בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא למהפכה הזאת קיווינו

יש כיום מחקרים מרתקים הרבה יותר על המהפכה הצרפתית מספרו המבואי של ההיסטוריון ויליאם דויל. אז למה דווקא הוא תורגם?

תגובות

המהפכה הצרפתית: מבוא ויליאם דויל. תירגמה מאנגלית: תמי אילון-אורטל. הוצאת רסלינג, 144 עמ', 78 שקלים

"צרפת חוותה, במהלך פרק הזמן הקצר של עשר שנים, את ההיסטוריה של דורות רבים", כתב בשנת 1804 העיתונאי האנגלי הנרי רדהד יורק. בכך הוא ביטא את התחושה של רבים מבני דורו כי המהפכה הצרפתית כמו האיצה את הזמן, ועשתה זאת באופן שהיה חסר-תקדים בתולדות האנושות.

תחושה זו ממשיכה ללוות ב-200 השנים האחרונות את העוסקים במהפכה הצרפתית. מדובר במאורע - נכון יותר לומר רצף-מאורעות - כה דחוס ועתיר התרחשויות גורליות, עד שכל ניסיון לסכם אותו נראה תמיד חסר וחלקי מאוד. כתוצאה, כל מי שניגש לכתוב מבוא כללי על המהפכה הצרפתית חייב לעמוד מול שורת הכרעות לא פשוטות: האם כדאי לשים במוקד את הסיבות למהפכה, את סיפור המעשה עצמו או אולי דווקא את מורשת המהפכה, כלומר את האופן שבו היא עדיין נוכחת בחיינו? האם רצוי להדגיש את העקרונות והפרקטיקות של 1789, קרי, אלה של תחילת המהפכה, או שמא דווקא את אלה של התקופה המאוחרת יותר, שהתאפיינה ברדיקליזציה חברתית ופוליטית?

הקשיים הללו מתחדדים עוד יותר כאשר - כמו במקרה של ויליאם דויל - המטרה היא כתיבת "מבוא קצר מאוד" (ככותרת המשנה של הספר במקור). דויל הוא היסטוריון בריטי המתמחה בצרפת של המשטר הישן (המאה ה-17 ובעיקר ה-18) ופירסם ב-1989, בתוך ים של טקסטים על המהפכה שיצאו לאור סביב חגיגות המאתיים לתחילתה, חיבור ארוך ומפורט על המהפכה מטעם אוניברסיטת אוקספורד. הספר זכה בתוך שנים ספורות להערכת הממסד האקדמי האנגלו-סקסי ואומץ בתור ספר לימוד (textbook) אוטוריטטיבי. הספרון שלפנינו, שנכתב 12 שנה מאוחר יותר, מבוסס במידה רבה על הנחות המוצא והנטיות של הספר ההוא, למשל בכל הקשור למקורותיה של המהפכה ולזמן סיומה.

אולם אם מבחינת נקודת המבט קיים דמיון רב בין שני הטקסטים, הרי שמבחינה תמטית הם נבדלים משמעותית. בעוד שהספר הסולידי מ-1989 מוקדש רובו ככולו למעקב כרונולוגי אחר המאורעות, ורק הפרק המסיים שלו מתייחס למהפכה בפרספקטיבה היסטורית, כאן היחס הוא כמעט הפוך. מתוך שישה פרקים, רק אחד מטפל בהשתלשלות המאורעות וכל היתר עוסקים בשאלות אחרות: בהשלכות המהפכה, בייצוגיה בתרבות המערב (ובעיקר הבריטית) לאורך השנים ובוויכוחים ההיסטוריוגרפיים עליה.

מדובר בבחירה מעט לא שגרתית עבור מבוא היסטורי, כזו העשויה לעורר תגובות מעורבות: אי-נחת בקרב מי שאינו יודע עליה דבר ומעוניין בתיאור מסודר של ההתרחשויות מצד אחד, והנאה והרהור בקרב מי שעיקר סקרנותו היא בפרשנות המהפכה והאופנים שבהם היא ממשיכה להשפיע, מצד שני.

דויל משתייך, גם על פי עדותו שלו, למה שמכונה "הזרם הרוויזיוניסטי" בהיסטוריוגרפיה של המהפכה. זרם זה יצא החל בשנות ה-50 של המאה ה-20 נגד הניתוח המרקסיסטי הדוגמטי - זרם ששלט בכיפה שנים רבות וטענתו המרכזית היתה שהמהפכה הצרפתית היא קו שבר המסמן את המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם בעולם המערבי. העימות כאן היה פרשני-אידיאולוגי (בתוך ההקשר של המלחמה הקרה), אך גם לאומי: במידה רבה היתה זו קריאת תיגר של העולם האנגלו-סקסי על ההגמוניה של חוקרים צרפתים.

ניתן לאתר אצל דויל כמה מהמאפיינים המרכזיים של הגישה הרוויזיוניסטית: ניתוח המתבצע יותר במונחים פוליטיים מאשר במונחים כלכליים; זניחת נרטיב-על המעניק מובן ברור לתהליך המהפכני לטובת התמקדות בפרטים והצגת תמונה אקלקטית ואמביוולנטית יותר, כמו-נייטרלית, המבוססת על "שכל ישר"; דגש על תמורות משמעותיות שחלו בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18, אשר המהפכה רק העניקה להן תאוצה; ולבסוף, סלידה מהטרור של 4-1793, המנותח פחות בתוך הקשר היסטורי קונקרטי ויותר במונחים של אכזריות והיעדר-מוסר, ומוצג כ"היפך המוחלט מן המשטר החוקתי אשר לו התחייבה המהפכה מלכתחילה" (עמ' 63).

אף שדויל הוא ללא ספק היסטוריון מלומד ושנון, איני משוכנע שזה הספר שנזקקה לו בימים אלה קוראת העברית המתעניינת במהפכה הצרפתית. עוד בטרם יצא ספר זה, עמדו לרשותה מבואות בהירים של המהפכה, כמו גם ייצוג של שתי האסכולות הפרשניות שהיו מרכזיות עד שנות ה-80 של המאה ה-20 - המרקסיסטית והרוויזיוניסטית. אלבר סובול וולטר גראב הקיצוניים וז'אק גודשו הדוגמטי פחות (ולטעמי החריף יותר) היו נציגים נאמנים של נקודת המבט הראשונה; ואילו פרנקלין פורד ודיויד תומסון הגנו בכבוד על נקודת המבט השנייה. גם על מורשת המהפכה והפולמוס ההיסטוריוגרפי עליה קיים לא מעט (הכל יחסי, כמובן) חומר בעברית: שלוש אסופות מאמרים מוצלחות ועוד ספר תמציתי אחד של משה צוקרמן.

מה שממשיך לבלוט בהיעדרו בעברית - והוצאת "רסלינג" נראית כמועמדת הטבעית להשלמתו של חסר זה - הוא ספרים מרכזיים בתחום שנכתבו ב-30 השנה האחרונות, אשר שייכים למה שדויל ואחרים מכנים הזרם הפוסט-רוויזיוניסטי. זרם זה, אשר במידה רבה מכתיב כיום את הלוך-הרוח המחקרי, מאופיין בנטישת הסוגיות הכלכליות והפוליטיות ה"קלאסיות" לטובת סוגיות תרבותיות ולשוניות, ובהיעזרות בשיטות מחקר מתחומי האנתרופולוגיה, הספרות והפסיכולוגיה. בהקשר זה בולטים במיוחד ההיסטוריונים לין האנט, ברוניסלב באצ'קו ומונה אוזוף ופרנסואה פירה - וזו ההזדמנות לקרוא להוצאות הספרים להתגייס לתרגום חיבוריהם המרכזיים.

לאכזבה המסוימת מעצם הבחירה של "רסלינג" לתרגם דווקא את ספרו של דויל מצטרפת אכזבתי מהאופן שבו תורגם ונערך. מספר רב של טעויות מכל הסוגים מלווה, למרבה הצער, את הספר כולו: החל בטעויות קלות אך מרגיזות של חוסר אחידות בתעתיק העברי (פעם אסיגנטים ופעם אסיניאטים), תעתיק שגוי (ההיסטוריון הידוע של המהפכה הוא מאתייז ולא "מאתייה") וכתיב מלא או חסר מדי ("מדיי", "פרובינציליים"); עבור דרך אי שמירה על ההיגיון הפנימי של כותרות, טעויות תרגום בלתי סבירות (ההסכם בין נפוליאון לכנסייה נחתם ולא "הסתיים" ב-1801) או פשוט היעדר תרגום ("רג'ימנטים"); וכלה בטעויות אינפורמטיביות של ממש (לפרוסיה לא היה קיסר אלא רק מלך, והקונבנט הצהיר על נכונותו לסייע לאומות זרות ב-1792 ולא, כפי שמשתמע מהתרגום, ב-1794).

לצד טעויות תרגום אלה אפשר למצוא גם כמה החלטות עריכה שגויות, וביניהן ההחלטה להשתמש דווקא בתרגום ישן ומסורבל (ואף מטעה) של הצהרת זכויות האדם והאזרח, שהיא במקור הצרפתי - ולא במקרה - מסמך בהיר ונוח להבנה. חבל גם שאם כבר הוחלט להוסיף לרשימה הביבליוגרפית בסוף הספר רשימה של ספרים שהופיעו בעברית על המהפכה, נכללים בה רק שניים מתוך כ-15 קיימים, ולאו דווקא האיכותיים מביניהם.

אם רבות מהטעויות הללו יכולות להיחשב נקודתיות בלבד, יש שגיאה עקרונית, מהותית יותר, המלווה את הטקסט לכל אורכו: ההחלטה לתרגם את המושגים order ו-estate כ"מעמד" (מונח מתחום הסוציולוגיה המקביל ל-class באנגלית) ולא כ"שדרה" (מונח הקשור למערכת החוק הטרום-מהפכנית). כאמור, לפחות בעיני אסכולה אחת, המעבר מעולם שדרתי-פיאודלי לעולם מעמדי-קפיטליסטי היה הבשורה הגדולה של המהפכה. אך אין צורך להיות מרקסיסט כדי להסכים כי תיאורן של האצולה, הכמורה והשדרה השלישית, בני המשטר הישן, כמעמדות - אינו רק אנכרוניסטי, אלא גם מקשה להבין מה היה דרמטי כל כך בשינוי שחוללה המהפכה הצרפתית בתרבות הפוליטית של המערב.

אמנון יובל כותב עבודת דוקטור על "המהפכה הצרפתית כמאורע מכונן בעיצוב זהותם של רדיקלים אנגלים" בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריס



"כיבוש הבסטיליה", שארל ת'בנן. הציור נמצא במוזיאון קרנבלה בפריס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו