בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוגיית מדלן שלהם

כל רומן הוא דו"ח מרגלים מוצפן שבו מטמין הכותב את המפתחות המשמעותיים של חייו. לפעמים באופן לא מודע וכמעט נגד רצונם

תגובות

חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות

ניצה בן-דב. הוצאת שוקן, 247 עמ', 92 שקלים

בשנת 1994, אחרי אחד הראיונות שערכתי איתו, שלח לי עמוס עוז את ספרו בהקדשה אישית: "לאילת, שיודעת מה לשאול ואפילו יודעת מה לא לשאול, בתודה, עמוס עוז". זו היתה דרכו להגיב על הדו-קרב האלגנטי שבו נגענו-לא נגענו בנקודה הכואבת במיוחד, שאז עדיין לא דיבר עליה, והיתה בגדר סוד שנלחש בקרב מעטים: התאבדות אמו, כשהיה בן 12 וחצי. סיבת הראיון היה ספרו שראה אז אור, "אל תגידי לילה", שבו, בעיירה דרומית הדומה לערד, עירו של עוז, גם המתים הם חלק מהעיר. וכך, ברשימת הדמויות נמצאים לא רק פיני בוזו, בעל חנות הנעליים, אלא גם אשתו והתינוק שלו, שנרצחו בהשתוללות טירוף של חייל, ולא רק בת-שבע דינור, שהיא ראש העיר, אלא גם בעלה, שנהרג במלחמת ששת-הימים. כי יודע כל מי שאיבד אדם אהוב עד כמה המת לא נשכח אלא להפך, נמצא בחזית הקיום היומיומי. "הספר הזה מדבר על נוכחותם של המתים בחיינו, ובחיי בוודאי שיש נוכחות של מתים", אמר אז עוז, כשהערתי על העובדה שכמעט כל גיבוריו הראשיים, בכל ספריו איבדו את אמם במיתות משונות, טראגיות ופתאומיות, כאילו לא יכול היה עוז הסופר להניח לגיבוריו ליהנות מן האהבה אשר נשללה ממנו עצמו.

ברומנים אחרים, פיזר עוז חלקים אחרים של עצמו. כששאלתי אותו, למשל, על נקודות הדמיון בינו לבין גיבורו פימה מ-"המצב השלישי" - אשר חי בזוהמה ואי סדר שלא יאומנו וחלם לעוץ עצות לממשלה ולתקן את החברה הישראלית - ענה לי עוז בכעס: "אל תערבבי את התחתונים שלי עם התחתונים של הגיבור". אם היתה לי תחושה של פלישה וחטטנות, שאולי אני היא "המראיין המתנשף", בניסוחו של עוז, שמבקש לפרק את השלד ולהישאר עם העצמות, הרי שספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" (2002) העיד עד כמה היו השאלות נכונות ומהותיות להבנת כתיבתו. רק אז, בגיל 62, העז לכתוב על זוגיות הוריו, המלנכוליה של אמו, ועל מותה, במלים המפורשות: "אמי הפסיקה את חייה בדירת אחותה ברחוב בן-יהודה בתל אביב בלילה שבין מוצאי שבת לבין יום ראשון, שישה בינואר 1952". הוא המשיך ותיאר כיצד במשך שבועות, מתוך אימה וזעם, הזניחו הוא ואביו את הבית וטבעו בתוך שאריות מזון וגלי כלים מזוהמים וקליפות ופיסות נייר וממחטות משומשות ואסלת בית שימוש סתומה ותלי בקבוקים ריקים. "כך, בקירוב, ציירתי את דירתו של פימה בספר ?המצב השלישי'", כתב עוז.

במאות ראיונות שערכתי עם סופרים בארץ ובעולם, נוכחתי בכל פעם מחדש שכל רומן הוא דו"ח מרגלים מוצפן שבו מטמין הכותב את המפתחות המשמעותיים של חייו. הדבר אינו מתבטא בהכרח בעלילת הספר - רוב הסופרים יודעים שלא ליפול במלכודת של לכתוב, אחד לאחד, פרקים מחייהם, במה שאמור להיות לא ממואר אלא ספרות יפה - אך הוא מצוי בנימים תת-קרקעיים ובעורקים עקלקלים, שמשתרגים לא רק בתוך מארג היצירה הבודדת, אלא בתוך קורפוס העבודות כולו, כמוטיב חוזר, לפעמים באופן לא מודע וכמעט נגד רצונם. אלא שחוקרי ספרות הסתייגו מקישור היוצר עם יצירתו, וראו בראיונות עם סופרים רכילות צהובה (אף שלא פעם השתמשו בהם במאמריהם, בלי לציין את המקור).

לפיכך שמחתי בספרה של ניצה בן-דב, "חיים כתובים - על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות". בן-דב, פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שפירסמה ספרים על עגנון, יהושע ועוז, מכירה בתבניות החוזרות, האוטוביוגרפיות, ועוד יותר מכך, בגל החדש של יצירות אוטוביוגרפיות במובהק של סופרים שבעבר כתבו בעיקר בדיון. היא מציעה קריאה מחודשת של עגנון, המבכה את עירו שנכחדה בשואה, דרך ס. יזהר, דליה רביקוביץ, עמוס עוז, חיים באר, סמי מיכאל, ששון סומך, אסף ענברי, מאיר שלו, וא"ב יהושע ב"חסד ספרדי", שאף שהסופר עצמו מסרב לראות בו אוטוביוגרפיה, בן-דב רואה בו רומן הנע על הקו הדק שבין אוטוביוגרפיה לפיקציה.

בן-דב בוחנת גם כמה נושאי רוחב, כגון הקשר לסיפור הקולקטיבי, זהות ובית. אצל כולם, היא אומרת, לא מדובר בממואר, "בסיפור האמיתי" כביכול (הרי כל "סיפור אמיתי" גם הוא מסולף ומשופץ - לא החיים כפי שנחוו באמת), אלא בדרך שבה בחר היוצר לתאר אותם ולהעניק להם טעם, מובן ותיקון. "במחט קסמים יכול היוצר לתפור קרעי חוויות ובדלי זיכרונות וליצור מהם חיים קצת אחרים מאלה שחי", היא כותבת. התוצאה היא יצירת מיתוס ג'ויסיאני מן הביוגרפיה הפרטית, מיתוס לידתו של אמן, איש-איש בדרכו: "כמות הספרים המיתולוגית שעליה מספר עוז ב'סיפור על אהבה וחושך' וחסרון הספרים המוחלט שעליו מספר חיים באר ב'חבלים' - מטרתם שווה: לעצב סופר הבוקע מתוך הספרים או דווקא מאינותם", מדגימה בן-דב.

פנחס שדה היה האוטוביוגרף שהקדים את כולם: "החיים כמשל" (1958) הוא רומן אוטוביוגרפי חושפני, שמחברו התקשה למצוא לו מו"ל, וברוך קורצווייל "הסתייג קשות מהחשיפה הריקנית של האגואיזם, האגוצנטריות, חוסר האנושיות וחוסר הרגישות, שלא די ששדה לא בוש בהם, הוא אף אץ לנפנף בהם ?ללא אחריות וללא התחייבות'". גל החשיפה העצמית החל עם ס. יזהר, ששבירת 30 שנות שתיקה הולידה אצלו את "מקדמות" ב-1992 וזמן קצר אחר כך, את "צלהבים" ו"צדדים" - שלושתם אוטוביוגרפיים. הגורם לכך היה פרוזאי, אקראי ואכזרי מנקודת ראותו של יזהר: הוא הפסיד במאבק משפטי עם אחיינו, נאלץ להיפרד מבית ילדותו ברחובות ולהסכים למכירתו לקבלן כדי שיוקם עליו בית דירות. בשבתו על הארגזים הארוזים, בטרם התקרב הדחפור אל הבית, כתב מלים ראשונות והנציח את ילדותו המוקדמת. עבור יזהר, השרוי במחסום כתיבה, הבית העומד להיהרס היה עוגיית המדלן, שפתחה את המסע בעקבות הזמן האבוד. מבחינתו, הוא כתב לא רק על עצמו אלא על הילד העברי הראשון בארץ-קדם שנבראת מחדש, הילד-האמן לעתיד לבוא, חלשלוש ופגיע, שסכנת מוות מרחפת עליו בכל רגע, אך כמו המפעל הציוני, הוא יוכל לכל האויבים.

כאשר שאלתי פעם את דליה רביקוביץ איזו כותרת היתה מעניקה לאוטוביוגרפיה פרי עטה, היא השיבה: "את מה שצריך לשכוח". אלא שהיתה בכך היתממות, כי בשירתה וגם בפרוזה שלה רביקוביץ לא שכחה אף לרגע את המוקד הלוהט שמתוכו כתבה, וכתוצאה מכך גם לא איפשרה לשום קורא לשכוח את מותו של אביה, לוי רביקוביץ, שנדרס בידי חייל שיכור כאשר הייתה בת שש. אצל רביקוביץ מצאה בן-דב עיסוק אובססיבי בזמן, בתאריכים, במניין השנים שחלפו ממות אביה, מיתוס הולדת יוצר שהוא "דיוקנה של המשוררת כיתומה".

ברומן "נוצות" (1979), תיאר חיים באר כיצד גילה בארון הבגדים של אמו חליפת מלחים כחולה-לבנה של ילד בן שלוש; לתדהמתו, נוכח לדעת שהוא איננו בנה הבכור והיחיד, כפי שחשב. ב-1998 חזר אל אותו אסון, והפעם ברומן אוטוביוגרפי מוצהר, "חבלים" - חבלי לידתו של היוצר וחבלי האהבה בינו לבין אמו. והנה זה פלא: חליפת המלחים התחלפה בשתי שמלות של פעוטות, אחת ורודה ואחת לבנה. האח המת ברומן הבדוי היה סמל לשתי האחיות האמיתיות, טובה'לה ויעל, שהוא לא ידע על קיומן. לנו כקוראים אין דרך לדעת מהי האמת, אלא מעדותו של הסופר. "באר יצר ב'חבלים' ז'אנר מיוחד שבו ההתחבטות של הקורא, אם המסופר הוא אמת או בדיה, היא גם המסר וגם התחבולה", כותבת בן-דב. גם ב"הדבר היה ככה" של מאיר שלו, הוא מספר לכאורה את "הסיפור האמיתי" על סבתא טוניה חולת הניקיון מנהלל שקיבלה שואב-אבק מאמריקה, בשילוב צילומים ושמות אמיתיים; אך ההומור והריאליזם הפנטסטי נוסח מארקס הופכים אותה ממה שהיתה, אולי מכשפה-על- מטאטא, לדמות מיתולוגית, גדולה מהמציאות, הנלחמת ונוקמת בלכלוך.

ניצה בן-דב רואה במגמה של רומנים אוטוביוגרפיים סימפטום של תרבות ההתערטלות שבה אנו חיים. הסופרים הידועים, היא אומרת, הגיעו לגיל שבו הם מבקשים לספר את סיפורם האמיתי ולא לשחק עוד במחבואים עם הקורא, ואילו הצעירים שייכים לתקופה אחרת, אינדיבידואליסטית, שבה יש נכונות לשמוע ולהשמיע סיפורים על פצעים פעורים וטראומות ילדות. הקסם הבלתי נגמר של הכרת "הסיפור האמיתי" גרם לכך שכאשר יצא "סיפור על אהבה וחושך" בארה"ב, הקפידה ההוצאה לכתוב על הכריכה שזהו ממואר, סיפור חיים אמיתי. עוז, לעומת זאת, לא אהב את ההגדרה, ובעברית ראה הספר אור כרומן. במקביל, השמיטו העורכים האמריקאים את הפרק הדידקטי על "הקורא הטוב" ו"הקורא הרע", שבו נזף עוז בקוראים המחפשים רכילות. מבחינתם, אין קוראים טובים ואין קוראים רעים. יש רק קוראים.

מאה מהראיונות של אילת נגב עם סופרים כונסו בספריה: "שיחות אינטימיות", "חיים פרטיים" ו-



דליה רביקוביץ. לא שכחה


עמוס עוז. מפזר חלקים
 

קמחי מוטי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו