בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טדי האיש הטוב בטרגדיה ששמה ירושלים

תגובות

בטקס חנוכת בניין עיריית ירושלים, בסוף יוני 1993, הכתיר ראש הממשלה יצחק רבין את ראש העיר, טדי קולק, בתואר "הורדוס השני". קולק לא שבע נחת מההשוואה, או לפחות עשה עצמו נפגע. "הורדוס", אמר, "בנה בעיקר מבני פאר ומבנים למטרות צבאיות". בעיני טדי, "לא הפאר החיצוני הוא העיקר, אלא בניית בני אדם, רקמת יחסים שנוטה גשרים של הבנה בין יהודים למוסלמים, יהודים ונוצרים".

רוב ההחלטות שקיבל קולק או שתמך בהן היו מבוססות על תפישת עולמו הציונית: קביעת עובדות פיזיות ודמוגרפיות נתפשה כדרך הבדוקה להבטיח את עתיד העיר כבירת ישראל והעם היהודי. טדי קולק, כמו כל המנהיגים בני דורו, לא היסס לקבוע סדרי עדיפות שיישמו את העיקרון שלפיו גבול הקולקטיב היהודי נקבע לפי פריסת ההתיישבות.

כך נבנו בכהונתו של קולק כראש העיר (1965-1993) יותר מ-60 אלף דירות, מתוכן יותר מ-35 אלף בשטחים שסופחו לירושלים מעבר לקווי שביתת הנשק. מספר תושבי העיר היהודים גדל מכ-200 אלף ב-1967, לכ-400 אלף ב-1993. האוכלוסייה הערבית (מוסלמית ונוצרית) גדלה מכ-70 אלף לכ-150 אלף, בהתאמה. שטח השיפוט העירוני גדל מכ-40 קמ"ר ערב מלחמת ששת הימים ל-108 קמ"ר לאחר איחוד העיר, ול-123 קמ"ר ב-1993.

ירושלים נהפכה מעיר שדה מנומנמת למטרופולין ענק, אבל במחיר כבד. הפיתוח מהשוליים פנימה גרם להיחלשות מרכז העיר ההיסטורי. הגירתן של שכבות אמידות לפרברים החלישה את המבנה הכלכלי-חברתי של העיר, והתפרסותה של העיר על מרחבים עצומים הטילה עומס גדול על שירותי העירייה, הדלים ממילא. טיעונים פטריוטיים סייעו לאישור תוכניות בניין חפוזות ורעות, שלא תרמו לאיכות חייהם של המשתכנים בהן, ופרויקטים ראוותניים פגעו פגיעה חמורה בנוף.

בצד ההתפתחויות הלא-רצויות הושגו הישגים רבים שמילאו את ראש העיר סיפוק. בעיקר הדגיש קולק את הגידול המהיר של השכונות שנבנו בשנות השבעים והשמונים; את שיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה; שיפוץ השווקים העתיקים; הקמת הפארק הלאומי מסביב לחומות ומוזיאון מגדל דוד; טיפוח עשרות גנים ציבוריים; הקמת מוסדות תרבות המצטרפים למה שמכונה "מייל התרבות"; שימור שכונות ישנות ומבנים היסטוריים; הקמת גן חיות; ופיתוח תעשיות עתירות ידע.

חיבה בינלאומית

מבקריו טענו שהקדיש ממרצו לפרויקטים של תרבות המרוחקים מצורכיהם של רוב בני ירושלים קשי היום, אבל הוא דחה טענות אלה: "היה קשה", כתב, "לשכנע את אזרחי ירושלים בחיוניותו, בערכו ובחשיבותו של היופי. מארצות מוצאם", העיר בשמץ של התנשאות וינאית, "לא הביאו עמם רוב אזרחיה של ירושלים מסורת של יופי".

תרומתו של קולק להוספת יותר יופי, תרבות ותחכום לירושלים ולחברה הישראלית המתגבשת - הפוריטנית והפרובינציאלית - היתה ייחודית. היא נבעה מתמונת עולמו, שעוצבה בעיר הולדתו וינה. הרקע הזה היה שונה מאוד מהרקע של האבות המייסדים, וגם של עמיתיו, בני דורו ילידי הארץ.

הראשונים היו ברובם ילידי תחום המושב ומזרח אירופה, שחונכו על ברכי התרבות היהודית והמסורת המהפכנית של רוסיה - אנשים קשוחים, חדורי תחושת שליחות עליונה ודבקים במטרה. הם חשו מאוימים מול עולם עוין ושאפו לנצחו בכוח רצונם. התנסותם הכתיבה להם ראייה דיכוטומית של העולם: מי לנו ומי לצרינו. בני דורו הצברים נולדו אל הסכסוך היהודי-ערבי ושיכפלו אותו. יחסם אל העולם שמעבר למסגרת הפרובינציאלית היה חשדני וסבל ממגבלות שהטילו מחסומי השפה.

קולק היה שונה, בכך שבשבילו לא היו הגויים דמויות מאיימות. אדרבא, הוא נהנה בחברתם וידע כיצד להתהלך עמם. הוא לא שיעמם אותם באידיאולוגיה ולא ניגן על התביעה לכפרה על הסבל היהודי. איש-קשר היה קולק לעולם הגדול, וזה אכן קיבל אותו בחיבה.

האבות המייסדים צפו משועשעים במאמציו להוסיף קצת יופי ותחכום למדינת ישראל הנצורה, שניצבה בפני קשיים קיומיים. הניחו לו לעסוק בהקמת פארקים לאומיים, ברדיו, במפעלי תיירות ובמוזיאון לאומי. לא כולם פירגנו לו. רבים התקנאו בחדוות החיים שלו, בפתיחותו ובהעזתו להבין את העולם. הרבה מרורים שבע מיחסם של עמיתיו שהתייחסו אליו כמי שעיסוקו בעניינים "שוליים" העיד על חוסר רצינותו.

עם המטען הזה התייצב קולק במרכז הבמה, שעליה נפתחה מערכה חדשה בטרגדיה עתיקת הימים ושמה ירושלים. אדם רחב אופקים, ויטאלי ואופטימי, מצא את עצמו - במקריות היסטורית עוצרת נשימה - בראש עיר קנאית, קשוחה, שסועה ורווית תוגה. הוא לא רק שרד בראשה שנות דור אלא הפך לסמלה הזוהר, עד שהסתירה המהותית בין האיש, אופיו ותפישותיו לבין עירו, אופיה ואווירתה, וגילו המתקדם, גברו על האיש.

קולק בא לעיר הזאת כמרפא הגדול. הוא ידע שהעיר תובעת מנחם ולא נביא זעם, שכן כאלה היו לה די והותר. הוא ביקש להשפיע בכוח פעלתנותו, להסיח את דעת נתיניו מקשיי יומם ולשכנע אותם שיש חיים יפים מעבר לשנאות ההרסניות שלהם. לא איש נאיווי היה, ורחוק מאשליות, אבל תמונת עולמו לא הניחה לו לתפוש את המציאות במונחים של מלחמת שבטים נטולת פתרון. גישתו היתה להתמודד עם הסימפטומים של הסכסוך ולנסות לסייע לבני אדם לחיות עם הבעיה, בתקווה שהזמן ייצור לבסוף מצב שיהיה נוח יותר לפתרון.

תורת הפסיפס

פעילותו היתה רבת סתירות. עמדותיו היו בלתי מתפשרות: "תביעת הערבים להכיר בירושלים גם כבירתם, אין לה אחיזה במציאות", אמר, "ואנו צריכים לדחות אותה על הסף. ירושלים לא תחולק. היא תהיה בירת ישראל, רק בירת ישראל, ועיר מאוחדת תחת שלטונה".

האוכלוסייה הערבית נתפשה בעיניו כמיעוט אתני ודתי שיש לכבד את זכויותיו. האסטרטגיה שלו נסמכה על "תיאוריית הפסיפס", שראתה את דגם העיר העתיקה המחולקת לרבעים אתניים כאמצעי מוצלח לייצור דו-קיום, המבוסס על התפתחות תרבותית אתנית נפרדת ולא מופרעת של קהילות שונות.

מדיניותו שאפה להשקיט את האוכלוסייה הערבית בדרך של שיפור שירותים. לדעתו, שיפור ברמת חייהם עשוי היה לשכנע אותם שמתייחסים אליהם בהגינות ובשוויון. קולק לא ראה סתירה בין "התפתחות נפרדת ודו-קיום בשלום" לבין הפקעת קרקעות מערבים ובניית שכונות יהודיות מעבר לקו שביתת הנשק. הפקעת שליש השטח המסופח היתה בעיניו מימוש העיקרון העליון של "מניעת האפשרות של חלוקת העיר מחדש על קו הפיצול שבין שתי הקהילות". התנגדות הפלשתינאים למדיניות זו היתה בעיניו ביטוי לעוינותם הפוליטית.

הוא עשה הבחנה בין הקמת שכונות יהודיות הומוגניות, שהתאימו לתיאוריית הפסיפס, לבין "ניסיונות לתקוע יהודים בלב שכונות ערביות" שעשו קבוצות יהודיות קיצוניות, לעתים בתמיכה ממשלתית. קולק לא ברר במלים כדי להביע את התנגדותו למעשים אלה ואף קם והפגין הפגנת יחיד נגדם: "הם מטפחים את השנאה הערבית ואת ההתנגדות בעולם כולו לשלטונה של ישראל בירושלים המאוחדת... מי שמייצר שטחי חיכוך שמפרים את שלוות החיים בירושלים, משרת את האינטרסים של שונאי ישראל".

היה מרכיב מובהק של יחסי ציבור, מה שמכונה "הסברה", במדיניות "הסבלנות, הסובלנות והזמן" של ראש העיר. קולק הקדיש חלק ניכר מזמנו לטיפוח קשרים בינלאומיים ואירח משלחות ואישים נשואי פנים מכל העולם, ואכן מדיניות זו הניבה פרי הילולים. הצהרות התפעלות ותמיכה נשמעו מכל עבר והן חיזקו את התחושה ש"בעיית ירושלים" יכולה להידחות אל סוף סדר היום של שיחות על מעמד הקבע, ובינתים יימשך ה"סטטוס-קוו" המבוסס על "כללי התנהגות" שניסח קולק: שוויון במתן שירותים מוניציפליים; מתן זכות בחירה לעיריית ירושלים; אי-התערבות במערכת החינוך בבתי הספר העירוניים-ממלכתיים; שליטה מוסלמית ממשית בהר הבית; הקמת מערכת של "מינהלות ערביות שכונתיות".

בדיאלוג עם האוכלוסייה הפלשתינית מילא קולק את תפקיד "האיש הטוב" וזכה לגישה חיובית מצד כולם, יהודים וערבים. אף אחד לא השלה את עצמו שקולק אינו חלק מהמערכת, אבל ייחסו לו את תפקיד הגיבור הטוב והשפוי. בטרגדיה שנקראת ירושלים, צריך היה בדמות אחת שאוהבים לאהוב אותה, שאם לא כן הייאוש יאכל את כולם.

המרפא הגדול

שנים רבות נראה שהעיר המסוכסכת נשבתה בקסמי המרפא הגדול. על העיר שרתה אווירה של שקט שלפני הסערה. קולק גילה לויאליות להחלטות ממשלות ישראל, אף כי התלבט רבות עד מתי יוכל להעמיד את יוקרתו הבינלאומית לשירות המשטר, יוקרה שנהפכה לעלה תאנה למעשים שהתנגד להם, כגון "חוק ירושלים" מ-1980.

הוא היה שותף באחריות למדיניות ממשלות ישראל במזרח ירושלים, אבל גישתו היתה מורכבת יותר משל אחרים: הוא לא האמין שאפשר לספח קרקע בלי בני האדם החיים עליה. לכן לחם, ובקושי הצליח, להקנות לערביי העיר את זכויות מדינת הסעד הישראלית, חופש תנועה, מערכת חינוך עצמאית, עיתונות חופשית יחסית, אי החלת "חוק נכסי נפקדים". עדות להצלחת גישתו היא אי רצונם של ערביי מזרח ירושלים להפסיד את כל הזכויות האלה, אם "יועברו" לשלטון פלשתיני.

אבל השסעים התפרצו יום אחד בדצמבר 1987. האינתיפאדה שמה ללעג ולקלס את האשליה שמדיניות קולק כלפי תושבי מזרח ירושלים יצרה מציאות יציבה של דו-קיום. בחורף 1988 נגזלה האשליה האופטימית וקולק חש כאילו סטרו בפניו; כאילו האינתיפאדה היתה בבחינת עלבון אישי. קולק המשיך במדיניות "הסובלנות", ורק לעתים רחוקות הגיב בקשיחות על פעולות מחאה אלימות שנקטו הפלשתינאים, אבל היה ברור שאיבד את ביטחונו העצמי. הוא אמנם חזר בו מהחלטתו לא להתמודד שוב בבחירות של 1993, אבל הבוחר היהודי הפנה לו עורף, והבוחרים הערבים נשארו בבית, כמנהגם.

לאחר 28 שנים בראשות בירת ישראל פינה קולק את מקומו למחליפו, אהוד אולמרט. חילופי השלטון הביאו עד מהרה לניסיונות לפגוע בדמותו של ראש העיר האגדי. הועלו טענות על שקולק הזניח במכוון את מזרח ירושלים וזכה לכתר "מגן הערבים" רק בגלל יחסי ציבור מוצלחים, שכיסו על שקרים ואוזלת יד. טענו כלפיו שממציא הסיסמה "ירושלים המאוחדת לנצח נצחים" שינה את עמדותיו ונהפך לתומך במסירת שכונות ערביות לפלשתינאים. קולק עצמו לא הגיב על הניסיונות האלה. הוא חש שעל מקומו הייחודי בדברי ימי עיר הנצח אי אפשר לערער.




עם שמעון פרס, 1985



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו