בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אף פעם לא שחור ולבן

"אלפיים", כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות, מציע משהו משלל צבעי הקשת של התרבות שלנו

תגובות

אלפיים, כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות גיליון 30. עורכת: ניצה דרורי-פרמן. הוצאת עם עובד, 288 עמ' (כולל תקליטור), 74 שקלים

גיליון 30 של כתב העת "אלפיים" מונח לפני: תאווה לעיניים כרגיל; העיצוב הנאה, הפורמט המזמין, הדימוי על הכריכה (יונה בצבעי מלחמה מאת יוסי למל) והציטוט הקצר מתוך שיר של ו"ה אודן על הגב, כל אלה מזמינים לדפדף, לעיין בעמודיו של כתב העת הזה, שכבר 18 שנים הוא אחת מבמות הרוח החשובות בישראל.

אתם עוברים על 30 הגיליונות, והקנקן מרחיב את דעתכם: רפי לביא ומנשה קדישמן, ארנון בן-דוד ומשה גרשוני ודוד טרטקובר ואברהם אופק ועסאם אבו-שקרה, ושירים של גורי ושל זך ושיר בכתב ידה של דליה רביקוביץ' וההכרזה הפשוטה והמטלטלת על שער גיליון 24: "יותר מחצי מיליון ילדים עניים בישראל". ב"אלפיים" הקנקן אינו רק קישוט, הוא חלק מן המסר. אבל לא רק הקנקן נאה.

גיליון אחר גיליון מצליח "אלפיים" להציע לקוראיו מבחר מרשים של מסות מתחומים שונים, שירה ופרוזה ואמנות, והכל בנדיבות יוצאת דופן, בהקפדה על כל פרט, בעריכה דקדקנית המותירה לכותבים את אישיותם ואינה מרדדת הכל לסגנון אחיד. איפה עוד תמצאו כתב עת המתיר לכותבים לכתוב מסות קצרות וארוכות (לעתים ארוכות מאוד, כמו מסתו המוזרה של מרדכי שלו על "מחכים לגודו" בגיליון הראשון, המחזיקה למעלה ממאה עמודים, וכמו מסתו הארוכה יותר והמוזרה לא פחות של דן מירון על "בעיר ההריגה" של ביאליק). זו בצד זו תמצאו כאן מסות מבויתות, גדושות מראי מקום מלומדים, ומסות "פרועות" המבקשות להשתחרר מכבלי הרפרנציאליות האובססיבית של האליטה האקדמית.

הכניסה פתוחה לכל: יהדות ונצרות ואיסלאם, פילוסופיה של המדע, ספרות עברית ולועזית, פוליטיקה ומשפט, ארכיטקטורה ומיסטיקה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה ופסיכולוגיה וקולנוע. ולצד כל אלה, במקום של כבוד, שירה וספרות מאת ותיקים וצעירים: משה שמיר וחיים גורי, רחל חלפי ואדמיאל קוסמן, סנאית גיסיס ונעה ברמן-הרצברג, שמעון ריקלין ויונדב קפלון. ולא הזכרתי אלא מקצת המשוררים והסופרים שפירסמו ב"אלפיים" מיצירותיהם, ומהאמנים שיצירותיהם הוצגו בכתב העת.

לא קל להוציא בישראל כתב עת כזה, רב-תחומי באמת. קשה עוד יותר להוציא כתב עת רב-תחומי ברמה ובאיכות כאלה. כתבי עת נוטים "להתמקצע", להסתגר בדל"ת אמות תחומם ולא להגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. אלה שאינם מתרכזים בתחום אחד בלבד נוטים להיות בעלי אופי אידיאולוגי מובהק ומנסים לא פעם לפרוש את רשתם הערכית על תחומים שונים. לא פעם הרוחב בא על חשבון העומק. ניתוחים מרקסיסטיים או ניאו-שמרניים של קולנוע, ספרות וכלכלה, נעשים במהירות צפויים עד זרא. לא כן "אלפיים". תמצאו בו, זה לצד זה, את בני מוריס ואת שבתי טבת, את אורן יפתחאל ואת אניטה שפירא, את דן מכמן ואת יוסף גרודזינסקי.

הגישה האינקלוסיבית באה לידי ביטוי בהחלטת העורכים (תחילה אהוביה מלכין וניצה דרורי-פרמן, ומגיליון 6 דרורי-פרמן לבדה) להימנע ממאמרי מערכת. גיליון מספר 1 נפתח בהצהרת כוונות קצרצרה (פחות מעמוד) מאת אהוביה מלכין. אחר כך המערכת משתתקת, מפנה את הבימה לכותבים. לטוב ולרע אין ל"אלפיים" קו אידיאולוגי ברור. אין פירוש הדבר שכתב העת הזה נעדר צבע אידיאולוגי-תרבותי. "אלפיים" הוא בבירור כתב עת של ה"מיינסטרים" הציוני, אבל ב"אלפיים" הוא לובש צורה פתוחה ופלורליסטית, שאינה מנסה לדחוק מן הזירה את מי שאין דעתם כדעתו ואינה מחלקת את העולם לגוונים של שחור ולבן.

היעדר המדיניות הזה הוא יתרון וחיסרון כאחד. די לעיין בגיליון אחד של "תכלת", של "תיאוריה וביקורת", של "ארץ אחרת", אפילו של "סטודיו", כדי לעמוד על המחויבות האידיאולוגית של עורכיהם. האופי האקלקטי של "אלפיים" מותיר את הקורא תוהה לעתים אם יש לו לכתב העת איזה יעד תרבותי מעבר לעצם קיומו, האם יש לו חזון אינטלקטואלי שאליו הוא מכוון. מפעם לפעם מתלקחות מחלוקות בין דפי "אלפיים" - האם נכונה טענתו של בני מוריס שבן-גוריון דגל בטרנספר? האם יש בסיס לטענתו של א"ב יהושע שליהודי הגלות אחריות חלקית-לפחות על רגשי השנאה שחשו כלפיהם אומות העולם? השאלות הללו נדונות ב"אלפיים" ללא התלהמות יתרה וללא קצף על השפתיים. אולי דווקא הנייטרליות היחסית של כתב העת, הבחירה ללקט במקום לצוד, מאפשרת לו לשמש מקום מפגש אמיתי בין הקולות השונים והסותרים זה את זה של החברה הישראלית או, מכל מקום, של האליטה הישראלית.

*

גיליון 30 של "אלפיים" מציע מאמרים מאת עידן לנדו (המתווכח עם סטיבן פינקר על טבע האדם), אבי שגיא וידידיה שטרן (המנתחים את שאלת הזהות ב"אלטנוילנד"), אמאל ג'מאל (המנתח את תפיסת המדינה של עזמי בשארה), מאיר חטינה (המתאר את ניסיונה של מפלגת אל וסט המצרית להציע איסלאם פוליטי מתון), שני מאמרים העוסקים באדריכלות ובפוליטיקה - מאמרה של אלונה ניצן-שיפטן העוסק בפניה התרבותיים והפוליטיים של האדריכלות הישראלית בירושלים, ומאמרה של הדס שדר על הניסיונות ליצור אדריכלות "מקומית" בבאר שבע. יעל בן צבי עוסקת במרכז ופריפריה בקולנוע הישראלי של שנות ה-90, ויוסף דן עוסק במשמעות הפסקת הנבואה למחשבה היהודית.

יש בגיליון שירים מאת דניאל עוז, אלמוג בהר, משה אוחיון, שי דותן, ש. שפרה, אדמיאל קוסמן, רחל חלפי ומשה דור. יש בו צימוק נפלא בדמות תקליטור המתעד את הנאומים שנישאו בחגיגות יובל השבעים של ש"י עגנון, ומאמר נלווה על האירוע מאת דן לאור. המאמרים והשירים הללו ראויים לתשומת לב רבה משאוכל להעניק להם כאן. לא אציע איפוא אלא כמה קצות חוט.

דומה שבכל המאמרים ניכר המתח בין תיאוריה לבין פרקטיקה, בין הלכה למעשה. מאמרו המעניין של לנדו, למשל, מעלה שאלות מעניינות באשר לדילמה הקלאסית של הקשר בין תרבות לטבע ובין אסנציאליזם לרלטיביזם, אלא שהדיון שלו בבחירה החופשית לוקה בהנחת המבוקש. לנדו מתקשה להסכין עם ההנחה שאין לו לאדם רצון חופשי, כפי שטוענים ביולוגיסטים כפינקר. דא עקא, שללנדו אין באמת הוכחות לקיומו של רצון חופשי. כל מה שיש לו הוא רתיעה עמוקה ומובנת מרעיונות דטרמיניסטיים. אם הכל צפוי, הוא חושש, הרשות המוסרית נתונה. אבל למען האמת מדובר בפסבדו-בעיה, כפי שרומז פינקר עצמו. במונחים מוחלטים ייתכן שאין רצון חופשי, אבל בעולם הזה ממילא איננו פועלים במונחים מוחלטים, אלא רק באמצעות קירובים. שיפוט אנושי נעשה במונחי ידע מוגבל: אין השופט רואה אלא את מה שלפניו. ייתכן שבעבור האל, כפי שטען לייבניץ, כל המשפטים לוגיים ולא סינתטיים, אבל אנחנו לא אלוהים. שיפוט מוסרי ובחירה חופשית הם מונחים יחסיים ולא מוחלטים. אין "רצון חופשי באמת ובתמים שאינו כפוף לחוקי הסיבתיות".

מאמרו של אמאל ג'מאל מבטא התעלמות, מוזרה בשביל איש מדע המדינה, משאלות של פרקטיקה וטקטיקה. ג'מאל מנתח בחריצות את הגותו של בשארה, כאילו כתביו הם דיונים פילוסופיים מופשטים של איש אקדמיה, ולא מהלכים רוויי סתירות של פוליטיקאי הפועל בתוך עולם המעשה וכל התבטאויותיו מבטאות אילוצים פרקטיים (למשל לכבד את חוקי מדינת ישראל יותר משמחייבת התיאוריה הביקורתית שלו, כדי לא להיקלע לצרות עם השלטונות). די לקרוא את מאמרו של חטינה כדי להיווכח עד כמה הצהרות אידיאולוגיות מתקשות לשמור על טהרתן כשהן מוטלות אל תוך המערכת הפוליטית.

מאמריהן של נצן-שפטן, שדר (מאמר מעניין במיוחד) ובן-צבי מבטאים גם הם את התאווה המחקרית הנוכחית למודלים יפים. משלושתם עולה כי המרכז דוחק והשוליים נדחקים, כי בעל המאה והזרוע הוא בעל הדעה וכי החזק משליט את אמות המידה האסתטיות והמוסריות שלו על בני האדם וגם על המרחב הפיסי והחברתי שבו הם חיים. לעתים נדמה שהתיאוריות "הנחשבות" המרחפות מעל למאמרים ומטילות את ביציהן בהערות השוליים שלהם (שוב סעיד, הומי באבא, דלז, בודריאר, ג'יימסון, שוחט) כופות שחור-לבן תיאורטי על שלל צבעי הקשת של המציאות האפורה. לא פעם דומה שהתובנות המעניינות של הכותבות אינן נשכרות מן התיאוריה, שעליה נאמר כי היא משרת טוב ואדון גרוע. ואולי ראוי לסיים בשורות מתוך שירה היפה של רחל חלפי, "דימויים":

את רוצה ממני דימויים (שפעם דימיתי) כמו: "צפור ענקית פורשת כנפיים בגודל יבשות"

ואני אומרת: העוף המרהיב הדואה אינו שובה את לבי

לבי שבוי בסבך ההמולה הזעירה של גלי-חלקיק בשחור השקוף בשלל צבעי הקשת של האפור.

"אלפיים" מציע משהו משלל צבעי הקשת של התרבות שלנו. לפעמים זה אפור, זה אף פעם לא שחור לבן.

ספרו האחרון של פרופ' אביעד קליינברג, "שבעת החטאים", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו