פאוסטוס הוא איש הרנסנס, זה המעז לשבור בדיוק אותם גבולות שאיש ימי הביניים הגדיר כמוחלטים, שלא לומר קדושים.

בהקשר זה יש גם להבין את ההרמז למיתוס של איקרוס המופיע בפרולוג. ההתייחסות לכנפי השעווה של איקרוס ש"נסקו (...) מחוץ לתחום, / נמסו", מה שהביא ל"מפלתו מידי שמים" הוא מטעה במקצת. ב"מטאמורפוזות" של אובידיוס, איקרוס אינו שומע להוראות אביו, מגביה עוף, ואז כנפיו נמסות והוא מתרסק אל הים.

מקרהו של פאוסטוס שונה באופן מהותי מזה של הבן הנמהר: בניגוד לאיקרוס, שחציית הגבול האסורה שלו התרחשה תוך כדי המעוף וכתוצאה מרשלנות ותאוות פתאום, פאוסטוס בוחר מלכתחילה, ובמודע, לחצות את הגבול שאסור היה לחצות. השאיפה אינה לעוף; השאיפה היא לנסוק מחוץ לתחום, ולכן המפלה אינה באה מידי שמים, אלא מידיו של פאוסטוס עצמו, מתוך בחירה מודעת שבאה בעקבות לבטים לא מעט.

ושוב, מה שמושך כל כך במעוף הזה הוא העונג, כפי שמציין פאוסטוס בדיונו באותה שאלה המעסיקה גם את המלט, הנסיך הדני: שאלת ההתאבדות. המלט, כזכור, טען שהאדם אינו מתאבד בשל הפחד ממה שממתין לו לאחר המוות. פאוסטוס, לעומתו, יודע מה יעלה בגורלו לאחר המוות. הוא גם יודע כבר עכשיו שארור הוא, ולכן הוא חש ששורה של מכשירים ערוכה מולו "כדי שאחסל עצמי".

ומן המקום הזה מתחיל הדיון בהתאבדות: "היה עלי להתאבד כבר קודם, / אך מתיקות העונג בי הכריעה / את עוצם הייאוש". ומה שהיה מתוק כל כך בעיני פאוסטוס, מה שמנע את התאבדותו, היתה המוסיקה: הוא אילץ "את הומרוס עצמו לשיר" על פאריס נסיך טרויה, ואת אמפיון "מקים חומות תבאי / בכוח הנגינה המופלאה של נבל" להופיע לפניו יחד עם מפיסטופלס.

החשיפה הזאת היא שמובילה לשאלה הרטורית המסכמת את הדיון: "אז למה לי למות בשפל של ייאוש?" ומכאן גם המעבר הישיר אל הידע והעונג הכרוך בו: פאוסטוס פונה כאן לדון עם מפיסטופלס בשאלות של אסטרונומיה. למותר לציין שבכך לא תם המאבק הפנימי בנפשו של פאוסטוס. עד לרגע האחרון ממש הוא ממשיך להתייסר בשאלת הבחירה בין החסד לקללה ולהתנדנד בין הסיכוי לגאולה לבין תחושת האבדון שאין ממנו תשובה.

הסוף, כמובן, ידוע מראש, אבל גם אחרי שפאוסטוס נלקח אל הגיהנום על ידי לוציפר, מפיסטופלס והשדים, השאלה שהטרידה אותו ממשיכה להדהד בראשם של הקוראים והצופים, כשם שהמשיכה הגדולה שמקורה בידע ובעונג לא חדלה מלקרוץ להם ולפתות אותם. וזו גדולתו העיקרית של המחזה, שהנושאים המרכזיים שבהם הוא דן לא נותרים מוגבלים בעולמו הבדיוני של מארלו, אלא הוא מציג לפנינו שאלות מהותיות בכל הנוגע להתנהלותנו בעולם שמקומו של אלוהים בו כלל לא ברור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו