שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ערב-ערב עם אלכסנדר פן

פרק זיכרונות מימי הראשית בארץ בשנות החמישים. חלק מהמשך מתהווה של ממואר על שנות החמישים מאת מחבר הספר "בגדאד, אתמול"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

את המשורר אלכסנדר פן פגשתי לראשונה בדירתו שברחוב דיזנגוף בתל-אביב אי-אז בשנת 1954, כנראה. לפני הביקור הזה שלחתי בדואר כמה שירים שתירגמתי מערבית למדור הספרותי של "קול העם", וקיבלתי הודעה בדואר ובה נתבקשתי לסור לביקור אצל פן באחד הבקרים כדי לדבר על אפשרות פרסום החומר ששלחתי (הטלפון עדיין לא היה מכשיר שנוכחותו בכל בית מובנת מאליה). ידעתי שהוא היה העורך הספרותי של היומון של מק"י, ולצדו עבד מיכאל הרסגור שהתגורר עם אשתו תמר סמוך לדירתנו בשיכון "עמידר" אשר בבת-ים.

לפגוש את אלכסנדר פן בכבודו ובעצמו! חרף היותי עולה חדש כבר שמעתי לא מעט על האיש, על שירתו ועל חייו. באולפן לעברית ב"הדסים" למדנו בשיעורי הזימרה את "אדמה, אדמה", שיר ציוני לעילא ולעילא. בהזדמנות אחרת ראיתי את תמונתו ב"אל-איתחאד", שבועונה של מק"י בערבית. ואז התחלתי לשאול כיצד מתיישבים גם יחד הציונות והקומוניזם שלו. אז שמעתי סיפורים, חלקם אמיתיים, חלקם מפונטזים, על חייו הבוהמיים כביכול, על היותו הדון ז'ואן הגדול של תל אביב, ועל הרפתקותיו לאורך שנות השלושים. נאמר לי (שלא בצדק) שאפשר לראות אותו אם מציצים בקפה "כסית". הצצתי ולא מצאתי אותו, אלא נתקלתי בקבוצת סופרים וביניהם זיהיתי את אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ועוד כמה סופרים פחות ידועים.

לכן הפגישה, שנקראתי אליה, אתו בדירתו נראתה לי כזכות שלא חלמתי עליה. לקחתי אתי שניים או שלושה שירים שכתבתי בעברית (אלה היו, כנראה, השירים הראשונים שכתבתי בשפה זו); פן נכנס בלי הקדמות לעניין השירים המתורגמים, ושאל אותי אם אני מרשה לו לערוך את הנוסח (בעיקר תיקונים הקשורים למשקל ולחריזה). הסכמתי, וגם הראיתי לו את השירים שכתבתי אני. הוא ריפרף בהם, ובחר שיר אחד שהציע לפרסם במוספו לאחר שיעבור "שיפוץ". היססתי לרגע. וכיצד אפשר לתת לאדם כלשהו, ויהא מנוסה ככל שיהיה, לערוך תיקונים בלשונו של שיר שנכתב במקורו בלשון העברית ומשקף "קולות" הישר מהטבע, כביכול (נדמה לי שהשיר שבחר פן, היה "אייהו האביב?"). ובכל זאת הסכמתי, וכאשר התפרסם השיר בעיתון כעבור שבועיים והנה הסתבר שהיסוסי לא היו לשווא. סגנונו של פן, לרבות השימוש התדיר בחריזה אסוננטית, גבר על לשוני שלי. לעומת זאת, בשירים שתירגמתי התיקונים היו פחות יסודיים.

ביקורי הבא בדירתו של פן התקיים בלי שהוזמנתי לבקר שם. באחד מימי השבוע, בשעת בין הערביים צילצלתי בדלת הדירה, ופתחה לי רחל רעייתו. ראיתי אותו עומד מול הראי ומתלבש, כמי שעמד לצאת. "באתי להראות לך עוד שירים שתירגמתי", אמרתי. "יפה, בחור צעיר", אמר, "אבל עכשיו אני יוצא. אולי תילווה אלי למועדון. שם נוכל לדבר בניחותא". נלוויתי אליו, במדי צה"ל שלי, ומאותו ערב ובמשך כשנה או יותר הייתי פוגש אותו במועדון ההוא בכל ערב שהייתי חופשי לנסוע לתל-אביב. כשהיינו צועדים לאורך רחוב דיזנגוף היו עיני הבריות, גברים כנשים, נדבקות לאיש התמיר ויפה התואר הצועד קוממיות לידי (גם אם צעידתו היתה לעתים מראה סימני צליעה קלים הקשורים למחלת הסוכרת).

קצב הפגישות אתו לא היה אחיד. הוא היה מואט מאוד בעונות שבהן הייתי פוגש ידידה חדשה ומתקשר אליה; אולם בימים שהייתי חופשי מהתקשרות כזאת נהגתי לסור למקום שבו היה אלכסנדר פן. בחברתו פגשתי אנשים ונשים שונים ומשונים, אבל רובם ככולם לא היו מעולם הספרות או התרבות, אלא ידידים מימים עברו (חלקם היו דוברי רוסית), שעניינם בספרות או בלשון לא היה בולט. נדמה היה לי שפן מתרחק מחברת הסופרים בני-דורו וצעירים ממנו, כמי שמואס בהם מסיבות רעיוניות. שיחותינו, כשהיינו לבדנו, נסבו מטבע הדברים על ספרות ועל פוליטיקה. כיום נראה לי שפן לא נפתח אלי ממש, ולא היה משתף אותי במחשבותיו ובספקותיו (וכאלה היו לו, חרף חזותו הבוטחת, המפגינה בכל עת תמיד ניסיון חיים מגוון וארוך: למען האמת היה אז בסך הכל בשנות החמישים לחייו). ברבות הימים חדל לשמש עורך ספרותי ב"קול העם" (התפקיד עבר למיכאל הרסגור, לימים הפרופסור הרסגור, ההיסטוריון בעל המדור "רגע היסטורי" בגלי צה"ל). הייתי מראה לו את השירים שכתבתי ושומע את הערותיו, אבל עכשיו היו אלה הערות ועצות ולא התערבות במבנה הטקסט השירי.

בשנת 1957, פורסם, ברוב הידור וחגיגיות, ספר שיריו המקובצים של פן "לאורך הדרך" בהוצאת "מדע וחיים", הוצאה מפלגתית שהוקמה במיוחד, כמדומני, כדי להוציא את הספר הזה. הכנת המבחר, ההדפסה והציורים (מעשה ידיו של הצייר גרשון קניספל, חבר מפלגה אף הוא) ארכה חודשים רבים. פן עבד קשה על ההגהה והעימוד, ובמשך העבודה הירבה בתיקונים ותוספות, למורת רוחם של הממונים על ההוצאה. פה ושם הסתננו לאוזני הדים מן הוויכוחים שהיו בינו לבין חבר-הכנסת שמואל מיקוניס, מנהיגה של מק"י, על מה מותר ומה אסור לפרסם כשמדובר בשיריו הייצוגיים של "משורר פרולטרי", האמור להקדיש את פרי השראתו ל"עולם המחר". שירים הגדושים יהדות או המזדהים איכשהו עם המפעל הציוני עוררו ריטון, אבל פן עמד על כך שבחירתו שלו היא הבחירה הסופית.

בשנת 1958, עם היווסד אוניברסיטת תל-אביב ועם התחלת פעילותה במשכנה הזמני באבו-כביר, נרשמתי כסטודנט. ללמוד באוניברסיטה היה חלומי מיום בואי לארץ, ואפילו קודם לכן; אבל הגשמת החלום נדחתה שוב ושוב, בין השאר מפני שהאוניברסיטה היחידה בארץ שכנה בירושלים (בטכניון לא היו לימודים בתחומי מדעי הרוח). לימודי באבו-כביר הרחיקו אותי מהרבה פעילויות שמילאו בעבר את חיי, ובין השאר התרופפו והלכו קשרי עם פן. מדי פעם בפעם, כשהייתי מזדמן לשולחנו, היה פן משמיע קול נזיפה כלשהו על נטישתי ומבקש ממני "דו"ח מפורט" על מעשי ועל תעלולי, כלשונו.

בשנת 1961 לערך התחלתי לפרסם ב"קול העם" מדור בשם "על קצה הלשון", שעסק בבעיות הלשון העברית, וניסה להדריך את הקורא במבוך הסוציו-לינגוויסטי בלי לנקוט לשון "אמור" / "אל-תאמר" שהיתה נהוגה בכתיבתם של כמה לשונאים מהדור הקודם. מדי פעם היה פן מגיב על הרשימות האלה בצורה דו-משמעית במקצת: ובכן סוף-סוף יש לנו מדור לשוני משלנו, ובו אתה מברר דברים נכוחים, אבל הטונים הנלהבים שלך מציגים אותך כמי שנדמה לו שהוא מגלה את אמריקה, היה אומר. פגישתנו האחרונה התקיימה באחד מבתי הקפה שמסביב לכיכר דיזנגוף. נקריתי לשם עם חברתי טרי, שלימים היתה אשתי. כשהצגתי לפני פן את טרי הוא הבין שאנו שוקלים להינשא, ושאל אותי אם גם בעניין כזה אני בא לקבל אישור ממנו.

בין השנים 1965-1968 שהיתי באנגליה לצורך המשך לימודי, ובשובי לארץ התברר לי שמצב בריאותו הידרדר ושהוא עבר ניתוחים קשים. ניסיתי לבקרו, אך משום מה לא עלה הדבר בידי. ב-1970 קיבלתי ממנו דרישת שלום באמצעות ידיד משותף. ידיד זה סיפר לי שפן קרא בעניין את חוברת מ"ז של "קשת", רבעונו של אהרן אמיר, שהוקדשה לספרות הערבית העכשווית ונערכה על-ידי; והוא מברך אותי. ואם הזכרתי את אהרן אמיר ואת רבעונו "קשת", עלי לציין לזכותו מעשה ספרותי הראוי לשבח. בחוברת הראשונה של "קשת", שהופיעה בסוף 1958, פירסם אמיר בהבלטה משיריו של אלכסנדר פן, ובכך יצר סדק בחרם הלא-רשמי שהטילו משוררי התקופה ומבקריה על המשורר שהעז להשליך יהבו על הקומוניזם ולצאת חוצץ נגד כמה ממעשיה ומחדליה של המדיניות הציונית. ואם כמה מהמשוררים הבולטים נמנעו ממגע עם פן, הרי היו כאלה ששמרו על ידידותם בכל זאת. בין אלה יכול אני להזכיר את המשורר אבות ישורון המנוח, שהיה נפגש עם פן (בפומבי, אפילו), ושפן הזכיר אותו באוזני לטובה ויעץ לי לעיין בשירתו. רצה המקרה, שאהיה חבר בוועדה שהעניקה לאבות ישורון את פרס ישראל לספרות.

התקשרותי לפן ולשירתו נבעה, ביסודו של דבר, מסיבות רעיוניות ואידיאולוגיות, אך גם מחוץ לגורמים אלה קיימים בשירתו כמה מהרכיבים השיריים החביבים עלי ביותר, ודווקא יסודות פורמליים, הרחוקים מעולם התכנים הפוליטיים. אהבתי את מקצביותה המרטיטה, המתרוננת, של שירתו ("הוא היה אדם פשוט / רבבות ישנם כמוהו"), את חריזותיו האסוננטיות המפתיעות בחריגותן, והמביאות את הקורא לעצור ולהתבונן במארג הלשוני המתמיה שהולידו; השקיעה המורגשת לעתים במשחק מתוחכם בצלילים דומים-ושונים בעת ובעונה אחת ("חמת החמה חגר / וחרב קדים נוקמת; ותתע במדבר באר-שבע הגר / והמים כלו מן החמת").

טוב היה (ועצוב היה) לראות שלאחר מותו של פן חזרו שיריו ותפסו מקום נכבד בהיכל השירה העברית המודרנית. זה נכון לא רק לשירתו המזומרת אלא גם לשירתו הלירית והלירית-הגותית. הופעת המהדורה השלמה של שיריו בשני כרכים לא מכבר בעריכתם של חגית הלפרין ועוזי שביט, משלימה - כך אני מקווה - את מלאכת ה"התקבלות מחדש", שכן ברוב השנים מאז הופעת "לאורך הדרך" (כארבעים שנה קודם לכן) לא היו כל שירי פן בנמצא בחנויות הספרים, ורק מבחרים חלקיים, שערכו יוסי גמזו ועוזי שביט, היו בהישג יד. פן היה משורר חריג, ודווקא בשל כך מקומו יכירנו בלב לבה של הספרות הישראלית של המאה העשרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ