בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאן לנו הצרה הגדולה ביותר

במרד גטו ורשה השתתפו יהודים חרדים בעידוד רבנים חשובים, אך היו מי שטרחו להסתיר זאת לאחר מעשה - כך מגלה ספר חדש על החרדים בשואה. בישראל האיצו מנהיגים חרדים בבן גוריון להקים ועד הצלה משותף

תגובות

ביולי 1942, חודשים אחדים לאחר שהגיעו לארץ הידיעות הראשונות על ההשמדה ההמונית של יהדות פולין (הידיעות אז לא דיברו על תוכנית כוללת להשמדת יהדות אירופה), פנו אנשי "אגודת ישראל" לראשי הסוכנות היהודית והציעו להם להקים ועד הצלה משותף לכל הגופים ביישוב, ציונים ולא-ציונים. משה שרת, "שר החוץ" של הסוכנות, הבהיר להם שההצעה לא באה בחשבון, כל עוד אינם חברים בסוכנות. תשובה דומה קיבלו מיצחק גרינבוים, יו"ר "ועד ההצלה" המצומצם שהקימה הסוכנות.

יו"ר הסוכנות, דוד בן-גוריון, לעומת זאת, דווקא רצה לשתף פעולה עם החרדים, אבל הסתייג מהצעתם להקים "ועד עולמי". בתשובה, שהתעכבה מאוד, למכתב של הרב יצחק-מאיר לוין, יו"ר הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, כתב ש"הניסיונות המתחדשים מזמן לזמן להקים לשם כל צרה חדשה ועד עולמי חדש, עלולים רק להגדיל את התוהו ובוהו בחיינו הציבוריים".

לוין, המום מהעיכוב ומהתשובה גם יחד, השיב: "על בקשה והצעה פשוטה מצדנו לא מצאתם לנכון להשיב זמן כה ארוך... אין כאן ועד עולמי חדש לכל צרה חדשה. כאן לנו הצרה הגדולה ביותר, אשר כמוה עוד לא היה לעם ישראל מאז היה לגוי". בסופו של דבר נענתה הסוכנות ליוזמה והקימה "ועד הצלה" מורחב שהקיף את כל הזרמים ביישוב, ובכללם אנשי "האגודה".

פלגנות פנימית

הסיפור הזה הוא רק אחד הסיפורים המאלפים שמופיעים בספר "עת לעשות להצלת ישראל", שחיבר ד"ר חיים שלם, ראש המרכז ללימודי השואה במכללת בית וגן (המכשירה נשים דתיות להוראה). הרבה דובר בשנים האחרונות על פעילות, או מחדלי, היישוב היהודי בארץ בתקופת השואה. מחקרים בדקו את התנהגות ההנהגה המרכזית של היישוב. גל שני של מחקרים בדק תנועות ספציפיות: מפא"י, תנועות השמאל הציוני, הרוויזיוניסטים והציונות הדתית.

רק החרדים נעדרו מהתמונה. הם הופיעו בוויכוח הציבורי בעיקר כמאשימים את ההנהגה הציונית על שלא עשתה די, אבל חלקם שלהם לא נבדק לעומק. ספרו של שלם, שמוקדש ל"אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה", מבקש להשלים את החסר ואכן חושף פעילות הצלה חרדית רבה, ואפילו נוכחות חרדית במרד גטו ורשה.

לפני הכל מבקש שלם לדון בשאלה מדוע בעצם לא עסק המחקר עד היום בפעילות החרדים. תשובתו מטילה את האחריות בעיקר על החרדים: "זה נכון שגם ההיסטוריונים לא התעניינו יותר מדי. אבל בעיקר זה קשור ליחס החרדי לכתיבת היסטוריה, בוודאי במובנה האקדמי. מבחינתם, זה לא מעניין. הם מקימים ארכיונים אבל סוגרים אותם בפני חוקרים מבחוץ כי יש תמיד חשש לחשיפת חילוקי דעות. גם אין להם שליטה במקרה כזה על מה שייכתב".

שלם, מן הסתם גם בגלל זהותו הדתית והמוצא החרדי של משפחתו, הצליח לשכנע לפחות חלק ממנהלי הארכיונים לפתוח אותם בפניו. מעיון בחומר הגיע למסקנה שבדרך כלל "גם החרדים היו נגועים באותה פלגנות פנימית שהפריעה למאמצי ההצלה של שאר התנועות". כך למשל, גם לאחר שהסכימה הנהגת הסוכנות לכלול את החרדים ב"וועד ההצלה", עוד ניהלו מנהיגי "אגודת ישראל" ויכוחים אם ראוי לשתף פעולה עם "הציונים" בעניין זה.

כשהובאו עצמותיו של הרב מנחם זמבה לארץ ב-58', הכנסת קיימה טקס לכבודו על תמיכתו במרד גטו ורשה, אבל מספידיו החרדים בהלוויה התעלמו מקריאתו להילחם
אבל לדבריו, היו ביניהם כמה מנהיגים שהתעלו לחומרת השעה, "ולבודדים האלה יש יותר במה להתגאות מאשר לבודדים המקבילים של תנועות אחרות". שני האישים העיקריים הראויים לדעת שלם לתואר הזה הם הרב לוין ובנימין מינץ, עיתונאי "הצופה" (עיתונה של הציונות הדתית דווקא), שעזב את עבודתו עם כניסתו ל"וועד ההצלה" והתמסר כולו למאמצי ההצלה.

ללוין מגיע קודם כל הקרדיט על עצם הקמת "ועד ההצלה" המאוחד, לאחר שהטיל את מלוא כובד משקלו בעניין זה גם במגעיו עם הנהגת הסוכנות וגם בדיונים עם חבריו ב"אגודה". מינץ לחץ ללא לאות לנקוט פעולה, וזמן קצר לאחר כניסתו למזכירות הוועד איים להתפטר משום שלא נראה לו שנעשה די: "לא לשם קריאת סקירות נכנסתי לתוך המזכירות", התלונן, "אלא לשם פעולת הצלה ממשית, וזו לא ראיתי".

אגב, לדעת שלם הסיבה שבגללה התחמק בן-גוריון תחילה מלהקים את הוועד, וגם לאחר הקמתו די נטה לנטרל אותו, לא היתה אי התעניינות בהצלה אלא חוסר אמון שגוף פוליטי מסורבל כמו "הוועד" יוכל להוביל אותה: "הוא האמין בפעילות של גוף ביצועי שנתון ישירות למרותו, כמו 'המוסד לעלייה ב' (שהיה אחראי במקור למאמצי ההעפלה, י"ש). רק לאחר שהבין שהציבור רוצה פעילות מאוחדת, הקים את הוועד, שמבחינתו היה פיקטיווי".

צמד חשוב נוסף הם שני הנציגים החרדים שעסקו בפעילות השטח של "ועד ההצלה" - יעקב גריפל באיסטנבול, וחיים ישראל אייז בז'נווה. שניהם הבינו מהר שפעילות ההצלה של קהילות שלמות לא תצלח, למרבה הצער, והתמקדו בהצלה של בודדים.

גריפל התמקד בהשגת סרטיפיקטים ליהודים באירופה. הדרך לארץ עברה בטורקיה, כשהבריטים מגבילים את שהותם של הפליטים לימים ספורים, ובמקביל דורשים מהם מסמכים רבים כתנאי לאישור. גריפל עבד יום ולילה כדי להכין מראש את כל המסמכים. אייז פעל בז'נווה. עיקר פעילותו היתה אספקת דרכונים מזויפים ליהודי פולין. קונסולים של מדינות שונות שאתם יצר קשר (בעיקר דרום אמריקאיות) הסכימו להנפיק דרכונים המעידים שנושאיהם הם אזרחי אותה מדינה, המבקשת את יציאתם. אייז דאג להנפקת כמה אלפי דרכונים כאלה, אבל בפועל ניצלו בזכותם "רק" כמה מאות, בעיקר משום שבמקרים רבים הגרמנים התעלמו מהדרכונים.

שמות הלוחמים צונזרו

פרק מרתק וחדשני במיוחד בספר עוסק במעורבות החרדית במרד גטו ורשה. בניגוד לדימוי הרווח, המייחס לחרדים התנגדות מוחלטת לכל מרידה פיסית ואמונה בחסדי שמים בלבד, מתברר שהיו בוורשה רבנים חשובים שתמכו במרד. הבולט שבהם היה הרב מנחם זמבה, שהיה חבר מועצת גדולי התורה העולמית של "אגודת ישראל" לפני השואה וסמכות מרכזית של היהדות החרדית בפולין. זמבה אמנם התנגד תחילה לרעיונות של מרד, אבל שלם מביא עדויות שלפיהן לאחר גל המשלוחים הגדול של יהודי הגטו להשמדה בטרבלינקה (יולי 1942) שינה את דעתו ופסק ש"רואה אני שלפי ההלכה מצווה להשתתף במרד במיטב תכסיסי המלחמה".

שלם גם חושף עדויות שכמה צעירים חרדים אף השתתפו בפועל כלוחמים במרד. בהם בלט הרב אלכסנדר זמלמן, ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" בפולין לפני המלחמה. רובם המכריע עשה זאת במסגרת אצ"י, הארגון הלוחם של הבית"רים, שממילא לא זכה להכרה רבה לאחר המלחמה, וכך נעדרו גם שמות לוחמיו החרדים.

שלם מסביר את היעדרם של החרדים מהרשימות המקובלות של משתתפי המרד בכך ש"באצ"י בכלל לא היו רשימות מסודרות, ואילו באי"ל (הארגון הגדול והידוע יותר, בראשות מרדכי אנילביץ') אמנם היו רשימות אבל מי שלא בא כנציג תנועה מאורגנת, או בא בלי נשק, לא יכול היה להיכלל ברשימות, וחוץ מזה, אפילו הרשימות שלהם צונזרו בדרכן לארץ".

גם באגודת ישראל עצמה התעורר ויכוח לגבי אזכור אנשיה שהשתתפו במרד. מינץ, למשל, מאוד התגאה בהם, ובכמה מאמרים בעיתונות מאותם ימים ציין את חלקם וביקר את ההתעלמות מהם. אחרים ב"אגודה", כמו הרב משה בלוי, ביקשו דווקא לראות בהם מי שסטו מהקו החרדי. בסופו של דבר ניצח הקו של בלוי: לאחר השואה דבקו החרדים בהדגשת הגבורה הרוחנית של מי שהתמידו לשמור מצוות, והתעלמו מאלה שהשתתפו במרד או תמכו בו.

שלם ממחיש את הדבר באמצעות תיאור טקס ההלוויה שנערך לזמבה בארץ: ב-1958, בחפירות שערכו הפולנים לשיקום אזור הגטו היהודי, נמצא קברו של זמבה מתקופת המלחמה (הוא נהרג בימי המרד, אך מבלי שהשתתף בו בפועל). עצמותיו הועלו לארץ, והכנסת אף קיימה טקס ודקת דומייה לזכרו. בטקס בכנסת הוזכרה עובדת תמיכתו במרד גטו ורשה, אך מספידיו החרדים בהלוויה, ובכללם לוין, התעלמו מהפרט הזה בביוגרפיה שלו.

שלם רואה במעורבות החרדים ב"וועד ההצלה" מרכיב מרכזי בתהליך התערותם ביישוב בארץ ובהפיכתם ל"ציונים דה-פקטו". למרות כל הביקורת שהיתה להם על פרטים שונים בפעילות "ועד ההצלה", הם הבינו בעקבותיו את חשיבות קיומו של מרכז ריבוני יהודי בארץ ישראל. לוין ומינץ היו מובילי הקו שביקש להפנות את הפליטים החרדים מאירופה לארץ ישראל דווקא, ולא לשום מקום אחר - דבר שהיה נתון במחלוקת עם כמה מגדולי התורה.

עם קום המדינה, הצטרפה אגודת ישראל לחזית דתית מאוחדת עם אנשי הציונות הדתית, ולוין ומינץ היו שני שרי המפלגה בממשלות בן-גוריון הראשונות.



הרבי מגור קורא בעצרת תפילה בבית הכנסת "החורבה" בירושלים בנובמבר 1942, לאחר שהגיעו ידיעות על רצח יהודי פולין


נציג "ועד ההצלה" בז'נווה, חיים ישראל אייז, פנה לקונסולים של מדינות שונות בעיקר מדרום אמריקה ושכנעם להנפיק דרכונים מזויפים ליהודים פולנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו