בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מישהו ימות בסוף

המוות נתון מראש, קיים כל הזמן, אורב בכל פינה: ארנסט המינגוויי

תגובות

רובה ציד. שעת בוקר מוקדמת. כדור אחד. המינגוויי עשה את זה פשוט כמו הפרוזה שלו. פשוט כמו מלחמה. כמו המלחמות הגדולות במחצית הראשונה של המאה העשרים שהוא רדף אחריהן, נמשך אליהן בתשוקה, כאילו כתב על ספורט ולא על מלחמות. ובאמת, רק שלושה ענפים נחשבו בעיניו לספורט: מלחמת שוורים, ציד וטיפוס הרים. מה המשותף? בשלושתם אפשר למות די בקלות. ולכן רק אלה היו בעיניו ספורט אמיתי, שהרי הספורט, כידוע, הוא מטאפורה לחיים. האם אפשר למצוא ביצירתו רמזים מקדימים להתאבדותו? אולי, אם מחפשים היטב; אבל באופן כללי, את המוות אצל המינגוויי אין צורך לחפש כלל וכלל.

כי מה הם החיים על פי ארנסט המינגוויי, ומבטו האכזרי והמפוכח? החיים הם מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש: מישהו ימות בסוף. לכן הפרוזה שלו מלאה מאבקים לחיים ולמוות בין בני אדם, מול איתני הטבע, בעלי חיים. זו המטאפורה העוטפת את הרומאנים הגדולים שלו ומופיעה בסיפוריו הטובים יותר. בשדה הקרב, בחדר לידה, ימות גיבור הסיפור או נפש קרובה לו, עובר שאמו היתה רוצה שלא להפילו בסיפור "גבעות כמו פילים לבנים", או איכר ספרדי אלמוני, שנרמס ברגלי הפרים ברחובות פמפלונה ומותו רק ידגיש את המוות הטבוע באין-אונות של ג'ק ברנס, גיבור "וזרח השמש". והרי חוסר ההמשכיות הגנטי הזה, גם הוא סוג של מוות. אפילו מאבק על זכותו של גבר להביע את כל קשת רגשותיו, כולל פחד מאריות ובוז לאשתו, כפי שמתחולל בסיפור "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר", גם מאבק זה הוא מלחמה בין-מינית שמתרחשת במסע ספארי באפריקה, ובו המתת בעלי חיים הוא הדבר שלשמו התכנסו הדמויות.

אצל המינגוויי המוות נתון מראש, קיים כל הזמן, אורב בכל פינה, חלק מרכזי בתמונה. והמינגוויי משחק באפשריותיו הדלות של האדם הנלחם, בעיקר הגבר הנלחם, מול המוות הרודף אחריו ומרחף מעליו. וזו למעשה אמירתו על הקיום האנושי: ממילא נמות בסוף; ומה שבאתי לסקר בשבילכם, הסיפור שאני מספר, הוא על אותו אחד שחושב כי יימלט הפעם.

הנרי ב"הקץ לנשק", שבורח מהחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה כדי לשוב אל אהובתו, האחות האנגלייה, נגע במוות, נפצע קשה אבל חייו ניצלו והוא גילה בזכות זה את האהבה. אבל יהירותו גרמה לו להתחכם, לחזור ולהתגושש עם המוות במקום להימלט ממנו כמה שיותר רחוק, והוא חוזר לחזית, הפעם כדי להרוג בעצמו, ואז שוב להימלט בעת הנסיגה הגדולה. אה, ככה? נתנו לך צ'אנס לברוח, והחלטת לחזור? טוב, אין בעיה. המוות ירדוף וימצא אותך, ואמנם תינצל ממנו בעצמך, אך תיאלץ להיפרד לנצח מאהובתך, ותינוקכם ייוולד מת, וכל שתוכל לעשות אחר כך זה ללכת למלון בגשם.

כך גם תומס האדסון ב"איים בזרם", הרומאן הכביר על אש הגיהנום השחורה של השכול שמכלה את קורבנה דווקא כשהוא מוקף במים התכולים של זרם הגולף. הסיפור הזה מתחיל בקיץ נפלא ומאושר שמבלה הגיבור עם שלושת בניו השזופים והיפים, קיץ של פטפוטים ועקיצות ואוכל טוב וצלילה בים, קיץ שמתרחש בו גם קרב ארוך של הבן האמצעי מול דג אימתני שעולה בחכה, והמפגש הראשון הזה של הילדים עם המוות נגמר בתיקו. אבל זו הפוגה זמנית. אחר כך נהרגים כל השלושה בסתמיות אכזרית, או באכזריות סתמית. שניים בתאונת דרכים. אחד במטוסו הבוער בקרב אוויר.

וכשגם באלכוהול אין לו יותר מפלט מהכאב והגעגוע, ונמאס לתומס האדסון לכלות את לילותיו על הבר בין הזונות של הוואנה, הוא מכריח את עצמו להילחם, יוצא עם חבורת החוליגנים המקסימים שבה הקיף את עצמו לצוד צוות צוללת גרמנית פגועה, כדי להראות למוות מה זה, להחזיר לו אחת ולתמיד, ובעצם כדי להתקרב אליו, לבקש ממנו לעשות לו את הטובה הזאת. ויחד עם הניצחון על הגרמנים, נציגיו המובהקים של המוות עלי אדמות באותם ימים, הוא חוטף מהם שלושה כדורים ומביט פעם אחרונה בשמים שכל כך אהב.

בביוגרפיה המקיפה והמפורטת שפירסם קרלוס בייקר ב-1969, אחרי שבמשך שבע שנים הפך כל פתק וכל דף שהותיר המינגוויי אחריו, אין עדויות למחשבות אובדניות של המינגוויי. להפך. הוא אהב את החיים מאוד מאוד.

אבל בסוף שנות החמישים הלכה בריאותו והידרדרה. חיים של הרפתקאות ציד ודיג; חיים מרובי פציעות, בהפגזה, בתאונת דרכים ושתי נחיתות אונס רצופות; חיים של שכרות קבועה, של חיבה לאגרוף - כל אלה הפכו אותו לגבר חולה ואומלל, שנראה זקן מכפי גילו; בתמונות האחרונות הוא נראה בן שמונים כמעט, אף שהיה בן שישים. לטקס פרס נובל שזכה בו לא נסע בגלל בריאותו הרופפת. הוא היה רדוף פחדים ודמיונות שווא על סוכני סי.אי.איי שמחפשים אחריו בגלל קשריו עם קובה.

הוא התמחה באומץ ובפעולה, הוא תיחזק את דימויו כגבר האולטימטיווי. והיתה גם "מסורת משפחתית". אביו, דוקטור אד, עשה אותו דבר 35 שנה קודם לכן, ירה בעצמו לאחר שגילה כי הוא חולה במחלה סופנית. גם המינגוויי קבע בעצמו את הזמן והמקום. עם רובה ביד, על מדרגות ביתו בסאן ואלי, איידהו, בבוקר 2 ביולי 1961.



גיליון ה"שיקגו דיילי טריביון" ובו החדשה על מותו של המינגוויי


ארנסט המינגוויי. אהב את החיים מאוד מאוד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו