בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאמין בשאלה

איך אפשר להיפגש עם אחר? מאה שנה להולדתו של הוגה הדעות היהודי-האמריקאי אברהם יהושע השל

תגובות

בימים אלו חל יום הולדתו המאה של הרב הפרופסור אברהם יהושע השל (11.1.1907, כ"ה טבת תרס"ז). לדעת רבים היה השל ההוגה היהודי האמריקאי החשוב ביותר. הוא כתב כעשרים ספרי הגות יהודית בנימה אוניוורסלית, בעלי השפעה רבה הן בציבור היהודי והן בציבור הלא-יהודי, וכן היה מראשי המאבק למען זכויות השחורים ונגד מלחמת וייטנאם. קירבתו האישית למרטין לותר קינג, מנהיג המאבק הלא-אלים למען זכויות השחורים, היא מן המפורסמות, אך לא הכל יודעים כי לולא נרצח קינג, היה מסב כמה ימים לאחר מכן לשולחן ליל הסדר של השל.

כבר נאמר כי העדרות הגותו של השל מן השיח הישראלי מעלה הרהורים נוגים על צרות אופקיה של החברה הישראלית ועל קוטביותה. השל נהג כחסיד, אך השתייך לתנועה הקונסרווטיווית; הוא צעד עם השחורים, אך כשחזר הביתה סיפר לבתו כי "רגליו התפללו"; בילדותו יועד להיות אדמו"ר בוורשה, בבחרותו הוכר כמשורר מחאה יידישאי בווילנה, בצעירותו כתב דוקטורט בברלין (בנושא "הנבואה"), ובזקנותו למד חסידות עם בני דור הסיקסטיז; בשנות החמישים כתב בספרו "השבת" ביקורת על המאמינים בקדושת הארץ, ואחר מלחמת ששת הימים חש כי אלוהים מציץ אליו מבין חרכי הכותל. כלומר, השל היה אדם מורכב מדי בשביל פלגיה הקוטביים של החברה הישראלית. בשנים האחרונות נראה כי החל תהליך מסוים של התגוונות בחברה הישראלית; האם כעת מוכנה היא לפגוש בהשל?

עם שליחת מאמרי לעיתון נודע לי בכאב כי הלכה לעולמה הפרופ' רבקה הורביץ, שאני חב לה את היכרותי עם השל. זכיתי ללמוד עמה בחודשים האחרונים ולעמוד על כוונת המלים שבהן חתמה את הקדמתה לתרגום ספרו הגדול של השל, "אלוהים מבקש את האדם" (מאגנס, 2003): "הכרתי את השל בשנות החמישים... באתי לניו יורק... אך לא התקרבנו זה לזה. אני הייתי חדורה בגישה הבנויה על הביקורת ההיסטורית שלמדתי אצל שלום בירושלים... לא עמדתי אז על גודל חשיבותו, ורק שנים רבות אחר כך הבנתי את תורתו..."

אכן, דווקא מהגותו של השל יכולה לעלות אפשרות מפתיעה ורלוונטית לחברה הישראלית. אם אפשר לתאר את החברה הישראלית כמפוצלת בין "מאמינים בתשובה" ובין "כופרים בשאלה", נראה כי השל יזכה לתיאור של "מאמין בשאלה". נראה כי כולנו, חילוניים כדתיים, שקועים עמוק בחלוקה המערבית הדיכוטומית. אריסטו חילק את העולם ל"צורה" ו"חומר"; דקרט חילק את העולם ל"קוגיטו" (הסובייקט החושב) ולאובייקטים שלפניו; והפנומנולוגיה - ל"התכוונות" ו"תופעה". המצב כיום אף הולך ומקצין: חלקים ניכרים של העולם הדתי מגיעים לפונדמנטליזם, ואילו חלקים ניכרים של העולם החילוני נקלעים לפוסט-מודרניזם. אולם האם תיתכן אפשרות אחרת לחלוטין, שאינה ניצבת על הציר הזה? האם תיתכן תודעה (שאינה מיסטית), המציעה אלטרנטיווה עמוקה לחלוקה הקטגורית של האני כ"סובייקט" והעולם כ"אובייקט"?

יש אומרים כי לא תיתכן אפשרות אחרת. אנשים אלו יסרבו בכלל להאזין להגותו של השל, שכן בהגותו הוא נרתם למשימה המפתיעה של יצירת קטגוריות חשיבה אלטרנטיוויות לקטגוריות היסוד של החשיבה המערבית. כך כותב הוא בהקדמה האנגלית לספרו "The Prophets" (מהדורת "Perennial", עמ' xxvii, בתרגום שלי): "מה דחף אותי לחקור את הנביאים? באווירה האקדמית שביליתי בה את שנות לימודי, הפילוסופיה נהייתה מבודדת, מתקיימת על עצמה, מכורה לתאוותיה... מעודדת את לומדיה לחשדנות במקום לאהבת חוכמה (פילו-סופיה). התשובות שהוצעו מנותקות היו מן הבעיות... אדישות לסיטואציה שטוב ורע נעשו בה לא רלוונטיים, שהאדם נעשה מנוכר יותר ויותר לקטסטרופה המתרחשת ומוכן יותר יותר להשעיית עקרון האמת... ההכרה שהמטבעות המתאימים אינם ניתנים להשגה במסגרת השימוש המקובל - היא שדחפה אותי לחקור את מחשבת הנביאים. כל תודעה פועלת מתוך הנחות עומק או הנחות יסוד כשם שהיא פועלת בדרך חשיבה מסוימת. נוכח הכשל הטרגי של התודעה המודרנית, חסרת היכולת למנוע את חורבנה שלה, התבהר לי כי הבעיה הפילוסופית המשמעותית ביותר של המאה העשרים היא מציאת מערכת חדשה של הנחות עומק או הנחות יסוד, גילוי דרך אחרת של חשיבה".

השל לא פסע לעבר המיסטיקה, אף לא לעבר האקזיסטנציאליזם, ומובן שלא היה הוגה ניו-אייג'י. הוא ביקש להציע דרך חשיבה אחרת, ומצא לה מקור בתודעת נביאי התנ"ך.

נראה כי השאלה, "כיצד ניתן להיפגש עם אחר?", היא השאלה שהטרידה את השל יותר מכל. אם אני סובייקט בעל מעמד ראשוני, לא אוכל להיפגש עם אחר. לסובייקט החושב אין אלא "תופעות", לסובייקט החווה אין אלא חוויותיו, ולסובייקט קורא הטקסט אין אלא פרשנותו. אם אני אינני אלא "סובייקט", לא ייתכן דיאלוג אמת.

נימה זו מזכירה את ביקורת החשיבה המערבית של מרטין בובר ושל עמנואל לוינס, אך האלטרנטיווה שהציע השל ייחודית היא. בשורות הספורות שלהלן אנסה להצביע על מגמתו העקרונית. כך כותב השל ("Man is Not Alone", עמ' 11-13): "בעומדנו עין בעין מול יישות כיישות, אנו מכירים באפשרותנו להביט בעולם באמצעות שתי יכולות: היגיון ופליאה. באמצעות ההיגיון אנו מנסים להסביר או להתאים את העולם למושגינו, באמצעות הפליאה אנו מבקשים להתאים את תודעותינו לעולם. פליאה, יותר מאשר ספק, היא שורשו של הידע. ספק בא בעקבות ידע מסוים, כמצב של היסוס בין שתי זוויות-מבט מנוגדות או סותרות; כמצב שבו אמיתה שאימצנו בעבר מתחילה להתערער. הוא מאתגר את הסברי התודעה על המציאות וקורא לבחינה ואימות של מה שמופקד בתודעה... פליאה עולה מעבר לידע. איננו מטילים ספק בכך שאנו מטילים ספק, אך אנו נדהמים מיכולתנו להטיל ספק, נדהמים מיכולתנו להיות בפליאה. מי שעצל יגער בספק; מי שעיוור יגער בפליאה. ספק עשוי להגיע לסיום, פליאה נמשכת לנצח. פליאה היא מצב תודעתי שבו אין אנו מביטים במציאות באמצעות סבכת הידע הזכור לנו; היא מצב שבו דבר אינו מובא כמובן מאליו... כל דבר הוא הפתעה, הקיום הוא לא-ייאמן. אנו נדהמים מהיותנו רואים משהו בכלל; איננו נדהמים רק מערכים או מדברים מסוימים אלא מאופן הלא צפוי של היישות, מן העובדה שיש יישות בכלל... פילוסופיה שמתחילה בספק רדיקלי מסתיימת בייאוש רדיקלי... תדהמה רדיקלית לא תימחק לעולם".

מאז מהלכו של דקרט מקובל להניח כי כל דבר מוטל בספק אלא אם כן הוכח אחרת, ומאז עליית הפוסט-מודרניזם אף זוכה הספק לוודאות. כיצד, אם כן, יעלה על הדעת שייתכן בכלל לקיים דיון שנקודת הפתיחה בו אינה ספק? הלא כבר קאנט לימד שאין לסובייקט אלא מה שעיניו רואות?

האם השל קורא אותנו למיסטיקה? איני סבור כך. פליאה אינה חוויה אזוטרית, אלא מצב תודעה יסודי שכולנו מכירים. אין היא תודעה חריגה שזוכים לה בהזדמנות נדירה. להשל, פליאה היא ההשתאות העדינה על נפלאות החיים, המוכרת לכל מי שעדיין לא נשחק מן השיגרה.

אולם, האם התבוננו פעם לעומקה של הפליאה? בדומה למהלך של לוינס ב"פניו של האחר", מעמיק השל בתודעת הפליאה ומגלה כי כאשר אנו במצב של פליאה, אנו נוטשים את מעמד הסובייקט. התכונה המאפיינת ביותר שלו היא היותו השואל העליון: הוא שמנסח את שאלות היסוד והוא הבוחן את התאמתן של התשובות. אולם, במצב של פליאה, אנו מוצאים את עצמנו במצב של נשאל. במצב זה משתאים אנו לפני שאלת הפליאה העולה כלפינו.

במובן זה דומה הפליאה לאהבה. כאשר היא אמרה לי "אני אוהבת אותך", נפלאתי, ונתתי אמון עמוק במלותיה. לא אחזתי באהבתה כאובייקט, אף לא נותרתי בדד בחוויה הסובייקטיווית של היות נאהב. הקשבתי לה, חשתי שהיא מאמינה כי מלותיה נושאות את תחושתה ונעניתי לה "אני אוהב אותך". אהבה ופליאה אינם מצבים של שליטה באובייקט, אף אינם מצבים של חוויה סובייקטיווית; הם מצבים של התמסרות והקשבה, של היות נשאל, המבוססים על ענווה עמוקה ועל מענה.

"מפגש עם אחר" נשמע כביטוי אוקסימורוני לחושב המערבי, אך בתנ"ך כתוב "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". אכן, אם אני הוא הנשאל, מי הוא הסובייקט השואל? השל מאמין כי "אלוהים מבקש את האדם". כותרת הספר מרתיעה הן את החילוני והן את הדתי; לכולנו נוח בריחוקו של אלוהים. אולם, האם לא נוכל להקשיב לאחרותו הייחודית של השל?



אברהם יהושע השל


בתהלוכה עם מרטין לותר קינג. חסידות בדור הסיקסטיז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו