בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התעלומה לא חייבת להיפתר כדי שהבלש יצליח במשימתו

ארבעה מו"לים דחו את הרומן הראשון שנכתב עליו, אבל מאז קראו אותו מיליונים, יותר מ-6,000 ספרים ומאמרים נכתבו עליו, וביתו, ברחוב בייקר 221 ב', נהפך לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בלונדון. ולא, הוא אף פעם לא אמר "אלמנטרי, ווטסון יקירי". על חידת שרלוק הולמס וניסיונו של מיכאל הנדלזלץ לפענח אותה

תגובות

שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות מיכאל הנדלזלץ. הוצאת מפה, 170 עמ', 64 שקלים

בסיפורו הקצר של אדגר אלן פו, "איש ההמון" (1840), הנחשב לטקסט שהוליד את ספרות הבלשים ואת דמותו של הבלש (ולטר בנימין כינה אותו "צילום רנטגן של סיפור בלשי"), יושב אדם לבדו בבית קפה לונדוני בשעות בין הערביים, קורא עיתון ומסתכל בעוברים ושבים. הערב יורד על העיר, פנסי הגז נדלקים, וזרם ההולכים ברחוב המרכזי גובר: ההמונים עוזבים את עבודתם וחולפים על פני חלון הזכוכית הגדול של בית הקפה.

המספר/הגיבור בוחן את ההמונים העוברים על פניו; תחילה יש להתבוננויותיו "אופי מופשט ומכליל", אבל עד מהרה הוא יורד לפרטים, מנסה לקלוט "את הרבגוניות האינסופית שבגזרה, בלבוש, במראה, באופן הילוך, בחזות ובהבעת פנים" (תרגום: גיורא לשם, מתוך "זמנים", גיליון 78). הוא מבחין בעורכי דין ובסרסורי בורסה לפי מלבושיהם ואופן הליכתם; בלבלרים לפי מעיליהם, מגפיהם ותסרוקתם; במהמרים לפי העמימות בעיניהם וגון עורם; גם ברוכלים יהודים, לפי עיני הנץ היוקדות שלהם.

לפתע חולף ברחוב אדם "זקן וכמוש, כבן ששים וחמש או שבעים", שאותו לא מצליח המספר לפענח. הזקן מבלבל אותו, טורד את מנוחתו, והמספר עוזב את בית הקפה בעקבותיו. הוא הולך אחריו שעות ארוכות ברחובות לונדון: הזקן אינו נח לרגע, הוא ממהר מרחוב הומה אחד לשני, רק כדי לא להישאר לבד, והמספר עמו, במרחק כמה צעדים. הם "מבלים יחד" את הלילה, והנה שוב עולה היום, אבל המספר עדיין לא יודע דבר על הזקן. כשהם מגיעים מחדש לרחוב שבו נמצא בית הקפה, הוא מוותר על המשך המעקב. "לשווא אעקוב אחריו", הוא כותב, "שכן לא אלמד עוד דבר על אודותיו או על מעלליו".

לכאורה זהו סיום מאכזב ל"עלילה הבלשית הראשונה": הבלש נכשל, התעלומה לא מתפענחת. אבל בקריאה שנייה וזהירה יותר של הסיפור, אפשר להבין אותו אחרת; את חידת הזקן אמנם לא הצליח המספר לפענח, אבל חוץ מזה הוא הצליח לעשות הרבה מאוד: בעמודים ספורים הוא צייר מעין "מפה חברתית" של לונדון, וסיפק סימנים מזהים לבני מעמדות ומקצועות שונים; והוא גם שירטט מפה ממש של לונדון במהלך שוטטויותיו הליליות ברחובותיה בעקבות הזקן. ואם כך, האמנם מסתיים "איש ההמון" בכישלון? האם התעלומה חייבת להיפתר כדי שהבלש יצליח במשימתו? ואולי התעלומה היא רק תירוץ?

השאלות האלה שבו ועלו על דעתי למקרא ספרו החדש של מיכאל הנדלזלץ, "שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות". הספר, כפי שמעיד עליו שמו, מבקש להתקרב לפתרונה של אחת החידות המרתקות בתולדות ספרות הבלשים בפרט והספרות האירופית במאתיים השנים האחרונות בכלל: מהו סוד ההצלחה של הבלש הלונדוני של ארתור קונן דויל? מדוע נהפך לאחת הדמויות הפופולריות ביותר בספרות מאז ומעולם? כיצד קרה שגם בלי לקרוא אף אחד מתוך 56 הסיפורים הקצרים וארבעה הרומנים שבהם הוא מופיע, מכיר כמעט כל אדם את שמו ומקצועו וכישוריו? ומה בדמות הזאת ובסיפורים שנכתבו עליה גרם (ועדיין גורם) לרבים כל כך להאמין כי לא היתה פיקציה ספרותית אלא אדם בשר-ודם?

מוטב לומר מיד: התעלומה, שהעסיקה אלפי חוקרים, לא נפתרת גם בספר הזה, כפי שלא נפתרה באף אחד מן החיבורים הרבים שנכתבו על הולמס מאז ראשית המאה העשרים (יותר מ-6,000 ספרים ומאמרים נכתבו על הולמס; עמ' 19). ואולי טוב שכך. אבל ממש כמו ב"איש ההמון", התעלומה בספרו של הנדלזלץ היא רק תירוץ, ומחברו מצליח לראות דברים אחרים בדרך, ובעיקר מספק לקוראיו את ההנאה הכרוכה במעקב עצמו.

*

להולמסולוגים הפרטים אולי ידועים: ארתור קונן דויל, שראה עצמו בעיקר מחבר של רומנים היסטוריים, כתב את "חקירה בשני" בשנת 1886, וכלל לא העלה על דעתו כי גיבור הרומן הזה, הבלש הפרטי שרלוק הולמס, ישנה את חייו. הרומן הוגש לארבעה מו"לים - אף אחד מהם לא רצה להדפיסו (בעיקר בטענה שהוא ארוך מדי), עד שהוצאת "וורד, לוק ושות'" נאותה להוציאו לאור. קונן דויל קיבל עבורו 25 ליש"ט (עמ' 26).

הספר נמכר לא רע, למרות שהמבקרים לא התלהבו במיוחד (לא הרבה השתנה מאז: לא ביחס של ביקורת ומחקר הספרות לבלשים, ולא באדישות המבורכת לפעמים של הקוראים לטעם המבקרים). איש לא חשב על ספר המשך, חוץ ממו"ל אמריקאי ממולח, שהציע לקונן דויל בשנת 1889 להעניק להולמס חיים חדשים, הפעם תמורת 100 ליש"ט. הסופר הסקוטי כתב את הרומן "חותם הארבעה" (1890), ובמקביל החל לפרסם סיפורים קצרים על הבלש במגזין הבריטי "סטרנד" (תמורת הראשון, "שערורייה בבוהמיה", קיבל 35 ליש"ט; עמ' 28).

מכאן הכל לא רק היסטוריה, אלא גם היסטריה: תפוצת ה"סטרנד" הרקיעה שחקים, וכאשר הירהר קונן דויל באפשרות להרוג את הולמס (כי חשב שהוא מפריע לו להיחשב ל"סופר רציני"), העלו את שכרו עד 1,000 ליש"ט. הוא גם נתקל בזעמם של הקוראים, למשל בזה של אמו: "'אני חושב לחסל את הולמס סופית. הוא מסיח את דעתי מדברים טובים יותר', כתב לאמו, אבל היא הגיבה בהוראה חד-משמעית: 'אל תעשה זאת! אינך יכול! אסור לך! - 'הודות לך, שרלוק הולמס נותר בחיים', הוא ענה לה" (עמ' 29).

אבל לא לזמן רב; בסוף 1893 הכריע קונן דויל לטובת חיסולו של הולמס, בסיפור "הבעיה הסופית". הוא הפיל אותו במפלי רייכנבך בשווייץ, חבוק בזרועותיו של יריבו הגדול פרופ' מוריארטי, ויצר מהומה שאת עוצמתה לא שיער. הנה כך, מתוך הספר: "העיתונות דיווחה על מותו הצפוי של הולמס ב'הבעיה הסופית' עוד לפני פרסום הסיפור עצמו. האגדה מספרת כי ברחובות לונדון ענדו אנשים סרטים שחורים על שרוולם, לאות אבל, אך אין לנו כל עדות מצולמת לכך. דויל הוצף מאות מכתבים, חלקם זועמים, ובחלקם נדרש להחיות את הולמס. במשך תשע שנים עמד במריו, אך בשנת 1902 התרצה, ופירסם את הרומן 'כלבם של בני בסקרוויל'" (עמ' 31).

ספרו של הנדלזלץ גדוש באנקדוטות כאלה, והוא גם מיטיב לתאר את התהוות הקורפוס ההולמסיאני: הוא עוקב בעזרת זכוכית מגדלת, מעשה בלש ספרותי של ממש, אחרי עלילות הסיפורים והרומנים, השינויים שעוברת בהם דמותו של הולמס, ההתפתחויות במבני העלילה והסיפר ועוד. כמו תלמיד אמיתי של הולמס, עינו פקוחה לקלוט את הפרטים הקטנים: את הטעויות שביצע קונן דויל בלי משים בסדר הזמנים של העלילות, את הסתירות המיקרוסקופיות בין הסיפורים ואת האנקדוטות ההיסטוריות סביב התקבלותם (למשל את העובדה שהמשפט המפורסם המיוחס להולמס, "אלמנטרי, ווטסון יקירי", לא נאמר מפי הולמס באף אחד מהסיפורים שכתב קונן דויל; עמ' 112).

למעקב הדקדקני הזה נוסף בספר, כאמור, גם ניסיון לפתור את "התעלומה", כלומר להציע הסבר לפופולריות העצומה של הולמס, ולכך שנהפך לאחת הדמויות החשובות במיתולוגיה המודרנית; הנדלזלץ מציע ניתוח אינטרטקסטואלי ליצירות קונן דויל, ומראה כיצד רוויים סיפורי הולמס בהתייחסויות לבלשים ספרותיים קודמים (אוגוסט דופין של אדגר אלן פו והמפקח לקוק של הסופר הצרפתי אמיל גבוריו), אבל בעיקר בהתייחסויות לעלילות קודמות שלו עצמו (ברבים מהסיפורים מעיין הולמס בסיפורים קודמים ש"כתב" על אודותיו ד"ר ווטסון ומחווה עליהם את דעתו). בתרגיל הספרותי הזה, שבו קורא הולמס בסיפורים שנכתבו אודותיו, כלומר בדיוק באותם סיפורים שקראו גם קוראיו, מסביר הנדלזלץ את המיתוס או האגדה שנוצרו סביב הדמות, "כאילו היה אדם בשר ודם" (עמ' 43).

הניתוח אמנם רב-עניין, אבל הוא לא מביא בחשבון את העובדה שהתרגיל הספרותי הזה אופייני לרוב הבלשים, מאז ומעולם: כבר בסיפור הבלשי "הרשמי" הראשון, "מעשי רצח ברחוב מורג" (אדגר אלן פו, 1842), מזכיר בזלזול אוגוסט דופין את ספר הזיכרונות של איש המשטרה הצרפתי וידוק. האינטרטקסטואליות היא לכן פחות תכונה של הולמס ויותר תכונה של הז'אנר הבלשי, אשר מראשיתו ועד ימינו הקפיד לבנות עולם ספרותי המשכי אבל סגור "בתוך עצמו", עולם שבתוכו משוטטים, כאילו היו דמויות אמיתיות, דופין ולקוק והולמס והאב בראון וארסן לופין ופוארו. ההתבוננות הזאת של הז'אנר הבלשי בהיסטוריה של עצמו כאילו היתה ההיסטוריה ממש, היא אחת התכונות המרתקות והחשובות שלו.

אלא שכאמור לא פתרון התעלומה הוא העיקר, אלא המעקב, ובספרו של הנדלזלץ המעקב כולל כמה הפתעות נהדרות: את הספר מלווים הדפסים של האיורים המקוריים שליוו את סיפורי הולמס (בעיקר איוריו של סידני פייג'ט), ובסופו מצורף כנספח הסיפור "בעלי האחוזה אשר בריגט", בתרגום סבו של המחבר, י.א הנדלזלץ, המתרגם הראשון של סיפורי הולמס לעברית, בוורשה של שנות העשרים. התרגום המעולה הוא המפגש הראשון של העברית עם הולמס ועם הסיפור הבלשי בכלל, ומעתה, כשהוא נגיש לקוראים ולחוקרים, יצטרך כל דיון בהתקבלות הז'אנר בעברית להיפתח בו.

*

ואיך אפשר לסיים רשימה על הולמס בלי להזכיר את ד"ר ווטסון, עוזרו וחברו הקרוב? הנדלזלץ מקדיש עמודים רבים לתיאור היחסים בין השניים, יחסים שהחלו בצעירותם במגורים משותפים וידעו עליות ומורדות עם נישואיו של ווטסון והתאלמנותו ונישואיו מחדש.

היחסים האלה, כפי שכותב הנדלזלץ, הם אכן מן המרתקים בהיסטוריה של הספרות הבלשית, ולעתים נדמה לי כי הם בעצם לב-ליבם של סיפורי הולמס, ואולי הסיבה היחידה לקיומם; כי אם אמנם התעלומה היא רק תירוץ, אז צריך פעם לנסות ולקרוא את כל סיפורי הולמס כך: אולי לא היו כל מעשי הרצח המסתוריים והפרשיות המוזרות אלא תירוץ עבור הולמס, רווק ערירי ומתבודד, להזמין אליו את ווטסון לביקור? אולי לא נועדו כל הפניות הבהולות אל ווטסון, כדי שיבוא לסייע בחקירת "תעלומה מסובכת מתמיד", להסתיר בקשה פשוטה מאוד של הבלש לפגוש בחברו, החבר שכבר נישא ועזב והתרחק ממנו, ואולי הן רק מסוות את החשש שבלי "הרצח הנורא" לא ימצא ווטסון סיבה לעזוב את אשתו ואת ביתו ולבקר את חברו משכבר הימים?

כי אחרי הכל, ולמרות התהילה והמוניטין ואלפי החוקרים ומיליוני הקוראים והמבקרים ברחוב בייקר 221 ב', צריך לזכור שאיש לא מבקר את שרלוק הולמס אם לא מתבצע פשע; ושבעצם, ואולי יותר מכל, הוא היה ונשאר מהדמויות הבודדות והמלנכוליות שיצרה הספרות המודרנית.

ואולי כך בדיוק אפשר לקרוא גם את תשוקתו של המספר ב"איש ההמון": אדם היושב לבדו שעות ארוכות בבית קפה, וממציא לעצמו תעלומה כדי שלא לבלות לבדו את הלילה. הנה עוד דרך להבין את הבלש: איש בודד שממציא תעלומות כדי שמישהו יגלה בו עניין.



איורים של פרנק ויילס לסיפורי הולמס, 1915-1914 (מתוך ה"סטרנד")



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו