טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך יכולה היתה העיר עפולה להיראות

הגיליון החדש והמעניין של כתב-העת "זמנים" מוקדש לראשיתה של האדריכלות היהודית בארץ ישראל במאה העשרים

תגובות

זמנים, גיליון מיוחד:
אבני שפה - התחלות אדריכלות בארץ ישראל
עורכת: מירי אליאב פלדון.
הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 128 עמ', 58.50 שקלים

כתב העת "זמנים" הקדיש את גיליונו האחרון לדיון בראשיתה של האדריכלות בא"י, וכותרתו "אבני שפה: התחלות אדריכלות בארץ ישראל". את הבחירה בשם הסבירו העורכים-האורחים, אפרת אבינרי ועמי שנער, כך: "אדריכלות כמוה כשפה (...) הגם שעיקרה 'חומר ולבנים', אמנות ואומנות זו היתה מאז ומעולם בבואה נאמנה לערכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים; באדריכלות של ארץ הגירה נוסף עוד רכיב: המתח המתמיד בין הזר לבין הילידי; בין יבוא רעיונות, גישות ואפילו חומרים מן החוץ, לבין הניסיון לינוק מן המקום, וגם המאבק המתמיד בין חדשנות לשמרנות, בין פתיחות לסגירות" (עמ' 4).

המאמר הפותח את החוברת, "אלטנוילנד: הערות על הפיכתה של יצירה כל-אמנותית למדיניות מעשית" מאת ד"ר איטה היינצה-גרינברג, דן במעבר מעידן טרום-ציוני באדריכלות לזו שאיפיינה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל מראשית המאה העשרים. אך בניגוד לאבן שפה, המקשרת בבירור בין מרחב עבר למרחב עתיד, הרציונל העולה ממאמר זה (וממאמרים נוספים) הוא שלארץ ישראל הטרום-ציונית אין עבר אדריכלי אמיתי. אם בהמשך החוברת תוזכר אדריכלות אחרת, זה בעיקר בדיון על מוטיבים אנדמיים שניכסה האדריכלות החדשה במגמה להסוות את העובדה שהחדש זועק אני ואפסי עוד.

מבחינת הדיון על תולדות האדריכלות בארץ ישראל אין הגיליון מבשר מהפך בגישה המקובלת ואין בו דיונים מעמיקים וכוללים על ההיסטוריה האדריכלית של ארץ ישראל בעת החדשה. כשלעצמו אין פסול בכך שראשית המאה העשרים נבחרה כקו ההתחלה של אסופה זו, שכן תיקוף הוא דבר מקובל בכתיבה היסטורית ולרוב הוא שרירותי. אך היה צריך להדגיש יותר (והדבר היה צריך להשתקף גם בשם שנבחר לאסופה) כי מדובר בדיון בהיבטים שונים של ההיסטוריה האדריכלית היהודית-ציונית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים.

ההתייחסות המקובלת לנוף הבנוי הארץ-ישראלי, גם אם נבחן את המציאות האדריכלית של היישוב היהודי בלבד, מתעלמת גם באסופה זו כמעט לגמרי ממקורות ההשפעה והרציונל המנחים של קבוצות שונות וותיקות שתרמו לבינוי הארץ עוד לפני שפעילי ההסתדרות הציונית תקעו יתד במקום: מתרומתם של בני היישוב הישן, שנטשו את המרחב המוגן של העיר העתיקה בירושלים, ואת חומות המגן של יפו (לדוגמה), ונאלצו לתת תשובות אדריכליות לשכונות שבנו; ומתרומתם של בני העלייה הראשונה מקימי המושבות.

מאמרו של ד"ר קובי פלד ("התנגדות ההיסטוריון לתוכנית הבנייה בליפתא"), המוקדש לצורך בשימור הזיכרון של הכפר הערבי והחיים הערביים שחרבו במלחמת העצמאות (מלחמת 1948), באמצעות הותרתו בחורבנו, הוא בבחינת מעט המצביע על הצורך בדיון אדריכלי-היסטורי מעמיק יותר. זאת, משום שגם בארץ ישראל הערבית חלו התפתחויות משמעותיות בנוף האדריכלי, כמעט במקביל למתרחש בארץ ישראל היהודית, וגם הן ראויות להיסטוריוגרפיה ולדיון. ההוקרה הגדולה ביותר ל"אחר" היא דווקא בצירופו כשותף שווה לדיון באדריכלות ארץ ישראל.

החברה המרכז-אירופית שהכיר בנימין זאב הרצל היתה נתונה בעיצומה של מהפכה תעשייתית ועיור מואץ, אך היתה עדיין ברובה חברה כפרית. באירופה ובארה"ב התלבטו רבים על הפרשנות האדריכלית של העידן החדש, בעיקר לגבי הדגם האדריכלי הרצוי שיאפשר לווסת בין המגמות הסותרות של העיור הפראי מחד גיסא לרצון לשמר את האינטימיות הכפרית מאידך גיסא. עיר הגנים של אבנעזר הווארד (Howard) היא רק אחד הדגמים שהוצעו, ובמידה רבה המפורסם ביותר. היינצה-גרינברג טוענת כי התלבטויות אדריכליות ליוו את התנועה הציונית משלביה ההיוליים.

בעיני הרצל, חזון בנייתה-מחדש של ארץ ציון, שתואר בספריו, היה רק בגדר עקרונות מנחים לבנייתה של חברה חדשה, כולל קווים לדמותה העירונית והכפרית של חברת היהודים המתחדשת. דגם העיר של הרצל היה אקלקטי במהותו, דגם "בעל אופי רב-תרבותי" (עמ' 8), וביקש לשלב טכנולוגיה עדכנית ומתקדמת עם סגנונות-בנייה אירופיים מגוונים לפי טעמו האישי. לדעתה, "האופי ה'לא-יהודי' (של המרחב ההרצליאני) עורר את ההתנגדות החריפה ביותר".

בתנועה הציונית החדשה התמודדו שתי מערכות ערכים מעורפלות למדי: האחת של תרבות המערב, בפרשנותם של המשכילים היהודים ממרכז אירופה בשלהי המאה, המקדשת מושגים עמומים של נאורות ורציונליות ומשלבת אסתטיקה כל-אמנותית עם קדמה טכנולוגית לכדי דת המודרנה, המתאימה לדעתם להקמתה מחדש של מולדת בלב המדבר האסייתי. מנגד, מערכת ערכים יהודית מקורית, שעדיין אינה מגובשת ונהירה לגמרי, שנוצרה לכאורה בארץ ישראל בעידן ארכאי ועוברת עתה תהליך שיקום ועדכון ולכן היא המתאימה לעם גולה השב למכורתו ההיסטורית. לטענת היינצה-גרינברג, המתח בין שתי הגישות הללו התקיים גם בתחום האדריכלי. ואולם, "בתחום הבנייה, לא היתה מסורת יהודית-עברית כלשהי שאותה אפשר היה להחיות, (ולכן) האקלקטיות האירופית של הרצל היא שהיתה לסגנון ההגמוני ביישוב עד לשנות העשרים המאוחרות" (עמ' 9).

מאמריהם של פרופ' יוסי בן ארצי ("'מסע הלימוד' של אלכסנדר ברוולד בארץ-ישראל"), של דוד קרויאנקר ("אוריינטלי יותר מהמזרח: גלגוליה של שפת הציטוטים הירושלמית"), ושל פרופ' מיכאל לוין ("חמש גישות למזרח באדריכלות הישראלית") עוסקים בזנים אדריכליים - ברעיונות ובניסיונות לממשם - שנהפכו לבסוף לענף אזוטרי בתהליך האבולוציוני של האדריכלות הארץ ישראלית במאה העשרים. בראייה כלל-ארצית רטרוספקטיבית, זנים אלה מתקיימים כיום בקושי, ואינם מצליחים להטביע חותם אמיתי על עיצוב המרחב האורבני, למעט אולי בירושלים. מדובר בניסיונות לגבש בארץ ישראל סגנון אדריכלי ייחודי, יהודי מקומי, בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. זהו סגנון קוהרנטי, המבטא את התחדשות ההתיישבות היהודית בארץ, אך הוא נצר הכרחי של מסורת אדריכלית אנדמית המתגלמת בבנייה הערבית המקומית, שהיא גם מורשת העברים הקדומים.

בן-ארצי מציג את תהליך הלימוד, החקירה וגיבוש סגנון בנייה ששיאו בבניית בניין הטכניון בחיפה, שעבר האדריכל היהודי-גרמני אלכסנדר ברוולד (1877-1930; לעתים נדמה היה לי שבאופן לא מוצהר גיליון זה מוקדש בעצם להנצחתו). ברוולד הגיע לראשונה לארץ ישראל בשנת 1909, אך הוא לא היה האדריכל/מהנדס הראשון שביקש לעצב סגנון ייחודי מקומי. ועם זאת, בן ארצי קובע שהוא אבי האדריכלות הארץ ישראלית (היהודית כמובן), הראשון שיצק "מסגרת תיאורטית מקיפה" שעליה אפשר היה למסד סגנון בנייה מקומי ייחודי (עמ' 14).

מכאן ניתן להסיק, ובן-ארצי עצמו מסכים לכך, שחשיבותו היא בעצם ביצירת תשתית תיאורטית לאדריכלות מקומית ובתלמידים שהעמיד יותר מאשר במפעלי הבנייה שהשלים ובנה ובסגנון שהצליח להנחיל. ברוולד גרס כי האדריכל המקומי חייב לבחור בין שתי גישות מנוגדות, האחת מערבית והשנייה מזרחית, והוא עצמו הכריע לטובת האחרונה. לארץ הישנה-חדשה (אלטנוילנד) ייעד ברוולד סגנון שחשיבותו חרגה בהרבה מעבר לצורתו החיצונית של המבנה. באמצו את האסתטיקה המזרחית, כמו גם את חומרי הגלם ועקרונות הבנייה המקומית, הכריז ברוולד על הצורך להתחבר אל הוויית בנייה זו ולא לדחותה על הסף לטובת האסתטיקה המודרניסטית והעליונות הטכנולוגית המערבית.

במפנה המאה העשרים, ובעיקר בשני העשורים הבאים, ייצגה גישתו של ברוולד אנכרוניזם אדריכלי שאותו ניסה לקיים ולשמר דווקא באותה ארץ שהרצל קיווה שתהיה מעוז המודרנה בלב האוריינט. מבחינה זו הוא לא היה שונה מאדריכלים רבים באירופה ובארצות הברית שניסו באותן השנים, על ידי אימוץ ופיתוח סגנונות "ניאו" למיניהם (קלסיציזם, רומנטיציזם, רנסאנס, גותי ועוד) למתן את קצב השינויים, גם באסתטיקה אדריכלית וגם במהותה ההנדסית/טכנולוגית, ובעיקר בבשורה החברתית שלהם שהביא עמו המודרניזם.

מאמריהם של מיכאל לוין ודוד קרויאנקר משלימים מבחינות רבות את הקודם ודנים ממבט-על ובפרספקטיבה היסטורית בתולדות הרעיון לשלב את "המזרח" בסגנון הבנייה הארץ-ישראלי (בעיקר היהודי) כחלק מהסגנון הייחודי המקומי.

מאמריהן של ד"ר אינס זונדר ("שרלוטה כהן: חלוצת האדריכליות בארץ-ישראל") ונירית שלו-כליפא ("פועלות וחלוצות בשכונת גנים בורגנית: בית החלוצות ברחביה") מפנים זרקור אל שתיים מהאדריכליות הראשונות בארץ ישראל ובמדינת ישראל במשך כמה עשורים. אמנם שלו-כליפא מספרת את סיפורו של בית החלוצות מאז בנייתו וכל גלגוליו עד ימינו אלה, אך גיבורת המשנה במאמר, האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שתיכננה ובנתה את הבית (1943-1940), היא גיבורה ראשית בגיליון המוקדש להתחלות ולפריצות דרך באדריכלות בארץ ישראל. יחד עם שרלוטה כהן, שהיתה מבוגרת ממנה אך פעלה במשך זמן רב במקביל לה, הטביעו השתיים חותם בל יימחה על הנוף האורבני בארץ. גולת הכותרת של פועלה של אוורבוך היא עיצובה של כיכר דיזנגוף בתל אביב. בתכנון זה היא הפגינה שליטה מלאה בהתאמת קווי המתאר של הסגנון הבינלאומי מהבית הפרטי אל המרחב הציבורי, והביאה למיצוי את השילוב שבין הירוק ללבן ובין הטבע לאורבניות.

אחד המאמרים החשובים בגיליון זה הוא בעיני מאמרו של האדריכל עמי שנער, "מאה שנים של תכנון עירוני: עפולה כמשל". בניגוד לדיון האדריכלי המקובל, עוסק המאמר בתכנון אורבני הוליסטי, דהיינו בתמונה הכוללת של בניין עיר, בפילוסופיה המנחה את המתכנן ובמערכת שיקוליו, ובאינטראקציה של התכנון עם ערכיה ותרבותה של החברה שאותה הוא נועד לשרת. המאמר סוגר מעגל ומתקשר לזה של היינצה-גרינברג הפותח את החוברת.

החזון האורבני של הרצל, בדבר עיר הנשענת על מיטב האמצעים הטכנולוגיים, מייצגת את הקידמה והמודרנה המערבית ומהווה את תמצית האקולוגיה החברתית הציונית, השתלב היטב עם האוטופיות האוונגרדיות של שלהי המאה ה-19, ובראשן חזון "עיר הגנים". שנער דן בניסיון לתכנן עיר יהודית הסמוכה על עקרונות אלה: עפולה. האדריכל ריכרד קאופמן היה הראשון שאיחד בשנות העשרים בין החזון ההתיישבותי של התנועה הציונית ומימושיו החלקיים עד אז בארץ ישראל, לבין הצורך בגיבוש תמונה התיישבותית כוללת. המאמר, הדן אמנם בתוכנית אב עירונית שלא מומשה אף פעם, מצביע על האתגרים הרבים שניצבו לפני היזמים הראשונים בארץ שבה הם לא היו הריבון ולכן חסרו את היכולת החוקית, הפיננסית והדמוגרפית לשלב את המרחב האורבני המתוכנן במסגרת התיישבותית כוללת.

בשנים 1923-1920 תיכנן קאופמן את נהלל, את הרצליה ועוד; מעטים זוכרים שהוא נקרא לתכנן באותן שנים תוכנית אב לתל אביב, אך הקשר בינו לאבות העיר לא צלח ולמשימה נקרא פטריק גדס. השאר היסטוריה. בשנים 1923-1926 הוא עסק בתכנון עיר העתיד של התנועה הציונית, שנועדה להיות המרכז האורבני של השאור שבעיסת ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל. אתגרו העיקרי היה להגדיר את היעדים המורכבים של העיר הספקולטיבית, משימה בלתי אפשרית שמלכתחילה אינה אמורה ליפול על כתפיו של המתכנן. "בכל קנה מידה, שהועמד בפני קאופמן על ידי מזמיני התכנית (...) אולי היה (האתגר) בלתי אפשרי: הקמת עיר שלמה, יש מאין, בתנאים של אי-ודאות מוחלטת" (עמ' 96).

את המעקב המרתק אחר התגבשות התוכנית לבניית עפולה אותיר לקוראים, ורק אציין שהוא ראה בחזונו עיר גנים לפי חזונו האוונגרדי של אבנעזר הווארד, ולא פרוור עירוני עם גנים כפי שרבים בא"י פירשו אז את המושג. עיר שאינה נרתעת, באמצעות תכנון אקולוגי נכון והפרדה ברורה בין פונקציות תפעוליות, לשלב גם תעשייה כבדה, דבר שנתפס על ידי קאופמן כחיוני ליישוב יהודי גדול באזור שהוא חקלאי מובהק. תוכנית העיר שלו כללה גם את כל האלמנטים שאדם משכיל מאירופה ראה כחיוניים להגדרתה של עיר ולחיי האדם העירוני בה, וביניהם תיאטראות, מוזיאונים, כיכרות וגנים, וכמובן, כעיר יהודית, בית כנסת מרכזי. מסיבות רבות, גם פיננסיות, לא יצאה התוכנית לבסוף לפועל.

את עיקר הביקורת כלפי הנכתב באסופה שטחתי לעיל; מצאתי את עצמי לא אחת מייחל להרחבה נוספת במאמרים המרכזיים, ובעיקר להרחבת הדיון לתחומים נוספים ומהותיים, כמו אדריכלות של לא-יהודים. עם זאת, ולסיכום, כתב העת "זמנים" ממשיך להוכיח שבאצטלה פופולרית וללא כסות של סממנים אקדמיים-מדעיים, ניתן לפרסם חומר עיוני משובח, ובאיכות גבוהה, תוך שמירה על עקרונות מדעיים.

ד"ר חיים פיירברג הוא היסטוריון



רחוב באזור התעשייה עפולה: תרשים של האדריכל ריכרד קאופמן, שנות ה-20 של המאה שעברה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#