בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תספר לי על אריק

ברוב השירים של אריק ברמן, שאלבומו "I" יוצא כעת, יש מקום לנושא אחד בלבד: הוא. כל יוצר כותב על עצמו, זה ברור. אבל אצלו זה מגיע לממדים לא נעימים

תגובות

"אם היה לזה סיכוי", השיר העשירי באלבום החדש של אריק ברמן, נפתח במה שנשמע כמו לחישת חדר מיטות של אשמאי צעיר: "אני אגיד לך מה... אני רוצה... ל-ע-שות...". מכיוון שלהיטיו של ברמן, שמוכרים לכל מי שהדליק רדיו בחודשים האחרונים, כללו משפטי מפתח "פרובוקטיוויים" כמו "כל השאר בטח עשו אותך בעמידה", "הכל עומד ומתנדנד ומתעודד לי בתחתונים", שלא לדבר על "את שורטת לי את הדרדס", הציפייה היא שהלחישה תוביל לטקסט זכרי-חזירי בנוסח "דפוק וזרוק". אבל לא. מה שקורה בהמשך השיר הוא די מגעיל, אבל לא מחמת שוביניזם.

"אני רוצה לקום אתך בבוקר, לשתות באנינות טעם את הרוק שלך לפני שציחצחת שיניים", שר ברמן. "לנקות בעדינות את הלכלוך הרטוב שלך קצת אחרי שפקחת את העיניים". אחר כך המאזוכיזם מפנה את מקומו לטובת רומנטיקה ורדרדה: ברמן רוצה להניח לאהובתו החולה "ספל עם תה חם ליד המיטה" ואחר כך "לעמוד אתך מתחת לחופה, ללטף לך את הבטן, להרגיש כשהוא יבעט".

זה בסדר שהחרמן הציניקן מהסינגלים מתגלה באלבום גם כטיפוס רכרוכי, אם כי סוטה במקצת, שכל חלומו הוא להיות איש משפחה למופת. הרי "הילד הרע של חבורת יוצאי בית הספר רימון" הוא בהגדרה ילד טוב, גם אם הרושם הראשוני שברמן הותיר היה אחר. אני מודה שהסינגל השני שלו, "המתוקות האחרונות", הכעיס אותי בשמיעה ראשונה בגלל השוביניזם שלו ("קראו לה הדס או הדר? מוזר, אני לא מצליח לזכור"). אבל הבעיה היתה הצדקנות שקפצה עלי, לא הטקסט הלגיטימי של ברמן. המוסיקה הישראלית לוקחת את עצמה בדרך כלל כל כך ברצינות, שלפעמים אפשר לשכוח שלשיר פופ מותר להיות חסר טעם, ואפילו קצת פוגעני.

אבל יש בכל זאת משהו מטריד ב"המתוקות האחרונות", וכך גם ב"אם היה לזה סיכוי" ובשירים רבים אחרים באלבום החדש: יש בהם מנת יתר של אריק ברמן. ברוב השירים של הזמר יש מקום לנושא אחד בלבד: הוא. כל יוצר כותב על עצמו, זה ברור. אבל אצל ברמן זה מגיע לממדים לא נעימים. אחת הסיבות לכך היא הצורך הבלתי נשלט שלו לשלב בשיריו דיווחים והרהורים על מהות היצירה, באופן שיוצר זיהוי מוחלט ומעיק בינו לבין גיבורי השירים ("אריק קצת כותב עכשיו"; "אני מלחין לך את האגן בסגנון פולק אמריקאי ישן"; "כן, נראה לי שאני רוצה להיות זמר"; "בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה").

סיבה נוספת היא שגם כאשר הוא חורג ממנהגו לדבר בגוף ראשון ואומר "את", גם אז הוא מתכוון ל"אני" (ראו: "להניח לך ספל תה חם ליד המיטה כשאת חולה". הו, האלטרואיזם!). השירה של ברמן מוסיפה ומעצימה את הרושם שכולו מרוכז בעצמו: לא רק שיש בה לעתים קרובות משהו מאנייריסטי, אלא נדמה כי ברמן מתענג על המאניירות הללו; זה הרי הוויץ הווקאלי שמייחד אותו מזמרים אחרים, טובים ממנו בהרבה.

ברמן הוא הסייח הלוהט באורווה של חברת אן-אם-סי, והוא מקבל ממנה טיפול נסיכותי: יחסי ציבור אגרסיוויים, מיתוג שמעיד על ביטחון מלא במוצר (האלבום נקרא "I") ועטיפה שכוללת דיוקן מאת אורי ליפשיץ, משל ברמן היה שמוליק קראוס. אפשר להבין מדוע חברת התקליטים נוהגת כך. היא העדיפה את ברמן על פני זמרים אחרים משום שזיהתה בו, ובצדק, כישרון וכריזמה, ומרגע שבחרה - הלכה על כל הקופה. אבל הטיפול הזה, לצד היתרונות המסחריים שלו, רק מדגיש את היהירות שקיימת בברמן ממילא, ובכך מגביר את האנטגוניזם כלפיו.

כל ההסתייגויות האלה היו שוליות אילו האלבום של ברמן היה יצירה מוסיקלית מעוררת התפעלות. הוא לא. זה גם לא אלבום רע. יש בו כמה שירים יפים (בעיקר "יום חדש נפלא" ו"לא נורא"); ברמן נשמע טוב כשהוא מחליט לזנוח את המאניירות הווקאליות ולשיר פשוט ונקי; העיבודים, שכוללים תפקיד נכבד של כלי מיתר ותפקיד קטן אך נהדר של כלי נשיפה, מנסים להיות מקוריים (ובחלק מהמקרים גם מצליחים) ומבהירים שיש גם יתרונות בלהיות בוגר רימון. אבל על כל שיר טוב ב"I" יש שניים בינוניים, והצליל של האלבום אינו חורג בסופו של דבר מהסטנדרט הפושר של המיינסטרים בפופ הישראלי. אילו ברמן היה עוד זמר בתחילת דרכו, ייתכן שהיחס לאלבום היה אוהד. לעומת זאת, כאלבום בכורה של מי שמתיימר להיות "הדבר הבא" במוסיקה הישראלית, הוא אינו מצדיק את הרעש סביבו.

שני שירים, "ג'וני" ו"שער 6", מצליחים לבלוט אף שהם בינוניים מבחינה מוסיקלית. אלה שתי הסיטואציות היחידות באלבום שבהן גיבור השירים של ברמן (כלומר, הוא עצמו) מרגיש בנוח, לא חש צורך לעקוץ ולהעליב, לא דופק פוזה. שלא במפתיע אין בשתיהן זכר לנשים - "ג'וני" מספר על מפגש מחמם לב עם חבר קרוב; "שער 6" הוא שיר אהבה לאוהדי כדורגל מתונים, שבו ברמן חושף בצורה מעט מוגזמת את ההערצה שלו למאיר אריאל. כששומעים לראשונה את המקצב של השיר ואת תפקיד הכינור, אי אפשר שלא לשיר אוטומטית "רץ בחזרה סוויסאיירה להספיק את טרמינל" או רפליקה אחרת מתוך השיר הגדול ההוא. ברמן הוא מתבונן שנון, אבל ההבדלים ברמת הטקסט בין השיר שלו לבין "טרמינל" אינם יכולים שלא להזכיר את אחת השורות באלבום החדש: "כי אלו ימים שהאמנות הפכה ליומנות".

"I" - אריק ברמן. אן-אם-סי

לביקורות נוספות של דיסקים ישראליים



אריק ברמן. מתענג על המאניירות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו