בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בראשית היתה המחלוקת

על תרבות הלמידה היהודית שעיקרה היה ללמוד, לא להתחרות, לא לנצח, אלא ללמוד

תגובות

ישיבות ובתי מדרשות. עורך עמנואל אטקס, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, מרכז דינור לחקר תולדות ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006, 476 עמודים

עיקרו של הספר המשובח הזה הוא בניסיון לתאר את המיוחד לשיטות הלימוד היהודיות על פני רצף של שיח הנמשך, אם תרצו, מבבל, עוד לפני חתימת המשנה, דרך הישיבות הספרדיות בתקופה המוסלמית, דרך הישיבות האשכנזיות ברנסאנס הצרפתי, דרך הישיבות שנחרבו עם השואה בליטא, ועד לתקומתן מחדש בארצות הברית, בבני ברק ובירושלים. ספק אם יש עוד רצף כזה בהיסטוריות אחרות ומובן שאין עוד רצף כמו הרצף הזה בהיסטוריה היהודית (אם מוותרים על כל מיני מיתולוגיות כמו "היישוב היהודי בארץ ישראל", או התנ"ך בהיסטוריה היהודית).

הלמידה בתחומי הדת היהודית אינה רק עניין אחד מעניינים אחרים - עניין המקביל, נניח, ללמדנות הישועית, בתחומי הכנסיה הקתולית, ואפילו לא ללמדנות של העולמא המוסלמים. הלמידה היהודית אינה סתם פועל יוצא של הדתיות היהודית, אלא היא-היא - במשך מאות רבות - מרכזה של עבודת האלוהים היהודית. עניין זה לא רק שידוע לרבים מן המבזים את תרבות הישיבות, אלא בדיוק ברוח השנאה לעולם הזה - שרווחה מאוד ברחבי הנצרות הפרוטסטנטית - דוכא הידע שלנו, יהודים חילונים, ילידי הארץ, ביחס לתרבות אבותינו. במקרה הטוב זכתה תרבות הלמידה הזאת להמשגה באמצעות השוואה עם מושג הלמידה המודרני, מושג שהתפתח מן המבנים האקדמיים של ימי הביניים ומן המהפיכות המדעיות. עניין זה ראוי להסבר מתוך אחד המאמרים בספר, ויסלחו לי כותבי המאמרים האחרים, אם אשתמש במאמרו של ישראל תא-שמע כדי להסביר את האופן שהלמידה היהודית צריכה להיתפש.

תא-שמע מסביר את ההבדלים בין הלמידה האקדמית באוניברסיטה של פאריס במאות הי"ב והי"ג לבין הלמידה בישיבות הצרפתיות של בעלי התוספות מאותה תקופה. ההשוואה הזאת חשובה, משום שפרץ היצירה האינטלקטואלית שבדרך כלל מוכר לנו - חניכי החינוך החילוני - רק במפעלו של רש"י, רחב הרבה יותר.

ראשית, הסיבה להשוואה: "באותה עת ממש, בראשית המאה השתים-עשרה, ובאותם אזורים עצמם, התפתחה בשתי החברות אותה תופעה ייחודית, מתוך מהפך מודע - ומעורר מחלוקת - במסורת הלימודית שהיתה נהוגה עד אז, בבחינת יש מאין ממש. עם זאת, אין כל אפשרות לדבר על השפעה, ישירה או עקיפה, מכיוון חברת הרוב הנוצרית על החברה היהודית וכמובן לא להפך". תא-שמע מדבר על הרחבת אופקיהם של הלומדים, בשתי החברות, על צמא גדול לסוגים חדשים של ידע, על היפתחות לפילוסופיה ולטקסטים של העבר. הוא מוצא דמיון רב בעניין הצמא הזה, בעניין הזינוק קדימה, בעניין הרחבת האופקים. ואולם, הבדל גדול מאוד חצה בין שני העולמות.

"המסורת הנוצרית מיוסדת היתה על עבר עשיר של תיאולוגיה דוגמטית-דוקטרינרית, שבה הוכרעו ונקבעו עיקרי האמונה לפרטי פרטיהם על ידי סמכותה העליונה של הכנסייה... מסורת דוגמטית איתנה זו גרמה לכך שהוויכוח הדיאלקטי נועד ביסודו ללבן ולמסד אמת אחת ולפסול את כל היתר, ובכך הפך הוויכוח - כל ויכוח, גם בנושאים לא אמוניים (...) - לתהליך שבו צד אחד מנצח בהכרח ומכריע באופן ברור את הצד שכנגד (...) כך הפך הוויכוח האקדמי בכלל והאוניברסיטאי בפרט לפרק מהווי החיים של פאריס בסביבות המאה השלוש-עשרה".

מה איפיין את הלמידה היהודית, בניגוד לחקר האמת האקדמי בפאריס? "עיון קל במאות דפי הש"ס ובאלפי דיבורי התוספות המלווים אותם ידגים על נקלה כי שום ויכוח לא הוכרע מעולם. הצדדים המתדיינים העלו את טענותיהם ואת הוכחותיהם, ואלו שכנגדם ביקשו לסתור הוכחות אלו ולהציע רעיונות אחרים תמורתן, ולעולם אין הכרע". זה גם העיקר, מבחינת רצוני להציג את המשותף ללמידה היהודית בדורות הרבים (אף כי הדברים שונים ומשתנים בין תקופה לתקופה ומאזור לאזור. מנין ההבדל הזה? ההבדל "מצוי כמובן בתלמוד עצמו, שהוויכוח הנצחי הוא עצם מעצמותיו, והמחלוקת היא תשתיתו ויסודו".

בעניין זה שואל בדרך כלל המפקפק החילוני "ומה על תחומי ההלכה?" משיב תא-שמע: "אין בכל אלה כדי להעיב על העיקר: ריבוי הדעות והדיונים, הטענות והמענות, ההוכחות והסתירות, הוא רוח החיים המנשבת בין דפי התלמוד, וברור כי עורכי התלמוד עצמם (...) לא ראו בהכרעת הדיון ערך לימודי בעל חשיבות לעצמו. הוויכוח אינו משמש כלי לסילוק הטעויות המכסות על האמת האחת המסתתרת מאחוריהן, אלא אדרבה, אמצעי להעלאת מגוון האפשרויות ההגיוניות והמשפטיות הגלומות בכל נושא רעיוני או משפטי".

לא הייתי מאריך בציטוט מדבריו של תא-שמע אלמלא ביקשתי להצביע באמצעות מאמרו על מה שמייחד את הלמידה היהודית לפחות בכמה תקופות מכריעות של תולדותיה, מצד אחד, ומה שאפשר לשים דרכו את האצבע גם על תקופות אחרות, שלמידתן שונה. למשל, הישיבות הספרדיות באזורים המוסלמים, שם קשור הידע המצטבר פחות בשמותיהם של פוסקים חשובים, והוא מגיע אלינו בצורה אימפרסונלית, אם מותר לומר כך (כמו שמתאר מאמרו של אברהם גרוסמן). מצד שני, מההבדלים שתא-שמע מונה בין "לימוד בחתירה אל האמת" (זו שמוצאה במערב הנוצרי), לבין לימוד שעיקרו הוא המחלוקת, המחשבה, ההיגיון, אפשר להבין משהו על תרבות הלמידה המכונה "ליטאית", שהשפיעה השפעה רבה גם על הלמידה ה"חסידית", וגם נתנה את אותותיה, עד היום הזה, ביחס האמביוולנטי של תלמידי הישיבות החשובות לתפקיד הרב, כלומר פוסק ההלכה, לעומת התלמיד החכם, שאינו מקבל תעודה, ואינו מקבל סמיכה לרבנות, אלא לומד ללא תכלית, בלא שום בחינה בסוף הלימודים, שהרי אין סוף ללימוד. היחס האירוני לרבנים, והעליונות הברורה שניתנה, מבחינת היוקרה, לתלמידי הישיבה ומוריה, היה משמעותי עוד יותר באזורי רוסיה הצארית, שבהם הרב-מטעם היה בזוי, בעיקר בשל אדוניו האנטישמיים. אבל היחס הזה של האירוניה כלפי רב, או פוסק הלכה, לעומת תלמיד חכם, נובע ממה שתא-שמע מסביר ביחס לתכלית הלמידה. אחרי הכל, עד היום תלמיד ישיבה ליטאית אינו מתהדר בכמות המסכתות שהוא בקיא בהן, אלא להפך, במספר הזעום של המסכתות שבהן השתקע משך שנה שלמה של לימוד.

יש בספר עוד מאמרים מרתקים, שמפאת היריעה הקצרה אני חוסך את סיכומיהם. ההבדלים בין הלמדנות ה"ליטאית" ללמדנות החסידית מוכרים לנו מהדיון הפופולרי על החסידות, ואף על פי כן מומלץ לקרוא את העדכון של הסטריאוטיפ הזה. הדיונים על הלמדנות הגליצאית מוכרים לנו בדרך כלל ממעקב אחר חוכמתו והשכלתו היהודית המופלגת של ש"י עגנון. ואולם, מעניין לקרוא על מה שייחד את בתי המדרש הגליצאיים, לעומת מה שאיפיין את הישיבות הליטאיות. הספר לא רק פותח פתח להבנת אוצר שנמנע מאתנו באמצעות נראטיב מפופק על "הניוון היהודי", נראטיב ששירת את "שלילת הגולה", אלא שהוא עושה מאמץ גדול לחשוף את תפארתה של שיטת הלימוד הליטאית, כולל טיפוח המרדנות, האינהרנטית לשיטת הלימידה הזאת, שבה מותר ואף צריך לסלק ב"ססססס" ארוך מורה שאינו מצליח להתגבר על פלפולי תלמידיו. מאמרו של עמנואל אטקס על סמכותיותו המוגבלת של ראש הישיבה הליטאית מול תלמידיו המורדים מאיר עיניים. גם רבנים גדולים וחשובים לא יכלו לכפות את רצונם על תלמידי הישיבות, כאשר אלה מרדו בהם.

בזה אחר זה סוקרים מאמריהם של אהרן אופנהיימר, יעקב אלמן, אפרים קנרפוגל, צבי זוהר, מרדכי זלקין, חיים גרטנר, יוסף שלמון, מיכאל מאיר, בנימין בראון, שלמה טיקוצ'ינסקי, חנה קהת, נפתלי בראור, נפתלי לבנתל, אהרן אדלר, שאול פרבר, מנחם פרידמן ותמר רוס טווח עצום של ידע וגוונים בתרבות שעיקרה היה ללמוד, לא להתחרות, לא לנצח, אלא ללמוד.



ישיבת פוניבז'. מרכזה של עבודת האלוהים היהודית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו