בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסוד של דן צלקה

| תגובה |

2תגובות

בתגובה לרשימתו של אברהם בלבן על סדרת "לקרוא את..." ("הארץ, ספרים", 13.7). ניתן רק להצטרף לפרופ' בלבן על מחמאותיו להוצאת "אחוזת בית", למו"ל שרי גוטמן ולעורך הפרופ' אריאל הירשפלד, על היוזמה להוציא סדרת ספרי מבוא על סופרים ישראלים. ברצוני להגן כאן על הבחירה המוצלחת בדן צלקה לשלישייה הפותחת את הסדרה, ולהרחיב בעניינו ובעניין הספר העוסק בו. בלבן מגדיר את הבחירה בצלקה כ"מוזרה" בשל שוליותו, והדבר תמוה. אך מתבקש שהסדרה תיתן ביטוי הן לזרם המרכזי והן לסופרים חשובים אך מוחמצים, ואין הגיוני מכך שכל שלישיית ספרים תכיל מזה ומזה. צלקה - אחד מהטובים שבסופרים העברים, לדעתי, הוא אולי הסופר המוחמץ ביותר בין בני דורו, והבחירה בו לשלישייה הפותחת היא בחירה מצויינת. ספרו של אורי הולנדר על דן צלקה עורר בי רגשות מעורבים. הבחירה ראויה מאין כמוה, הרצון לקרב את הקוראים אל עולמו המופלא של הסופר מבורך, והמאמץ לעשות זאת מעמיק ורציני. מניין אפוא תחושת אי הנחת? כוונתה המוצהרת של הסדרה היא "לפנות בעיקר לאלה שלא למדו ספרות" (גם אני לא למדתי ספרות; אני מניח שהכוונה לאלה שלא התפנו להרחיב דיים את הרקע התרבותי שלהם ולהפנימו). אך כאן, חוששני, יש צדק בביקורתו של בלבן על כך שהסדרה מתקשה לעתים לעמוד ביעד זה. נראה כי הולנדר מסתבך בסתירה בסיסית כבר מהעמוד הראשון. על הטענה שצלקה נתפש כמי שהציב את חרבה המתהפכת של "התרבות" בפתח גנו (הגדרה צלקאית נפלאה), הוא משיב כי מעטים הסופרים שהחמיאו כל כך לקוראם ושהניחו כי זה הניצב מולם אינו אלא הקורא המיטבי. אבל איזו מין תשובה היא זו? אין כמו תשובה זו כדי לחזק את הטענה שאותה היא מנסה לסתור! ואכן, בהמשך הספר מפרש הולנדר את עולמו הפנימי של צלקה, מביא את דברי הסופר עצמו בעשרות ראיונות (ועל כך יבורך שבעתיים), אינו מהסס לבקר נקודות חולשה או גם רומן שלם שמלאכתו לא לגמרי צלחה כמו "בסימן הלוטוס" (כל זאת בניגוד לקביעתו הנחרצת והתמוהה של בלבן כי הולנדר לא נכנס לסוגיות של הערכה), אבל בסופו של דבר נראה לי כי הוא כותב לאותו הקורא המיטבי בעל התרבות הרחבה, המסוגל לקשר רעיונות וציטטות סמויות מעולמו התרבותי הרנסנסי בהיקפו של צלקה. אם יש קוראים כאלה שטרם התוודעו לצלקה הרי סביר להניח שספר זה אכן יקרבם אליו. אבל מה על כל האחרים? או שמא באמת צלקה "אינו בשבילם"?

תחושתי שלי היתה תמיד כי צלקה נגיש לכל קורא בעל רגישות מינימלית, יהא אשר יהא מטענו התרבותי. ה"סוד" הצפון ביצירתו הוא חלק מהותי מהקסם שהיא מהלכת על הקוראים, ועל כן קוראים המתקשים לפענח את ההקשרים הסמויים מפסידים אמנם מבחינת הסיפוק האינטלקטואלי והרגשי הכרוך בפיענוח זה, אך מרוויחים בהתעצמות תחושת הסוד והקסם השורה על כתיבתו של צלקה. שכן כל כולה של כתיבה זו אפופה בכך, ולמרות שאיני מתיימר שכולה מפוענחת לי (לכך נדרשים יחידי סגולה כצלקה עצמו או כמה מידידיו), הרי תחושתי הברורה היא שסוד זה נותר בעינו גם למי שאכן מסוגל לפענח עד תום את כל ההקשרים התרבותיים והרעיוניים שאליהם כיוון הסופר. קסם חשאי זה, הסוד העקרוני והבלתי-מפוענח שביסוד העולם, אותו הוא מצליח להעביר לקוראיו בעוצמה וכמעט בכל פסקה היוצאת מתחת ידיו, הוא-הוא ערכה הפואטי העליון של יצירתו, בעיני, וההנאה הספרותית ממנו אינה שמורה ליודעי ח"ן בלבד.

סיפוריו של צלקה נגישים כאמור לכל קורא רגיש, גם אם עולמו מרוחק מזה של צלקה. ליאונרדו המסרב לצייר מלאך כי מחקריו הראו שמסת השרירים הנדרשת תהפכנו בהכרח למפלצת; רבי יוסף דה לה ריינה ומאבקו ההרואי בסמאל ובלילית; איסמר לוי המנסה לעצור את חץ הזמן; סוף הדאעון... לעתים דומה שדי בשם הסיפור עצמו כדי להשרות את האווירה הצלקאית המופלאה והמיוחדת במינה. אבל נדמה לי שיש בין סיפוריו כאלו שיכולתם לדבר ישירות אל הקורא בן זמננו גדולה יותר משל אחרים. בסדרה כזו, על מטרתה המוצהרת, אולי יהיה זה רעיון טוב לתת רשימת קריאה מומלצת למתחילים, ולהקצות מקום מיוחד לדיון באותן יצירות כדי לקרב אליהן את הקורא.

בדעתי עולה בראש וראשונה "משחק המלאכים", הנזכר בספר אך בקיצור רב, וחבל. החוויה המיתולוגית למחצה של סיני, הן בשנות ה-70 הנוסטלגיות והן אחר כך עד שנות 2000, המסע להודו והעולם הניו-אייג'י (במבט האירוני ההולם), וקסם הסוד שבמלאכים עצמם, כל אלו באים לביטוי כה חזק בסיפור, שדומה כי הוא ידבר ישירות לקוראים רבים שזה חלק מעולמם. אלי לפחות, כוותיק סיני דאז ודהיום, סיפור זה מדבר ישירות ומעביר את החוויה החמקמקה ההיא כשם ששום מספר עברי אחר לא הצליח להעביר מעולם.

דן צלקה הוא סופר חשוב שערכו עוד יילך ויתברר במרוצת השנים, למרות מותו בלא עת והיותו נשכח למחצה כיום; ודאי שמקומו יכירנו בין "חמשת" או אף "שלושת" הגדולים. תודה להוצאה על שכללה אותו כראוי לו בפתח הסדרה החשובה שלפנינו.



תצלום ארכיון: מוטי קמחי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו