דרך לתקן את המעוות - עיון - הארץ

דרך לתקן את המעוות

ספרות הילדים בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה לא התעלמה מהשמדת יהודי הגולה, כפי שמקובל לחשוב; סיפורי הילדים דווקא נטשו אז את מודל שלילת הגולה והרשו לעצמם (ולילדים) לדעת ולהתאבל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דינה פורת

ומספסל הלימודים לקחנו: היישוב לנוכח שואה ולקראת מדינה בספרות הילדים הארץ-ישראלית, 1948-1939 יעל דר. ספריית אשכולות, הוצאת מאגנס, 287 עמ', 84 שקלים

ספרה הראשון של יעל דר, הדן בספרות ובעיתונים שנכתבו ופורסמו עבור ילדים בארץ מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה, מנתח במודע את כתיבתם של הסופרים ולעתים גם המחנכים, ולא את אופן התקבלותם של הספרים והסיפורים בקרב הילדים, שאין היום כלים לבודקו בדיעבד. השאלה העומדת בבסיס הספר היא, אם כן, איזה מסר רצו אותם סופרים ומחנכים להעביר לילד שקרא עברית בארץ בתקופת המלחמה והשואה, ומבחינה זו הוא משתלב בדיון הציבורי והאקדמי על תגובת היישוב לאירועים הרי-גורל אלה ועל גיבוש הזהות הלאומית לפני 1948.

הספר הזה הוא הפתעה משמחת מכמה בחינות. ראשית, ייאמר שזהו פרי של מחקר אקדמי יסודי (שהוכן בהדרכת פרופ' זוהר שביט), המוגש במבנה בהיר ובלשון קולחת, הרחוקה מהניסוחים הסבוכים והמשופעים במלים לועזיות שחוקרי ספרות ומבקריה נוקטים לעתים קרובות. שנית, בספר מוזכרים ומצוטטים ספרים ועיתוני ילדים שליוו את ילדותם של מי שגדלו בארץ בשנות ה-40, והקריאה בהם מחזירה את חוויית השמיעה מפי הוריהם. חלק מהספרים נהפך לקלאסיקה שעברה את מבחן הזמן.

ואולם הספר מזמן הפתעות כבדות משקל מאלה. נראה שהמחברת עצמה הופתעה מממצאיה, כפי שקרה גם לי כשהתחלתי לחקור, לפני למעלה משני עשורים, את תגובת היישוב היהודי בארץ לשואה ולניצוליה. הדעה שרווחה בצבור מיד אחרי המלחמה, ועדיין רווחת היום, היתה שהתגובה התאפיינה בהתנכרות שמקורה בשלילת הגולה או לפחות באדישות; שהידיעות על השואה פורסמו בעיתונות באי-רצון והתחושה ששידרו העורכים לקוראיהם היתה שיש בהן הגזמה, פרועה אפילו; שהיישוב התרכז בעצמו ובתוכניותיו לעתיד, ולפיכך התגובה הציבורית המעשית, במובן של איסוף אמצעים למימוש תוכניות הצלה, היתה ללא שום פרופורציה למתרחש באירופה, ונחלה כישלון חרוץ. כאשר התעמקתי במסמכים גיליתי תגובה אחרת, ועל כך בהמשך.

דר, שגם היא החלה את דרכה בתוך אותה דעה ציבורית, מצאה שעד 1939 העבירו ספרי הילדים וכתבי-העת שנועדו להם ("דבר לילדים" היה אז המרכזי שבהם) לקוראיהם הצעירים תמונת גולה קרה ועגומה שאין בה תקווה לילדים היהודים, השונים מאוד מילדי הארץ השזופים - תמונה ששיקפה את שלילת הגולה. ואולם לפי ממצאיה של דר הביאה תחילת המלחמה לשינוי פתאומי, וכמעט שלא היו ספר וחוברת - וזאת המחברת שבה ומדגישה - שלא היו בהם סיפור או שיר או מידע על השואה ועל הילדים באירופה, ומזווית חדשה: הספרים והסיפורים שנכתבו מ-1939 ואילך נטשו את מודל שלילת הגולה, וניסו ליצור בילדי הארץ הזדהות עם הילדים הסובלים בגולה באמצעות מידע רב ככל האפשר. ההנחה שהנחתה את הכותבים, וביניהם מטובי המשוררים והסופרים (ראו רשימתם בעמ' 5-9) היתה שהילדים צריכים לדעת את המתרחש, בייחוד כדי שיתכוננו לתפקידם והוא קליטת הילדים כשיגיעו ארצה - ואפילו אם יגיעו משום שמילטו את נפשם ולא משום שהוריהם היו ציונים קודם לכן.

המידע שהועבר לילדים היה רב ומפורט, וכלל לא רק תיאורי רעב והתאכזרות אלא הרג ילדים ממש, מבלי לגונן על הילד הקורא או השומע. יש לזכור שהמלחמה פרצה אחרי שלוש שנים של אירועי דמים בארץ, שדווחו בעיתונות ונדונו בכל בית. ובכל זאת, גישה זו עמדה בניגוד לגישה שרווחה בעיתונות המבוגרים בארץ עד סוף 1942, שניסתה שוב ושוב לבחון את הידיעות שמא באמת נכונות הן, ולפקפק בהן שכן משמעותן היתה אובדן המשפחות, הקהילות והתנועות שהעולים ארצה השאירו מאחוריהם: רוב היישוב הגיע בשנים 1933-1939 מאירופה, ובעיקר ממרכזה וממזרחה. נתונים דמוגרפיים אלה מבהירים מדוע נקטו הכותבים לילדים ניסוחים ותיאורים שהיום היו מתקבלים בזעזוע ממש: היתה זו דרך עבורם, אליבא דיעל דר, לתאר את בית אבא-אמא שאהבו, ושתיאורו נדחק מפני שלילת הגולה, את חייו ואת מותו הנורא. עכשיו יכלו לספר סיפור הפוך, על ילדות מאושרת בגולה, על סבא וסבתא שילדיהם לא הכירו; ועכשיו איפשרה השואה לכתוב עליהם באמפתיה ומתוך שותפות-גורל, שהרי זה יכול היה לקרות גם לילד בארץ לולי נעצר צבאו של הפילדמרשל רומל באל-עלמיין בשלהי 1942.

הילד שמע את הסיפור מפי הוריו - ועיתוני הילדים יצאו מנקודת הנחה שהילדים שמעו את הוריהם מדברים הרבה ביניהם על הידיעות והופכים בהן - וגם ההורים הזדהו עם תוכן הספרים והסיפורים, והעבירו לילדיהם את יגונם על אהוביהם שלא יזכו שוב לראותם ואת זעמם על האכזריות שבה נגדעו חייהם. הכותבים, ובייחוד המחנכים שביניהם, נוכחו לדעת ששלילת הגולה הקודמת גרמה להתרחקות דור בניהם מדור אבותיהם ואחיהם, גם במובן המשפחתי הראשוני, וכתיבה כזאת זימנה להם דרך לתקן את המעוות, להתאבל ולהכות על חטא שלילת הגולה.

דוגמה מובהקת שמביאה דר הוא "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקה, שדורות גדלו עליו. במקורו זהו תיאורה של חתונה יהודית עליזה בוורשה בימים של טרם מלחמה. לקראת סוף המלחמה תורגם בידי נתן אלתרמן ולאה גולדברג, ותרגומם הנפלא, בליווי מסה של יעקב פיכמן, הפכו את הספר לאורח של קבע בבתים רבים. ההקשר המקורי נשכח, והספר התקבל כמעין מצבת זיכרון למתים, הספד על עולם מאושר שנגדע. עם זאת מדגישה דר שגולדברג ואלתרמן, וכן גם מרים ילן-שקליס, סירבו לכתוב לילדים על השואה, ובניגוד לרוב הכותבים האחרים התרכזו בנושאים אוניברסליים, וכך באו לעולם מה עושות האיילות ודני, שאינו בוכה אף פעם, דווקא בזמן המלחמה.

בסופה של 1942, לאחר הודעתה הרשמית של הנהלת הסוכנות היהודית כי בלאירופה מתחוללת השמדה שיטתית, ולא תופעות לוואי של מלחמה, כללו עיתוני הילדים שפע של מידע על השואה, יותר מאשר קודם לכן. בשנתיים שלאחריה, כאשר המצב החמיר והלך, קראו ההורים לילדיהם מעשיות גלותיות שהסתיימו לרוב בקינה. מעשיות כאלה, המפתיעות בקונטקסט הציוני המובהק של שנות ה-40, קיבלו לגיטימציה מכוחם של האירועים והעבירו מסר, שלפיו התרבות שהן מתארות היא בעצם גם של היישוב. הופעתן של דמויות סבים וסבות משם, המתקשרות ישירות עם דור הנכדים שכאן, באה לחדש את הקשר שנותק בין הדורות. שמלת השבת של חנה'לה, למשל, שנכתב במגמה כזאת, מחבר בין ילדת מושב לבין זקן גלותי שהילדה מסייעת לו לשאת את משאו הכבד, והפך למעשייה עממית פופולרית, ושם המחבר נשכח מלב. באותן שנים היו פופולריים גם קבצים של מכתבי ילדים מאירופה, שאספה וערכה ברכה חבס, וזה במקביל לקובצי מכתבים של חברי תנועות נוער שהוציאה לאור בהוצאת "מן המוקד" של עם עובד. המכתבים מעבירים קשת של רגשות שגם אותם לא מקובל להעביר לילדים - כמו אשמה על הישארות בחיים ורצון לנקום, שהספרים והמעשיות אינם נרתעים מלעסוק בהם בהדגשה.

בצד הסיפור המזדהה והחומל, כותבת דר, צמח במחצית השנייה של המלחמה, מ-1942, סיפור מקביל, שעיקרו גבורתם של ילדים בארץ, שהולכת ומתעצמת עם החרפת המאורעות. עוד בשנים שלפני כן נקראו הילדים שומעי הסיפורים להתכונן לקבל את הילדים הפליטים ולנקוט יוזמות מעשיות - האם היה כאן רמז שנשלח מהכותבים להורים המקריאים וליישוב כולו לפעול יותר להצלתה ולקליטה? שואלת דר - ומ-1942 הם ממש נחלצים ללחימה בגרמנים, במרגלים ובכל כוחות השחור. השיר "במדינת הגמדים", על חיילים קטנים היוצאים למלחמה, נכתב בידי אלה לוינסקי, אז חיילת בצבא הבריטי, וספרי חסמב"ה הראשונים של יגאל מוסינזון הם שיר הלל למה שיכלו ילדים לעשות באותם זמנים.

לפי דר, מ-1945, מתחברים שני הסיפורים לסיפור אחד של לקח צבאי-לאומי: הילדים בסיפורים, היודעים היטב מה קרה בשואה, חדורי חדוות נקמה בגרמנים, והם הורגים, מטביעים ושורפים אותם, בלי כחל וסרק. הם מתגייסים בפועל ממש לקליטת הילדים הניצולים, תוך כדי גילויי רעות, התגייסות, תכנוני משימות ושמירת סוד, ובסיפורים משתלבת גם גבורתם של הילדים שנאבקו בנאצים עוד באירופה, לפני עלייתם. כך למשל השתמשה ימימה טשרנוביץ-אבידר בהצלחתו הגדולה של ספרה "שמונה בעקבות אחד" שבו תופסים ילדים מרגל גרמני, וכתבה את "אחד משלנו", על ילד פליט הנקלט בין ילדי הארץ ללא סייג, כדי להדגיש את משימת הקליטה של הבאים.

האם ספרות הילדים הענפה שפורסמה בארץ, כפי שתואר לעיל, נכתבה באופן מכוון, בעקבות דיונים והחלטות לגבי מה שמותר לילדים לשמוע ולהבין? דר מדגישה שרק ב-1944 התקיים דיון מסודר ראשון בשאלות אלה, ונקודה זו מחזקת את התזה שלה בדבר כתיבה אינטואיטיבית-רגשית, ששימשה לסופרים דרך להביע את עצמם מתוך עצמם, וסותרת את הטענה שהיחס לשואה בארץ נקבע מלמעלה. ושאלה נוספת: ההקשר שבו נכתבו ספרים ושירים שהוזכרו כאן, ורבים אחרים, נשכח מזמן, והאיילות והגמדים וחנה'לה ממשיכים ונקראים בלי קשר לשואה ולמלחמה. מדוע? לפי דר נשכחו סיפור א' (המזדהה) וסיפור ב' (של גבורה) משום שהאפיל עליהם סיפור ג' (של לקח לאומי).

ברצוני להציע הסבר אחר: הביקורת שנמתחה על היישוב מאז המלחמה, ועדיין נמתחת, כדעה ציבורית שנולדה מהאשמה עצמית שאינה מביאה בחשבון את נסיבות המלחמה, את נחישותם של הגרמנים ואת מיעוט משאביו של היישוב, היא שהשכיחה ספרות רגישה וחומלת זו. הכתיבה שנוצרה בארץ באה מאליה, כתגובה בזמן אמת של אנשים שראו עצמם מופקדים על זהותו וערכיו של הדור הבא, ועל יכולתו להבין את האחר, לקלוט אותו ולהיאבק למענו. הביקורת השכיחה ודחקה לא רק את הספרות, אלא גם את מאמצי ההצלה ואת תגובת היישוב: שלילת הגולה אכן היתה עיקר אידיאולוגי מובהק, אך היא לא קבעה את היחס האישי לגולים, למשפחה ולחברים. דווקא מפני החרדה לגורלם ניסו כאן לברוח ממשמעות הידיעות, שהרי לו פורסמו והובנו מיד במלואן, פירושן היה שהעם היהודי הגיע לסוף דרכו, וגם ליישוב שמנה מחצית המיליון וניזון מן הגולה לא יהיה המשך. ותוכניות ההצלה אכן נכשלו, אך לא מחמת התנכרות אלא משום שלא היה להן סיכוי אלא במקרה הטוב בקנה מידה קטן. יעל דר ראויה לכל שבח על שהביאה בפני הקורא פיסת עבר מרתקת שנשכחה, הלכה בנאמנות בעקבות החומר שמצאה, ולא נרתעה מדעות שאינן נובעות ממציאות העבר אלא מוויכוחי ההווה.

פרופ' דינה פורת היא ראש ביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת ת"א

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ