בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדי הירח

מכירים ילדים עם שיער צבוע שחור שמסתיר באלכסון חצי פנים? יכול להיות שהם אימו - ז'אנר מוסיקלי שאיבד את עצמו לדעת והפך לאופנה לצעירים מלנכולים ומלנכולים-לכאורה

9תגובות

צילומים: רוני כנעני | סגנון והפקה: נועה ילון

מאז הולדת תרבות הפופ לכל דור ודור יש את המוסיקה והאופנה שמדברות אל הנוער המיוסר, המלנכולי, האאוטסיידרי וחסר הביטחון העצמי. בכל דור ודור יש את הילדים שמתאהבים בדיכאון ועושים לו האדרה גם כשהם מרגישים סבבה, שגם זה, מה לעשות, קורה לפעמים. יש את הילדים האלה שלובשים שחור, שמרגישים שלא מבינים אותם, שמאמינים בכל לבם שעצב הוא רגש עמוק יותר משמחה. הילדים האלה שנשבר להם הלב, שחשים יאוש קיומי, אלה שבאמת-באמת מרגישים, כל כך מרגישים שבא להם להתפוצץ. או לחתוך את עצמם. היום הדבר הכי חם אצל הנוער המיוסר הזה והנוער האלק-מיוסר הוא אימו (Emo).

יש דברים שאי אפשר להבין אחרי גיל 16. תרבות האימו היא אחד מהם. האינסטינקט הראשוני הוא להשלים עם זה ולוותר מראש. אבל ההצלחה הפנומנלית של להקת האימו מניו ג'רזי, My Chemical Romance, שיבשה לנו את התוכניות. "כמיקל" היא כרגע להקת הרוק הכי גדולה בעולם, וגם על ישראל לא פסחה ההיסטריה סביבה: האלבום החדש The Black Parade"" (הד ארצי) נחטף כמו לחמניות עם סומסום, הלהקה הופיעה לאחרונה על שער שבועון הנוער "ראש 1", וילדי תיכון מדן ועד אילת הולכים לבית הספר בבגדים שחורים ופרצוף מורבידי, כמחווה לסולן ג'רארד וויי. כיוון שכך, אין ברירה אלא לברר מה זה האימו הזה, ולמה אדם צריך להסתיר שני שלישים מהפנים על ידי שיער (ועוד בקו אלכסוני)? ובכן, נתחיל ביסודות:

Emo זה קיצור של Emotional או Emotive. בהכללה גסה, היום האימו הוא ז'אנר של פאנק אמריקאי רך, פופי וממוסחר, עם סולנים נסערים ומלאי פאתוס ששרים טקסטים מלודרמטיים על שנאה עצמית, מערכות יחסים שכשלו ואהבות שמתו בטרם עת. באם-טי-וי זה רץ חזק מאוד, וחובבי אימו הם נערים ונערות רגישים שלא מחייכים, לא חופפים את הראש (זה משמר את הזווית האלכסונית של הפריזורה ומונע מהצבע השחור לדהות) ומציירים לבבות שותתי דם על הזרוע או במחברת.

אבל לפני שהאימו הפך למלת סלנג שמתארת אווירה - דיכאון, מלנכוליה או החצנה מוגזמת של רגשות - הוא היה ז'אנר מוסיקלי, שונה מאוד מהאימו העכשווי של אם-טי-וי. השם ניתן לראשונה באמצע שנות ה-80 ללהקות מסצינת ההארדקור-פאנק של וושינגטון די-סי. המושג אימו (או אימו-קור, קיצור של Emotional Hardcore או Emotive Hardcore) תיאר את הלהקות שהתרכזו באותה תקופה סביב הלייבל דיסכורד של איאן מק'קיי מפוגאזי. להקה פחות מוכרת של מק'קיי, Embrace, נחשבת ללהקת אימו, וכל העשייה שלו נחשבת לבעלת השפעה מכרעת על סצינת האימו המתפתחת. האימוקור, בניגוד לסתם פאנק, היה חדור אידיאולוגיה ברמה מאוד רגשית, ונחשב מתנגד לנהנתנות ולאלימות. הלהקות של דיסכורד אכן היו אידיאולוגיות, ורבות מהן גם השתייכו לתרבות הסטרייט-אדג', שיצאה נגד הסקס-סמים-ורוקנרול.

בתחילת שנות ה-90 דעך הגל הראשון של מה שכונה אימו, ובמקומו בא גל של להקות יותר רכות, שכבר לא היו אימו-קור, אלא יותר אינדי-אימו. הגל השני פעל פחות או יותר מאמצע שנות ה-90 ועד שנת 2000, ובתקופה זו החלו חברות התקליטים הגדולות בארצות הברית לחזר אחרי להקות הז'אנר, שעד אז הוציאו אלבומים בלייבלים עצמאיים. באותה תקופה גם חדר המושג למיינסטרים, כשב-98' הופיעה כתבה במגזין הנוער "Teen People" שהצהירה שהטרנד הכי חם של הנוער הוא אימו, והמליצה על להקת The Promise Ring.

הגל הנוכחי של האימו התחיל בתחילת העשור. מרבית להקות האינדי-אימו של שנות ה-90 כבר אינן, אולי למעט להקת Jimmy Eat World שחדרה למיינסטרים, תוך ויתור על רוב הסממנים שאיפיינו אותה קודם, ואימוץ סאונד רוק מיינסטרימי למדי. זאת היתה כנראה נקודת המפנה הגדולה במשמעות המוסיקלית של המושג אימו. כיוון שאנשים ידעו שהלהקה נחשבת ללהקת אימו, היא המשיכה להיתפס ככזאת גם כשהסגנון המוסיקלי שלה השתנה והתמתן, ויתרה מזאת, הכינוי אימו הודבק לגל של להקות חדשות שנשמעו כמו Jimmy Eat World בגרסה החדשה והמיינסטרימית.

כך, למעשה, קרה שהיום המושג אימו מתאר סוג שונה בתכלית של מוסיקה מאשר לפני עשור. עם ההצלחה של Dashboard Confessional, Jimmy Eat World ולהקות אחרות בקרב הנוער, הפך האימו לגראנג' של תקופתנו. המלה רוקנה מהמשמעויות המקוריות שלה, והפכה לכלי מיתוג ושיווק בידי חברות התקליטים הגדולות, שמלקקות את האצבעות מלהקות עם שמות מורבידיים כמו Funeral for a Friend או Death Cab for Cutie.

פרוזק-שיק

היום מציין המושג אימו הלך רוח, הרבה יותר מאשר תת-תרבות או אפילו מאשר ז'אנר מוסיקלי מובחן. כבר אין שום קשר בינו לבין אידיאולוגיה זו או אחרת, ולמרות שילדי האימו הם ילדים של בורגנים לבנים (או אשכנזים) שמבכים את הריקבון של הקיום הפרברי באמריקה (או בכפר סבא), האימו הוא טרנד אסקפיסטי שמקדש את האישי. בניגוד לחלק גדול מתת-תרבויות הנוער של הדורות הקודמים, הוא נטול אג'נדה פוליטית.

כיוון שתרבות האימו אינה מהפכנית, היא לא מסוכנת לסדר הקיים. היא לא תרבות נגד, אלא מובלעת מבוקרת בתוך תרבות המיינסטרים, שההגמוניה השלטת יכולה להשגיח עליה, וגם לעשות לא מעט כסף על חשבונה. אופנת האימו מנצלת את הפוטנציאל הצרכני של הנוער עד תום, ואפילו תל אביב מלאה בחנויות שמוכרות בגדים ואביזרי אופנה שמותאמים לנער האימו המעודכן.

מבחינה אופנתית יש שתי פרשנויות מקובלות לאימו: הראשונה היא מראה מעט יותר וינטג'י, חנוני ובעל ניחוח עשה זאת בעצמך. מקורו בסצינת האינדי-אימו של שנות ה-90, והוא גם מושפע מאופנת ההארדקור-פאנק האמריקאית של שנות ה-80. המראה הזה כולל בעיקר חולצות טי קטנות עם הדפסים (חולצות יד שנייה או חולצות עם הדפסים של להקות), סוודרים קטנים, צעיפי צמר, ילקוטים וסיכות דש.

המראה השני הוא דרמטי ומחויט יותר. הוא קרוב יותר לסגנון הלבוש של להקות האימו הגדולות של אם-טי-וי, כמו My Chemical Romance או Panic! at the Disco, וכולל בגדים שחורים בשילוב של מעט אדום, שיער צבוע לשחור עם פסים אדומים או ורודים, איפור כבד ופירסינג. שתי הקבוצות הולכות עם שיער על הפנים, נעלי אולסטאר או סניקרז של "וואנס" ומותגי סקייטרים אחרים, ואוהבות משקפיים שחורים עבי מסגרת.

מרבית האלמנטים של אופנות האימו השונות לקוחים מטרנדים אלטרנטיוויים של הדורות הקודמים. ילדי האימו אימצו את הבגדים השחורים של הסצינה הגותית, את חגורות הניטים של המטאל, צמידי הפלסטיק העגולים וסרטי ההזעה לידיים מהאייטיז, האיפור של רוברט סמית מהקיור, האנדרוגיניות של הגלאם או של מרילין מנסון והמבט המושפל של השו-גייזרים (להקות רוק אלטרנטיווי אנגלי משנות ה-80 כמו "מיי בלאדי ולנטיין", שנקראו כך משום שמבטם היה מושפל תמיד לעבר הנעליים, כלומר לעבר פדאל האפקטים).

הם לקחו את הקוצים והצבעים בשיער מהפאנק, את הפוני והעניבות של המודז, את השיק המתיילד והמשקפיים עבי המסגרת מילדי האינדי, הסניקרז של הסקייטרים, האולסטאר מהרוקנרול, המשבצות השחורות-לבנות מהסקא והפירסינג והקעקועים מהניו-מטאל. הבנות לקחו גם את ההצטעצעות הילדותית והגרביים המפוספסים מנערות רייב או אינדי, והכל ביחד יצר לוק חדש ועכשווי.

סקס, סמים ובכי מר

מיותר לציין שחובבי הגלים הראשונים של האימו ממורמרים רצח מהגלגול שהמושג עבר במשך השנים. אם הילדים העצובים עם הבגדים השחורים לא היו חותכים את עצמם בהתנדבות, אנשי "האימו המקורי" היו חותכים אותם בכיף. הערה להורים המודאגים: ילדי אימו לא בהכרח חותכים את עצמם, זה רק מיתוס, אבל אם הילד שלכם שומע ווסטלייף, אז כבר כדאי שתחביאו את סכיני המטבח.

בעוד שאין שום ספק שילדי אימו - כמו כל ילד אחר שחווה אהבות ואכזבות לראשונה - באמת מרגישים בצורה מאוד אינטנסיווית, קל לצחוק עליהם ועל הלהקות שהם שומעים ולטעון שהדיכאון שלהם מזויף ומנייריסטי והסבל שלהם לא אותנטי. ילדי האימו, מצדם, מרגישים צורך להתגונן, והאינטרנט מלא בהסברים של נערים שטוענים שזה שהם רגישים לא אומר שהם בהכרח עצובים, ושהם בכלל לא חותכים את עצמם אלא פשוט לא מפחדים להביע רגשות. אחר כך הם מתפלאים שצוחקים עליהם, שאומרים שהם כותבים שירה ושלהיות אימו זה הכי הומואי, ושאנשים עושים כסף מהפצת סטיקרים כמו זה שרואים בו איש גוזם את הדשא עם הכיתוב "חבל שהדשא שלי לא אימו - אז הוא היה חותך את עצמו".

הרשת גם היא מלאה בפרודיות על אימו: יש סטיקר שהופץ לקראת 6.6.2006 ובו מבחר תספורות אימו, בליווי האזהרה ש"אם יש לכם אחת מהתספורות האלה, תתכוננו לחטוף מכות בתאריך הזה". יש דיאלוגים בין זוגות אימו (בחורה: "יאללה, בוא נזדיין". בחור: "אני עצוב מכדי להזדיין". בחורה: "גם אני עצובה, בוא נזדיין ונבכה". בחור: "אני כבר בוכה"). יש שמות מצחיקים ללהקות אימו מומצאות. אנחנו אהבנו במיוחד את השם "מות המסילה הסיבירית של אהבתנו המושלמת החלודה והנשכחת".

בשורה התחתונה, ואולי בגלל כל הגלגולים והאקלקטיות, אי אפשר באמת להגדיר אימו, והוויכוחים בקרב ילדי הקהילה, לגבי אילו להקות ראויות לתואר ואילו לא, ממלאים מאות עמודי בלוגים. גם אם תתפסו בקניון עזריאלי בתל אביב ילדה בת 15 עם שיער צבוע לשחור, טי-שירט שחורה קטנטנה של "אמילי סטריינג'", חגורת ניטים, עיני פחם, עניבת אווריל לאבין (למרות שהיא מתעבת את אווריל לאבין, כמובן) שמפאת גובהה מגיעה לה עד הרצפה, אולסטאר שחורות מסמורטטות שעל החלק הפלסטיק הקדמי שלהן היא ציירה בקפידה משבצות בלורד שחור וילקוט נפוח של דיקיז, ותשאלו אותה מה זה בדיוק אימו, סביר שלא תהיה לה תשובה משכנעת. אולי היא רק תגיד: "כל הילדים שהם לא באמת אימו אומרים על עצמם שהם אימו, ומי שהוא באמת אימו לא יגיד על עצמו שהוא אימו. אני לא אימו, אימו זה לבכיינים". *






תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו