בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית | יאיר לפיד

גם בגיל 81, 15 שנה מאז פרש מהזירה הפוליטית, היה ליאיר צבן קשה לעבור בשדרות רוטשילד בלי שיעצרו אותו שוב ושוב. איך מרגיש אדם שרואה את חזונו החברתי קורם עור וגידים - אמנם לא בהנהגתו, אך ממקום טוב בשורות הראשונות

15תגובות

בבוקר יום ראשון שלאחר הפגנת ה-300 אלף, מפזם יאיר צבן באוזני את "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". ערב קודם לכן, במוצאי שבת, קם גם צבן כשהוא נעזר במקל הליכה, ויחד עם אשתו שולה הגיע אל צדה האחורי של הבמה, מכיוון דרך השלום. לא רבים זיהו אותו בתוך נהר האנשים העצום. "כמפגין ותיק, אתה מצפה להכיר לפחות כמה מהדמויות, אבל הפעם - אפס", הוא מספר. "מישהו שזיהה אותי העיר בקנטור: 'תודה, יאיר צבן, אתה וחבריך לא הצלחתם לעשות כדבר הזה'. 'אני מודה פעמיים', אמרתי לו. 'שלא הצלחנו כמו המנהיגים הצעירים של המחאה האדירה הזאת, ואני מודה להם בכל לבי על פועלם'".

כשגילה שהדרך לצדה הקדמי של הבמה אורכת מאות מטרים דרך רחובות עוקפים, החליט צבן לוותר על התענוג, ונשאר במקום, "משתאה מהמראה המסחרר, ועצוב על שאין בכוחי להצטרף". באותם רגעים, נזכר במאבקים המוקדמים שהוביל למען אותן מטרות, נגד הניאו-ליברליזם ולמען מדינת רווחה בישראל. בסופו של דבר, גייסו בני הזוג צבן את בנם שהשיב אותם לביתם ברמת גן, שם צפו בהפגנה בטלוויזיה. "הלב התפעם מהתרגשות", מספר צבן, "אבל במוח מנקרת השאלה - מהו עתידה של התנועה העצומה הזאת. זו חידה אמיתית, כיצד מצליחים הצעירות והצעירים הללו להתגבר על חילוקי דעות ועל האגואים, ולהוביל את המחאה בצורה חכמה ומרשימה כל כך".

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נחשף צבן לעוצמה המשכרת של ההתעוררות החברתית. שבועיים לפני כן, ביום שישי חם במיוחד לפני ההפגנה הגדולה הראשונה, הוא צעד במקלו לאורך שדרות רוטשילד, סוקר בהשתאות את אוהלי המחאה. יגאל רמבם, מראשי המחאה, ליווה אותנו. הלחות נסקה אך צבן, שמעולם לא היה קל גוף, השתוקק לספוג במלוא חושיו את משבי הרוח החדשה.

הוא לא התקדם יותר מ-20 צעדים כשחבורה של בני 40 פלוס מיוזעים הקיפה אותו. אחד מהם הניח יד על כתפו: "אתם יודעים מי זה? זה יאיר צבן שהיה שר העבודה והרווחה הכי טוב במדינת ישראל". צבן, נבוך, ניסה לתקן אותו: "לא הייתי שר העבודה, הייתי שר הקליטה", אבל האיש בשלו: "אבל בכנסת היית שר העבודה". צבן ניסה שוב: "מ-81' הייתי בוועדת העבודה בכנסת".

מה היה לו להתעקש על עובדות. נחמד שזוכרים לו את פועלו בתחום החברתי, כמי שיזם שורה של חוקים חשובים ובכללם חוק הפיקוח על העבודה, חוק שכר מינימום וחוק הגנת החולה. "התגובות היו חמות", אמר לי אחר כך. "המבוגרים הגיבו והצעירים לא, וכשהם שמעו שהייתי חבר כנסת ושר הם איבדו עניין. האמוציות שם היו נגדיות, זה די מובן".

מחאת האוהלים הציתה אש בצבן. בעוד כעשרה ימים ימלאו לו 81, אך האיש נעים ההליכות הזה, שעזב את הכנסת ב-96', טרם נרפא מהחיידק הפוליטי, שמשתלב בחייו הפעלתניים. מדי בוקר הוא במכון כושר - מכשירים, אופניים, שחייה - והוא צרכן נמרץ של תרבות, תיאטרון וקולנוע. לפני ההפגנה הראשונה, נסע בשש בערב לסינמטק הרצליה לראות את הסרט התיעודי "אמנות בזבל", ומשם מיהר עם רעייתו הביתה, לתפוס מונית ולהגיע בזמן למוזיאון תל אביב.

כשראשי המחאה עמדו על הבמה ברחבת המוזיאון והקריאו את נאומיהם, צבן התרגש מאוד. הערתי שזה דמה במקצת למסכת סיום תיכון שלא בוימה כהלכה. הוא השיב שאני טועה. "זו מחאה עם עוצמה, וכשהם עמדו על הבמה ראיתי שיש לה ראש שאומר משהו". הוא הציע את עזרתו, אבל קיבל בהבנה את החלטתם של המנהיגים לנהל את המאבק בדרכם ובלעדיו.

באותו שבוע, מישהו בערוץ 2 שלף מהסרטייה את סרטוני הבחירות של מפ"ם מ-88', כשצבן עמד בראש הרשימה, כדי להראות את האקטואליות של המצע של המפלגה. על הקמפיין היו אמונים עוזי פלד, אלכס בילצקי, דורון נשר וערן ריקליס. צבן שחשש שהמושג "סוציאליזם" יזכיר לכולם את סטלין, מיקד את מסע הבחירות בסוציאליזם הדמוקרטי בסקנדינביה. "הייתי מרצה אז במפעלים ובבתי חרושת בהפסקות צהריים. כשיש לך חצי שעה, צריך לדבר באופן קומפקטי ושם באה לי ההברקה לדבר על המודל השוודי". הקמפיין הצליח. מפ"ם שהתייצבה בבחירות לראשונה אחרי 27 שנים, זכתה בשלושה מנדטים.

האמא של המחאה הפוליטית

החלום על ישראל סוציאל-דמוקרטית, הוביל את צבן בינואר שעבר לעשות צעדים ראשונים לקידום התארגנות חדשה, שתקומם במעט את השמאל המצוי במשבר. הוא העלה על הכתב תוכנית להקמת "מס"ד לשלום - מפלגה סוציאל-דמוקרטית לשלום, לצדק חברתי ולהגנת הדמוקרטיה". מצע המפלגה, כתב צבן, יושתת על "תפיסת עולם סולידרית, ותוכנית פעולה המבוססת על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, גישה סוציאל-דמוקרטית בכלכלה ובחברה, מדינת רווחה מתקדמת, ביצור המשטר הדמוקרטי... חתירה לפתרון מדיני של שתי מדינות לשני העמים. מצע היסוד יכלול התייחסויות לכל מגזרי החברה שהם קורבנות הקפיטליזם החזירי והמדיניות הלאומנית או הגזענית".

צבן חלם על קונגרס לייסוד מס"ד-לשלום, שיתקיים השנה בהשתתפות כל המסגרות הארגוניות-פוליטיות הקיימות, להם יוקצו לא יותר מ-49 אחוז ממכלול הצירים, ו-51 אחוזים יוקצו לנציגי השטח. צבן רצה ליצור מסגרת שתשאב כוחות חדשים ורעננים, שנרתעים מהמסגרות הפוליטיות הקיימות. הוא נפגש עם אנשי "דרור ישראל", עם תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד שמפעילה קומונות ברחבי הארץ, ועם אנשי "כוח לעובדים". "אני מקווה מאוד שתנועת המחאה הנוכחית תתפתח לכיוון הפוליטי הזה", הוא אומר.

היית שמח לו היו נועצים בך?

"אין לי שום יומרות, וודאי שאני מוכן לייעץ ולעזור. זה היה הרעיון, שאנשי 'דרור ישראל' יובילו מהלכים בעצמם, כמו אנשי הקומונות של בוגרי השומר הצעיר. על הקונגרס חשבתי ב-2009 ועכשיו, כשמחאת האוהלים בשיאה, אמרו לי שאולי זה יתפתח מהמחאה הזאת. ראשי המחאה צריכים לידם צוות של כלכלנים, אבל אני ממש מופתע ומרוצה מדרך ההתמודדות שלהם ומהתופעה שאנשים מתראיינים בקרית שמונה או בבאר שבע, ומיטיבים לנסח מה הם דורשים".

האם המחאה תוביל לתנועה פוליטית?

"לא היתה בארץ מחאה כדבר הזה, וצריך לשאול מדוע מה שמתרחש עכשיו לא קרה בעבר. היו התפרצויות שונות על רקע חברתי כמו אירועי ואדי סליב, מאהלי הדיור ומסעה של ויקי קנפו. אם המחאה הנוכחית לא תתפתח להתארגנות פוליטית סוציאל-דמוקרטית זו תהיה החמצה. כאשר הם יתחילו לדבר פוליטיקה יהיה קשה לחמוק משאלות שהן מעבר לדיור, שכר, מיסוי, בריאות, רווחה וחינוך. יש שאלות כמו ערבים ושוויון אזרחי, וחייבת להעלות הסוגיה של שלום ישראלי-פלסטיני.

"הבעיה שמשפיעה גם עליהם, היא תופעה שאותי תמיד מזעזעת מחדש - המילה 'פוליטי' הפכה למילת גנאי בישראל, בגלל שיש ערבוב בין פוליטי ומפלגתי. המחאה הזאת היא האמא של המחאות הפוליטיות, ואם זה יתגלגל לשיח על החלפת השלטון אז נשאלת השאלה במי, וזה לא פשוט".

אין איום ממשי על נתניהו.

"תנועת המחאה צריכה להציג דרישה אחת: אדון נתניהו, אנחנו מצפים שתעשה כצעד ראשון מה שעשו כמה קברניטי המשק האמריקאי, שקמו והודו שהשיטה כשלה. כמו למשל הכלכלן זוכה פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ ואחרים, שהיכו על חטא. נתניהו, אתה חייב להודות שהשיטה הניאו-ליברלית שלך כשלה. האם אתה מוכן לשלוח משלחת של מומחים לשוודיה ללמוד כמה דברים, כמו הדיור הציבורי?"

האם נשברה הפרדיגמה הישנה, שהישראלים מתכופפים כשמדובר בנושאי ביטחון?

"אני לא יודע. היא לבטח נסדקה ואני חושב שהיום יהיה הרבה יותר קשה להסיט את העניין לנתיב הביטחון, כדי שיאפיל על השאר. אני מקווה שגם מבחינת הצבא זה לא פשוט, ומפקדים ייזהרו מהרפתקאות. ברור שאם תהיה התפתחות צבאית, הדבר יגרום לפירוד בתנועת המחאה, כי יהיו שלא יילכו שולל אחרי ההסטה לנושא הביטחוני".

האם אתה מצדד בהחרפת צעדי המחאה כגון השתלטות על צמתים תוך הבערת צמיגים?

"אם התנועה תתפתח, זה יגיע לעימותים יותר פיזיים ואולי גם אלימים. המחאה התאפשרה כי נוצר ואקום פוליטי. אין היום שום כוח פוליטי משמעותי שנותן ביטוי למחאה ולזעם, ולכן המחאה צמחה מתוך עצמה ומתוך ייאוש שהוביל להתנגדות לכל מה שהוא פוליטי. הם בתהליך של התגבשות".

כשהוא נזכר במאבקים קודמים שבהם השתתף, כמו בתחילת שנות ה-60 נגד גזרות אשכול, הוא קובע כי ההפגנות עתה הן הראשונות שאינן מתרכזות בשיפור תנאי העסקה של עובדים, אלא ב"צדק חברתי, מדינת רווחה, הוגנות בהתייחסות לציבור ומאבק לשינוי חברתי". כעת הוא חושש שמנהיגי המחאה יזדרזו להיכנס למשא ומתן עם ראש הממשלה על דרישות ספציפיות, וכך המחאה תתמסמס.

"צריך להבטיח שהמשא ומתן מתנהל על בסיס שינוי תפיסתי. נתניהו ושטייניץ צריכים להצהיר, 'טעינו! דרושה שיטה חדשה!' אני מצפה שעוד לפני המשא ומתן ראשי המחאה ידרשו להגדיר מטרות חברתיות בחוק התקציב, לצמצום הפערים החברתיים ושיעורי העוני; לבטל את תוכניתו של נתניהו להפחתת המס הישיר על השכבות העשירות; לשקם את מדינת הרווחה; להפעיל תוכנית רבתי לדיור ציבורי; להפסקת ההפרטה של שירותים חברתיים. אם לא יסכים, יש לומר לו בפשטות: 'אתה, ביבי, רוצה חברה שתהיה בנויה על רווח וצדקה, ואנחנו רוצים חברה שתושתת על צדק ורווחה, וכאן נפרדות דרכנו".

עידוד על סף ייאוש

צבן היה שר הקליטה בממשלת רבין בין 92' ל-96'. כשנכנס לתפקידו, הוא נזכר עתה, היו בארץ כחצי מיליון עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, וכ-15 אלף עולים מאתיופיה. עד היום צבן פעיל בהתאחדות עולי אתיופיה וחבר בחבר הנאמנים של ארגון "טבקה" של עורכי דין מקרב הקהילה. היעדרם של יוצאי אתיופיה משדרות רוטשילד, כואב לצבן. "יש הרבה פיצולים בקהילה, ויש לכך מחיר".

למה לדעתך מבזים את הקהילה הזאת?

"צבע העור הוא היסוד הקמאי ביותר החוצץ בין בני האדם, ואני לא מחדש שזהו יסוד הגזענות. השאלה היא איך מתמודדים עם זה. כשנכנסתי לתפקידי היו כ-125 סטודנטים ממוצא אתיופי באוניברסיטאות, ובתוך ארבע שנים הגענו ל-850 בזכות מדיניות של מלגות. אנשי הקהילה יאמרו לך שהייתי שר הקליטה 'שלהם'. באחד העיתונים הרוסיים, היתה קריקטורה נבזית שבה נראיתי מחזיק תינוק אתיופי ומתעלם מתינוק רוסי מייבב ומישהו אומר לו: 'מה אתה רוצה, אין לו זמן בשבילך'".

בכנסים לרגל מלאת 20 שנה לעלייה מרוסיה התקבלת באהבה, אבל הקהל הלך ברובו עם ליברמן.

"אני שואל את עצמי אם זו תוצאה של החינוך האידיאולוגי בברית המועצות, או שזה בגלל מה שקרה כאן. המדיניות שלנו ביחס לקליטת העלייה הזאת היתה יכולה להיות נדיבה יותר. היו התבטאויות, כולל של אישים המזוהים עם הממשלה, שפגעו בהם קשות כשרמזו שהעלייה הזאת היא נטל בגלל גילם של העולים או בשל כך שיש משפחות חד-הוריות רבות. ואלה שטויות. מחקר שהזמנתי קבע שהעלייה הניבה רווח אדיר ותרומה עצומה לתרבות. צירוף הנסיבות גרם לחלק מציבור העולים ללכת אחרי ליברמן, שהוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית".

צבן מזכיר את הישגיו, כמו שיתוף העולים בתהליכי קבלת החלטות, למשל בחלוקת הדירות. בתקופתו גם חולקו פרסים לסופרים עולים הכותבים בשפת אמם - מפעל שלא נמשך לאחר פרישתו, והוא דאג לקליטתם של יותר מ-8,000 מוזיקאים בשלל תוכניות, בהן גם 16 מרכזיים במגזר הערבי. "לצערי הרב", אומר צבן, "אף אחד לא נותר". הוא גם גאה במפעל המשכנתאות שיזם למען העלייה מאתיופיה, "אך הנטייה של בני הקהילה להתלכד, הביאה ליצירת ריכוזים גדולים של עולי אתיופיה באזורים נחשלים".

ולמרות הכל, אתה איש אופטימי.

"אני מודאג מאוד ולפעמים על סף ייאוש, ואז אני מעודד את עצמי ואת האחרים. ההיסטוריה לא מתפתחת באופן ליניארי, היא רצופה הפתעות, והיו הרבה מאורעות היסטוריים שאיש לא צפה. אם לפני 20 שנה, כשהחונטות שלטו באמריקה הלטינית, מישהו היה אומר שהיא תיראה כפי שהיא נראית היום, היו חושבים שהוא מטורף. אני סומך על כך שההיסטוריה עוד תפתיע, מה שקורה עכשיו זו הוכחה לכך. אף אחד לא תיאר שזרמי המעמקים האלה שידענו על קיומם, יתפרצו במחאה כזאת. השיח הציבורי כבר השתנה, ואני מעריך שיש סיכוי שתהיה לזה טרנספורמציה לכוח פוליטי".

למה נטשת את העשייה הפוליטית ב-96'?

"כי הזנחתי את המחויבות שלי כלפי המשפחה. שולה טענה כלפי, שלא רק שהייתי מגיע הביתה מאוחר, אלא שהייתי מסתגר בחדר העבודה. לא, זה ממש לא משפר את חיי הנישואים. רציתי לעשות קצת עבודה אינטלקטואלית ואמרתי לעצמי שבגיל 65, אחרי 45 שנה בפוליטיקה, עוד יש לי אנרגיות לקריירה רביעית.

"אני לא מצטער לרגע. אני כותב לפעמים, מרצה ומנסה להעלות רעיונות לחברי בזירה הפוליטית. אני בקשר הדוק עם חיים אורון. יש לי הרבה סיפוק מהעבודה האינטלקטואלית, כמו למשל הוצאתה לאור של האנציקלופדיה 'זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני', שהקדשתי לה שמונה שנים".

המאבטח של סנה

אביו, יוסף צבן, נולד בעיירה מצפון לביאליסטוק, בן לאב שומר מצוות שהזדהה עם ציוני "המזרחי". ב-1923 עלה ארצה, ועבד כפועל בניין וכנגר. שרה, אמו של יאיר, נולדה בעיירה קרינקי, מזרחית לביאליסטוק, לאב יהודי למדן, פועל בבית חרושת. היא הגיעה ארצה עם הוריה החלוצים ואחיותיה שהתיישבו בירושלים. כשצבן היה ילד, הלך עם אביו לבית הכנסת. האב עבד בתקופת מלחמת העולם השנייה בהקמת סרפנד ומחנות נוספים של הצבא הבריטי, ונעשה קבלן משנה. לאחר כמה שנים נעשה קבלן ובנה בתים רבים בירושלים.

האב שמר על אורח חיים צנוע, קרא "דבר", קרא וכתב שירה. צבן נולד ב-1930 בדירה שכורה קטנטונת ברחוב צפת בנחלת אחים. לאחר שהחליפו כמה דירות בשכונה (אחת מהן בשותפות עם משפחתו של עוזי ברעם), עברה המשפחה לדירה משלה ברחביה. צבן למד בגימנסיה העברית, ובחופשות הקיץ נהג להתארח בבית הדודים בקיבוץ עין שמר. הדוד, שהיה איש תיאטרון ואמן קרא בכישרון רב פואמות ברוח הסוציאליזם של אלכסנדר פן, גם כאלה שהתנגדו למלחמה הממשמשת. במהרה היטיב צבן לדקלם את שירו של פן "נגד!" שאותו קרא במסיבת שבט "מצדה" של תנועת הצופים בירושלים: "יד גסה ומיובלת/ לב אדום ונשמה/ אם זקנה, אשה פועלת/ בת קטנטונת, בן פעוט/ הוא היה אדם פשוט".

בימים אלה שוקד צבן על כתיבת אוטוביוגרפיה. הוא נזכר בימים שהוא וחבריו עקבו אחר מהלכי מלחמת העולם השנייה, הדביקו על לוחות הקיר את תמונותיהם של מונטגומרי ואייזנהאואר לצדם של המפקדים הסובייטים וורושילוב, בודיוני וטימושנקו, ושרו את שירי הצבא האדום. המילה "סוציאליזם" לא נחשבה אז למגונה. לאחר המלחמה, צבן קרא בעיתון שאלכסנדר פן יקרא משיריו בעצרת האחד במאי וכך, בגיל 15, השתתף לראשונה באירוע של המפלגה הקומוניסטית. שם החלו להירקם חייו הפוליטיים.

כשהיה בכיתה י"א עבר צבן לתנועה המאוחדת, והיה חבר בשירות הידיעות של הגדנ"ע, במחלקה שפעלה נגד הפורשים בתקופת הסזון. לאחר סיום לימודיו באפריל 48', התגייס לפלמ"ח. האירוע המכונן בחייו היה כשהוא וחבריו לגימנסיה, חברי גדודי הנוער של ההגנה, נשלחו לקבור את גוויותיהם של תושבי הכפר דיר יאסין שנטבחו בידי אנשי הלח"י והאצ"ל (ראו מסגרת). "זה היה קשה נורא. זה הרס אותנו. זו חוויה שלא רק עקרה ממני כל מוטיבציה גזענית, אלא גרמה לי לחקור את נושא הגזענות. במפ"ם הוצאתי לאור טקסט היסטורי על תופעת הגזענות ואיך זה מיתרגם אצלנו, ואיך זה הולך ומתגבר".

במלחמת העצמאות לחם צבן בגדוד השישי של הפלמ"ח ובקורס מפקדי הכיתות האחרון שערך הפלמ"ח בקיבוץ דליה, הוא הכיר לראשונה את משה סנה. אופקים חדשים נפתחו, וצבן הלך לצדו של סנה כברת דרך ארוכה בנתיבי הפוליטיקה.

צבן, שנמנה עם מייסדי קיבוץ צרעה, נישא לשולה במארס 51' וכאשר החריף הפילוג האידיאולוגי בקיבוץ המאוחד ב-52', הם עזבו לתל אביב. צבן השלים לימודי הוראה והחל לעבוד כמורה בכפר שלם. במקביל, החל לפעול בחטיבה הצעירה של מפ"ם. בדצמבר 52', והוא רק בן 22, הוא נשאל אם הוא מוכן להיות מזכירו האישי של משה סנה ואחראי לביטחונו האישי. השב"כ התריע על איומים רציניים על חייו, וצבן זוכר שבטנו התהפכה מחרדה כשקיבל את התפקיד. באותה עת החריף הוויכוח הפנימי במפ"ם סביב משפטי פראג, ובינואר 53' הלך צבן אחר מנהיגו, שהקים את מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל שהצטרפה למק"י.

לשאלה אם אמו השפיעה על דרכו הפוליטית משיב צבן: "קרינקי היתה מרכז פועלים יהודי מרשים, ופעלו בה כל מפלגות הפועלים: פועלי ציון, החלוץ, הבונד והקומוניסטים, וכמובן גם בית"ר והמזרחי. היו שם חיים פוליטיים סוערים. בראשית המאה הקודמת פרצה שביתה של הפועלים בבתי החרושת לעור ולטקסטיל, שדרשו לעבור ליום עבודה של תשע שעות. הבעלי-בתים היהודים הזמינו את הז'נדרמריה הצארית לדיכוי השביתה. כתגובה הודיעו הפועלים שיותר לא יסכימו להתפלל בבית כנסת אחד עם מעבידיהם והם בנו בית כנסת של הפועלים. כשביקרתי עם הורי בקרינקי ב-87' מצאנו אותו עומד על תלו. הבעלי-בתים לא התרגשו כמובן מהמחאה, אלא להפך: נשמו לרווחה, כי נפטרו מהריח הלא נעים שנדף מפועלי העור, וסבא שלי ביניהם. לצערי כל זה נודע לי לאחר שסבי נפטר.

"אמי ודודתי פעלו מעט עם תנועות השמאל, אך הורי רצו מאוד שאלמד בטכניון ושאעבוד כמהנדס עם אבי. הצטרפותי לצרעה היתה אכזבה ראשונה. הליכתי לפעילות פוליטית במפ"ם - אכזבה שנייה. ההצטרפות למק"י - אכזבה קשה מקודמותיה. אבל כל אלה לא גברו על היחסים המשפחתיים החמים מאוד ששררו בינינו. הערצתי אותם על כך".

החמצה בתל רומיידה

האוטוביוגרפיה שיכתוב, אומר צבן, חייבת להיות בעלת משמעות רחבה יותר מסיפור חייו העמוס למדי. בינתיים הוא נובר בארכיון ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י). במחצית השנייה של שנות ה-50 הוא ערך את ביטאונה "קול הנוער", ובהמשך שימש כמזכ"ל תנועת הנוער הקומוניסטי. הוא ייצג את מפלגתו בכנסים בסין העממית, בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה, אך אחרי הפילוג בין רק"ח למק"י באוגוסט 65', עשה סנה תפנית, עזב את הקומוניזם וחזר לציונות, וצבן לצדו.

האם הרומן עם ברית המועצות הוא כתם עבורך?

"אני יו"ר מפעל ההנצחה של משה סנה ובשמונה שנים הוצאנו שישה ספרים וביוגרפיה שלו. איני מביט אחורה בזעם, משום שההזדהות עם ברית המועצות לא היתה התוכן המרכזי של פעילותנו אז. יש בי גאווה וסיפוק בנוגע למה שנאבקנו עליו אז: ביטול הממשל הצבאי, שוויון לאזרחינו הערבים, זכויות העובדים, נגד הכפייה הדתית ובעד הפרדת הדת מהמדינה. זה היה בית ספר לפעילות פוליטית מיליטנטית, שבה אתה חותר לחפש בני ברית למאבקך. אז מדוע נביט על כל זאת בזעם? הבטנו אז ואנו מביטים היום קדימה בתקווה. ויש רגעים שבהם התקווה מתממשת, בקטנות או בגדולות".

אתה מגדיר את עצמך כציוני?

"בתפיסה שלי, הציונות לא יכולה להתמצות רק בחזון לאומי. היא חייבת מעצם טיבה להיות צמודה לחזון חברתי. גם בהיסטוריה של הציונות היה הכרח לחבר בינה לבין סוציאליזם מפני שהנושא החברתי נכפה על הציונות. היה צריך להעביר את העם היהודי למקום חדש ולהחליט על מדיניות של בניית משק עצמי וכדומה. בוועידת לונדון של התנועה הציונית אחרי מלחמת העולם הראשונה ב-1920, היה ויכוח בין חיים ויצמן ללואיס ברנדייס, שרצה שהציונות תוביל מהלך קפיטליסטי. ויצמן הבין שהמצב מחייב גיוס עממי. כל הצדדים הבינו שהעם היהודי שדוכא וחי בחברה נצלנית, יקים מחדש חברה אוטופית חדשה, חברת מופת.

"בשבילי, ציונות סוציאליסטית אינו ביטוי ארכאי. אני אומר: בואו נרחיב את מושג הדמוקרטיה שתהיה לא רק פרלמנטרית אלא שתהיה דמוקרטיה פוליטית, דמוקרטיה קהילתית, דמוקרטיה במערכת החינוך ודמוקרטיה במערכת הבריאות. דמוקרטיזציה של מערכות החיים שלנו, מדינה לעם היהודי שתתבסס על חזון חברתי, נאמנה לעקרונות מגילת העצמאות".

מדינתו של העם היהודי? איך זה הולך ביחד עם דמוקרטיה?

"הערבים צריכים להיות אזרחים שווי זכויות. זו מדינתו של העם היהודי. אני חושב שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה שמבטאת את זכותו של העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה. המתח הזה קיים בכל מדינות הלאום הדמוקרטיות. בשבילי, מדינת ישראל ומדינה יהודית כוללות את השינוי במצבם של הערבים בידיעה שבמישור הסמלי לא אוכל לפתור את כל הבעיות".

על מה אתה מתחרט?

"אני מתחרט על ההצבעה בעניין גירושם של 415 אנשי חמאס ללבנון בסוף 92'. רבין כינס את המשפטנים ליבאי, שחל, רובינשטיין ואלוני ודן איתם באספקטים המשפטיים. הכל היה מתוח ואז רובינשטיין ושולה יצאו ואמרו שהם בדקו והכל בסדר. אני מצטער שנסחפתי אחריהם והצבעתי בעד. אלה היו צעדים לא ראויים מבחינת זכויות אדם.

"אחרי טבח גולדשטיין תבענו מרבין להוריד את ההתנחלות בתל רומיידה. היינו צריכים לאיים בעזיבת הממשלה אם הדבר לא יקרה. לרבין היתה עמדה עקבית, שלפני הסכם הקבע הוא לא מטפל בהתנחלויות. בליל ההלוויה, הייתי אמור לפגוש את רבין בביתו, לדון בענייני קליטה. ב-11 וחצי הוא הגיע ואמרתי לו, שלאור האווירה בארץ צריך לקבל החלטה להוריד את תל רומיידה. 'אם עכשיו אתה לא עושה את זה, מתי יהיה לך כוח לעשות את זה בתנאים אחרים?' ורבין התעקש: 'רק בהסכם הקבע'. כמובן שאני מתחרט על התקופה של ההזדהות הטוטאלית עם ברית המועצות ועם סטלין".

יש ממה ליהנות

בגיל 81, יאיר צבן לא נותן לשנים להשפיע עליו. כלומר, לא יותר ממה שהן משפיעות. "אני ואשתי מתכננים לארגן את המסמכים של ליל"ך (עמותה למוות בכבוד), כי אף אחד לא יודע מתי יבוא יומו", הוא אומר. "אני לא חי במודעות יומיומית או במחשבה על הקץ. יש כל כך הרבה דברים ליהנות מהם. אני ציפור לילה ואוהב לעבוד או לקרוא עד מאוחר. אנחנו אף פעם לא הולכים לישון לפני חצות. אני משכים אחרי ארבע שעות שינה, היא קמה בחמש וחצי. שולה היא ספורטאית וקוראת, אני מבזבז יותר זמן ממנה על טלוויזיה. יש לי מסך בחדר, שאני יושב עם הגב אליו ורק שומע טלוויזיה. אני מאלה שיכולים לעשות שניים-שלושה דברים בבת אחת. ואני קורא ספרות. כיום אני קורא את 'חסד ספרדי' של א"ב יהושע, 'ירמיהו' של הרב בני לאו ו'לעצם החילוניות' של פרופ' גדעון כ"ץ. ואני עדיין אוהד הפועל תל אביב שזה מקור לא אכזב לאכזבות".

הסופר פיליפ רות אומר יפה בספרו שהזיקנה היא מרחץ דמים. איך הזיקנה שלך?

"אני לא מסכים איתו. אני לא יכול לומר שאני לא מרגיש את הזיקנה, שהיא הכרה במוגבלויות של האדם. אשתי ואנשים בסביבתי אומרים לי שאני מתנהג כאילו אחיה עד גיל מאה לפחות, שאני פזרן עם הזמן, ותיכף הוא ייגמר. אני מקנא באלה שכותבים ספר ונסגרים בדל"ת אמותיהם ואם מטלפנים אליהם ומבקשים עזרה או השתתפות בפעולה כלשהי הם מודיעים שהם מרוכזים בכתיבה. אני לא יכול לעשות את זה. קשה לי לסרב לאנשים".

מאיפה האנרגיה הרגשית הזאת בגילך?

"זה אולי משהו משפחתי. יש לי משפחה רחבה ומלוכדת. לפני שנתיים ניהלתי סדר פסח ל-70 בני משפחה כש-40 לא הצליחו להגיע. עשינו לא מזמן כנס מחזור וביקשו שאנהל אותו, ואנשים נורא נהנו".

מה היה הכוח המניע שלך כפוליטיקאי - הצורך באהבה או תאוות הכוח וההשפעה?

"כל מי שעיסוקו מותנה בקשריו עם ציבור כלשהו, כמה לאהבתו. כך אמנים, שחקנים, מוזיקאים, מרצים, וגם עיתונאים. אני מודה באשמה: אני כמה לאהבת הציבור ויש לי אגו. אבל השאלה הקובעת היא האם אלה הגורמים המכריעים הקובעים את דפוס התנהגותך? האם הם המעצבים את המוטיבציה שלך לפעילות ציבורית? נדמה לי שיש לי די והותר קבלות המוכיחות שידעתי לכפוף את שיקולי האגו שלי לצרכים הענייניים, הפוליטיים או החברתיים שעמדו על הפרק. כאשר אני נשאל לעתים קרובות מניין יש לי אנרגיות להמשיך להיות מעורב במאבקים במשך יותר מ-60 שנה, ולמרות האכזבות שריצפו את דרכי, אני משיב 'זה הדחף המוסרי לתיקון עולם, העולם הקטן או העולם הגדול'".

ובמוצאי שבת ניפגש שוב ברחוב קפלן?

"יש סיכוי שנגיע גם להפגנת המיליון. אני רואה באופק את קץ שלטונו של נתניהו, למרות הסקרים. אני מקווה שבשלב הבא האנרגיות האדירות האלה יעברו לזירה הפוליטית. כמובן שאז תתחולל הבחנה בין ימין לשמאל. בינתיים יש לצפות להמשך המתווה של חזית רחבה ביותר לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית".*

d_karpel@haaretz.co.il

***

גיבור מעמד הפועלים

עובדי תדיראן עדיין זוכרים לצבן את חבל ההצלה שהושיט להם בעת שהורעלו

קשה להקיף את תרומתו של צבן לזכויות עובדים. בשנות ה-80 הצטרף לפועלי מפעל אתא במאבקם האבוד, בעת ששבתו רעב מול הכנסת. "בלילה ביקשתי מיעל בנימיני לוין, מנהלת בית הספר לחינוך ברוח ערכי תנועת העבודה, שתאפשר לשובתים לישון שם וכך הילדים שבאו ללמוד בבוקר חוו את המציאות באופן מעשי", הוא נזכר. מאבק מוצלח יותר היה עם עובדי מספנות ישראל, עמם ישן על הרצפה. "ועד העובדים היה מורכב מאנשי ליכוד, ושניים הצטרפו בסופו למפ"ם ולא דיברתי מילה על כך. הייתי פוליטי אך לא מפלגתי".

בקרב אחד, צבן גאה במיוחד. ב-89' התגלו מחדלים חמורים במפעל תדיראן בקרית עקרון: 77 מ-220 העובדים במפעל נפגעו בעת שעבדו בעבודה ידנית וללא אמצעי מגן, במחלקה לייצור סוללות ניקל-קדמיום. שלושה מהעובדים מתו מסרטן, הרביעי מניוון שרירים. שושנה דוד, שהגיעה למפעל בגיל 16 ועבדה בו 23 שנים, הובילה את קבוצת הנפגעים. כיום היא בת 60 ולמרות שהיא לא בקו הבריאות, היא נמרצת וחיונית, בעלת עסק לשיווק מכשירים סלולריים כזכיינית של אחת החברות. לדבריה, עד כה מתו 15 איש מקבוצת העובדים.

ב-89' היא חשדה שהניקל-קדמיום מזיק לבריאותה ופנתה לרופא המפעל, ובשלב מסוים חשה שהיא נלחמת בקירות - עד שפנתה לצבן. אז התברר, שבדיקות שערך המפעל ב-86' גילו רמות גבוהות של החומר בגוף העובדים, אך התוצאות לא נמסרו להם. ההנהלה הרגיעה, ואחר כך פיטרה עובדים. צבן טיפל בנפגעי המפעל ובהבטחת זכויותיהם. במקביל פנה למבקרת המדינה מרים בן פורת והכין תיק עם מידע שנראה לו בעל היבטים פליליים. המשטרה פחתה בחקירה, ובסופו של דבר הוגשו נגד תדיראן מספר ניכר של תביעות אזרחיות. בעקבות הפרשה, הותקנו תקנות בטיחות מחמירות לטיפול במתכות, ובראשן קדמיום; תדיראן נאלצה לסגור את המחלקה; ותביעה פלילית נגד מנהלי המפעל הסתיימה בעסקת טיעון. צבן אף קיבל את "אות יקיר הבטיחות" של המוסד לבטיחות וגיהות.

"בזכות יאיר צבן נוצרה מודעות גם במפעלים אחרים, ובעליהם השקיעו באמצעי מיגון נגד חומרים רעילים וכך בעצם צבן הציל פועלים רבים ממחלות קשות", אומרת היום דוד. "צבן גם עזר לזרז את הטיפולים הרפואיים שלנו. רובנו נכים - לי הכירו במאה אחוזי נכות. הוא היה שם איתנו לאורך כל הדרך".

***

זיכרונות מדיר יאסין

מראות המוות הסיטוני שלהם נחשף צבן בן ה-17, עדיין חוזרים אליו מפעם לפעם

ב-11 באפריל 48', יומיים לאחר הקרב והטבח שערכו אנשי אצ"ל ולח"י בכפר דיר יאסין שממערב לירושלים, נערך טקס הסיום של יאיר צבן וחבריו למחזור כ"ח בגימנסיה. צבן זוכר את מנהל בית הספר אומר להם כי הם "מסמלים את הדור החדש שהכוח אינו זר לו, שהכוח עומד לו להצלתו". מיד לאחר הטקס הם הוזעקו על ידי מפקדיהם בגדוד הנוער של ההגנה. "הייתי סמל מחלקה", מספר צבן. "בזמן הטקס קיבלתי פתק ובו הוראה להודיע לכל חברי המחלקה הלומדים איתנו להתייצב אחר הצהריים ליד בניין הקולג' בבגדי חאקי, מצוידים בשמיכה, ולהודיע בבית שניעדר ליומיים-שלושה". מפקד המחלקה היה נחום אדמוני, לימים ראש המוסד.

באותו זמן כבר נפוצו הידיעות על הטבח בכפר, המרוחק רק כמה קילומטרים משכונת רחביה, כשהאצ"ל מדווח על 240 הרוגים. הנערים רוכזו בפנסיון רייך בבית הכרם ובמהלך הערב הגיע נשק צ'כי חדש, שבו התנסו. אחר כך נאמר להם שעליהם להחליף את "הפורשים". למחרת, יום שני 12 באפריל, הם צעדו מבית הכרם לכפר ונכנסו בטור ארוך. "מנגד ראינו את טור הפורשים צועד לכיוון היציאה... מיד בכניסתנו חשנו באוויר בריח כבד של גופות ההולכות ונשרפות. ריח נורא. ממרחק מה ראינו בור גדול ובו כמה עשרות גופות שניסו לשרוף אותן ולא הצליחו. המראה היה מבעית".

כששני הטורים נעצרו זה מול זה, צבן וחבריו הבחינו בחבריהם לספסל הלימודים שהתגייסו לשורות הלח"י. הם שמעו את הוויכוח הצעקני בין מפקדיהם למפקדי הפורשים, סביב השאלה אם להשאיר את מלאכת פינוי הגוויות לנערים. הוויכוח הגיע עד לירי. בסופו של דבר, צבן היה בין אלה שהצטוו לעבוד בבתים. "ראיתי מספר ניכר של גופות וביניהן מעט גוויות של גברים בני 20 עד 50. היו זקנים, נשים ומעט ילדים". צבן כותב שהנשים שהוא וחבריו מצאו בבתים, נורו במצחן. עדויות דומות, על ירי מטווח קצר באזרחים, התקבלו בתוך זמן קצר לאחר האירוע.

"בשלב די מוקדם, כאשר התברר שאיננו ממשיכים בשריפת הגופות וגם לחפור קברים באדמה הסלעית לא ניתן, מצאנו את 'הפתרון' הבא: הנחנו את הגופות בפינת הטרסות, התיישבנו על פאת הטרסה העליונה וברגלינו דירדרנו את אבני הטרסה על הגופות. לאחר שניים-שלושה ניסיונות כאלה, לא הייתי מסוגל להמשיך.

"פרשת דיר יאסין היתה קו פרשת המים בחיי. הייתי בן 17 וחצי לערך. היתה זו פגישתי הראשונה עם המוות... מוות סיטונאי. המראות לא הרפו ממני. גם כיום מדי פעם הם חוזרים".



עם שושנה דוד בחזית מפעל תדיראן בקרית עקרון. רק בהתערבות צבן חשף המפעל תוצאות של בדיקות רפואיות


עם נציגי עובדים, בהם פיני קרוב מאתא מימין, בבחירות להסתדרות ב-89'. מדוע נביט על כל זאת בזעם?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו