בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו משחק רדיוס ללא קהל

כתב-עת לתרבות וספרות "הכיוון מזרח" מוקדש ל"דיון ביקורתי על כדורגל". נשאלת השאלה, כמה מכותביו באמת ביקרו ביציע המזרחי

תגובות

הכיוון מזרח: כתב-עת לתרבות וספרות גיליון 13: "היציע המזרחי נוטל רשות דיבור". עורכים: בת-שחר גורפינקל, מתי שמואלוף. מו"ל: בימת קדם (5224906-03), 99 עמ', 40 שקלים

הנה דוגמה מושקעת ומלאת כוונות טובות לבעיה המובנית של "השיח המזרחי החדש" בתחום מדעי הרוח והחברה - זה שאמור היה להיות "ביקורתי", "רענן", "פורץ דרך", "מהפכני", אבל נשבה בכבליו שלו עד שניטלה ממנו היכולת להבחין בדוגמטיות ממארת. אם בין האבות המייסדים של "השיח", מחוגי "תיאוריה וביקורת", היו כמה וכמה עילויים אקדמיים שרשמו לזכותם פריצות דרך בעלות משמעות, נראה שדור ההמשך, שעמו נמנים רוב העורכים והכותבים בכתב-העת "הכיוון מזרח", בוטש בפרסותיו תלמים חרושים, כיסוי בד שחור בצדי עיניו, כמו סוס הגורר לשווא עגלת אלטע-זאכען ריקה ברחובות העיר.

בחירת הנושא מצוינת: "דיון ביקורתי על כדורגל"; אבל התוצאה מוכיחה שאפשר אולי להוציא את האקדמאים ממגדל השן, אבל אי אפשר להוציא את מגדל השן מהאקדמאים. וכך, גם כשהם יורדים למגרש הכדורגל המסעיר והחושני, פשוט אין ביכולתם לטפל בו בכלים מגוונים יותר מאשר אותן פרדיגמות מוכרות ומעייפות, הקאת אזכורים קודמים ומראי מקום והיצמדות למושגי היסוד "הבניה", "שדה", "שיח", "הדרה", "מגדר" ו"קוויריות" (שכחתי משהו?).

לרדת אל העם ואל משחק ההמונים בכתב-עת, שדבר העורכים שלו מכיל פסקאות (רבות) כמו "אפשר להבין מדוע האינטלקטואלים מהימין ומהשמאל בזים לכדורגל - הם אינם מצליחים לרתום את המשחק וצופיו לאידיאולוגיה ולאינטרסים המיידיים שלהם, זאת במקום לזהות את הפרקטיקות המוסדיות והשיח החברתי והתרבותי, שמתקיימים סביב המשחק", זו הרפתקנות קטנה מאוד. בלשון הכדורגל, מדובר במערך 4-4-2 נסוג, אולי אפילו בהרכבת חלוץ בודד במשחק ביתי. אין בו העזה של ממש. ניסיתי את הפסקה הזאת וכמה מדומותיה על אבא שלי, אוהד כדורגל נלהב (אם כי אשכנזי), עד שעיווה את פניו בכאב וביקש שאפסיק. וברוח הז'רגון: דומני שיש כאן הבניית שיח על כדורגל שמבצעת הדרה לרוב אוהדי הכדורגל.

אבל "הכיוון מזרח" מאכזב גם כשמתווכחים אתו במגרש הסגור שלו, אותו משחק רדיוס ללא קהל שגזר על עצמו. כותרת המשנה שלו, "היציע המזרחי נוטל רשות דיבור", מבטיחה לכאורה, אבל מרמזת על הבעיה הבסיסית: הטיה, כיפוף עובדות לפני תזה וסימון מטרה לפני הירי.

אותו יציע מזרחי באיצטדיון טדי, זה שמאכלס את אוהדיה השרופים והמזרחיים ברובם הגדול של בית"ר ירושלים, מציב לפני כמה מהעורכים והכותבים בגיליון אתגר גדול. שהרי רבים מיושביו מתאפיינים באלימות וגזענות קשה, לעתים פיסית ותמיד מילולית, נגד שחקני ואוהדי היריבה. מאמר הדגל של כתב-העת, מאת אמיר בן-פורת, עושה מאמץ אדיר להכשיר, או לפחות להבהיר, את השרץ באמצעות "קריאה סימפטומטית" (זה לא מה שזה נראה, זה עמוק ומרובד) והקניית הילה רומנטית של מחאה כבושה לקול העולה מן היציע. הטיעון בדבר אנטי-ממסדיות מפא"יניקית בשנות ה-50 עוד סביר ומעניין, אבל הניסיון לתרץ את קריאות ה"מוות לערבים" הנשמעות שם משנות ה-90 ואילך ב"חרדתם-בהלתם של אוהדים מן הימין באשר להווייתה, כך לדעתם, היהודית-ציונית של מדינת ישראל" נראה לי קלוש ומתחסד. מעתה אמור: הם לא גזענים תאבי-דם, הם פשוט מוטרדים מהמאזן הדמוגרפי ומהרב-תרבותיות המאיימת על האתוס הציוני. נו, באמת.

יש ב"הכיוון מזרח" מאמץ מערכתי ראוי לציון לקבץ יחד חומרים מכמה שדות (אקדמיה, שירה, סיפורת, אמנות פלסטית), אבל אני שואל את עצמי כמה שירי האדרה נוסח "כדור העונשין של ננה נעימה" (אשה שמגלגלת קובה בהקבלה למשחק כדורגל) עוד אפשר לקרוא. וגם עד מתי הבורקס מבית אבא שמתאר איציק ספורטא יאופיינו כ"בורקס אמיתיים, לא כמו היום... שנאפו על פתילייה".

אני מתקומם נגד ניסיונו של חיים ברעם להציג את מכבי פ"ת של האחים לוזון, ששמו של אחד מהם יצא למרחוק גם בתחומים הרבה פחות משעשעים מכדורגל, כדוגמה ומופת לניהול מזרחי מצליחני. ואני מתקשה להבין למה שאול ביבי, חבר ומורה דרך, מתעקש לציין שקבוצתו האהובה, בני יהודה, לובשת כתום, שהוא "צבע הנידונים למוות על פי המסורות המזרחיות", בעוד שידוע שהנידונים למוות בארצות הברית לובשים בדיוק את אותו כתום. נדמה שהאצבע על הדק המזרחיות קלה למדי.

לפעמים בחירת הנושאים והטיפול מעניינים, למשל בניסיון של יסמין (מקס) ששון לנתח את הטלנובלה "האלופה" (שחייב כמובן לשאת את כותרת המשנה "האלופה - רב-תרבותיות ישראלית או קערת מרק של זהויות?"); אבל לפעמים מדובר במבוכה קשה. הנה שתי דוגמאות שיסמנו אותי בוודאי כמדיר נשים משדה הכדורגל (שעל פי מאמר הפתיחה "משמש ברובו להבניית גבריות צרה"), למרות שהרביתי לקחת את זוגתי ליציעי בלומפילד, לפחות עד לאותו יום שבו שאגה לפתע פתאום "קשטן, אתה בן זונה!" והצמיתה את שער 2 כולו.

כשאורלי ר' רחמיאן סוקרת את המשחק של נבחרת ישראל בטהרן ב-1968 וכותבת: "קלע בדקה ה-53 גיורא שפיגל כדור לרשת" אפשר לשאול איה העורכים שיצילו אותה. וכאשר נוית בראל מקדישה עמודים ארוכים לניתוח מטא-טקסטואלי של שירי אוהדים (אלה של בית"ר, אם תהיתם, הם שירי האיקו העושים שימוש תדיר ברכיב הטבע, למשל "תולעת זוחלת ליד הרחבה... זה רק קוביקה"), היא לא רק חוטאת ברצינות תהומית שאינה במקומה, אלא גם בחוסר שליטה בחומר. אוהדי מכבי ת"א לא שרים "מי המציא את המלה אהבה/ שהיא שורפת לבבות/ האין זו דרך אבודה... ושמעון גרשון בן זונה" משום ש"הבלם והקפטן דאז של יריבתם העירונית נתפס כאן כמי שגורם ללבם להישרף". הם שרים כך משום שבמקור מדובר בשיר עידוד של אוהדי הפועל, והצהובים חיפשו דרך קלה להפריע לו בפראפרזה.

בעקבות כל זה מעניין לשאול כמה מהמשתתפים בכתב-העת ביקרו ב"יציע המזרחי" שנוטל כאן לכאורה את רשות הדיבור, והאם תהיה זו כפירה בעיקר להציע להם שבסופו של דבר הכדורגל הוא משחק פשוט שמשחקים אנשים פשוטים ונצפה על ידי אנשים פשוטים, במובן החיובי של המלה?



למעלה: שער הגיליון, עבודה של אלי פטל. למטה: מעבודה של נטע אליקיים, "השגחה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו