בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד עם האצבע בסכר

ד"ר ירון זליכה, החשב הכללי באוצר, הפך לעצם בגרונם של שרון, אולמרט והירשזון ולאויבם של בעלי ההון בישראל. הגזבר של המדינה והפקיד היחיד בישראל המסתובב עם אבטחה צמודה, מספר בראיון אישי ראשון על החודשים הקשים בחייו תחת אולמרט, התלונות שהגיש נגד הממונים עליו, האיומים, ניסיונות ההדחה, התיקים שניסו לתפור לו והמלחמה על כל גרוש בקופת המדינה. "יש רק שתי אפשרויות", הוא אומר, "או לשחות עם הזרם וליהנות ממנעמי השלטון או לא. הבחירה שלי ברורה"

9תגובות

כשהחשב הכללי ירון זליכה היה בן שבע, נהג אביו, מנהל סניף בנק לאומי ברחובות, לקחת אותו בחופשות לעבודה. "הפקידים בבנק היו נותנים לי להזין את השטרות בכספומט, ואבי היה אומר לי: 'אנחנו נותנים בך אמון, שחס וחלילה לא תטעה'. הוא לא התכוון שאקח לכיסי, אלא שלא אטעה, וששטר, שהוא כסף של הלקוחות, יאבד. ואני בחרדת קודש הייתי מכניס שטר-שטר, שחס וחלילה לא ייכנסו שניים יחד". בזמן האחרון זיכרון הילדות הזה צף שוב בתודעה של זליכה. אחרי מרסל פרוסט רדף כל חייו טעמן המופלא של עוגיות המדלן שנגס בילדותו. אחרי זליכה רודף ריח השטרות. "השמירה על כספם של אחרים טבועה בי מילדות", הוא אומר.

השמירה על כספם של אחרים, הפכה את זליכה, הגזבר של המדינה, לאימתם של שני ראשי הממשלה האחרונים ושל אנשי ההון החזקים במשק. בשבועות האחרונים הגיע זליכה כמה פעמים ליחידה הארצית לחקירות הונאה בבת ים, שם גולל בפני החוקרים את חשדותיו לגבי הניסיונות של ראש הממשלה ושר האוצר הקודם אהוד אולמרט לסייע לקבוצת איל הקניונים האוסטרלי פרנק לואי לזכות במכרז לרכישת גרעין השליטה בבנק לאומי. לפי מידע שאספו אנשי מבקר המדינה ונמצא כעת בחקירת המשטרה פעל אולמרט במרץ להתאים את תנאי המכרז לדרישותיה של קבוצת לואי, ידידו הוותיק. זליכה ואנשיו טענו מנגד כי הכנסת השינויים תבריח רבים מהמשתתפים האחרים במכרז, ועלולה לגרום להפסד של מאות מיליוני שקלים מקופת המדינה.

בנובמבר 2005, ימים לפני קו הסיום של המכרז, התקיימה ישיבה דרמטית בראשות אולמרט ובהשתתפות צמרת משרד האוצר, שקיומה נחשף לראשונה ב"ידיעות אחרונות" על ידי מרדכי גילת. זליכה מסרב לדבר על פרשת בל"ל, מכיוון שהיא נמצאת בחקירת משטרה, אבל בשלב מסוים, כך תיארו השבוע ל"הארץ" משתתפים בפגישה, ביקש זליכה את רשות הדיבור. הוא פנה לאולמרט, הישיר אליו את מבטו והאשים אותו כי הוא פועל למצב שבו יימכר גרעין השליטה מתחת לשוויו הריאלי. "אתה פועל למען פתרון שיתאים לקבוצה ספציפית מאוד", האשים. "זה דבר שאין לו תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל".

אחרי הדברים הקשים האלה ביקש אולמרט מהנוכחים להתפזר ולהשאיר אותו ביחידות עם מנכ"ל משרד האוצר, יוסי בכר. כשחזרו הנוכחים לחדר הורה אולמרט לבכר וזליכה להגיע להסכם ביניהם על גובה ההנחה, שלבסוף היתה נמוכה בהרבה מהשיעור שאליו חתר אולמרט. ימים ספורים לאחר הדיון הודיעה קבוצת לואי על פרישתה מהמכרז. הדברים החריפים שהטיח זליכה, כך הסבירו במשרד האוצר השבוע, עצרו למעשה את המשך ניסיונותיו של אולמרט להתערב במכרז.

כעבור חודשיים אושפז ראש הממשלה אריאל שרון, ואולמרט עזב את משרד האוצר ועבר למלא את מקומו. בטקס הפרידה המטיר שר האוצר היוצא מחמאות על כל צמרת המשרד שישבה בשורת כיסאות מולו. על זליכה הוא דילג. הוא לא שכח לו כנראה את הישיבה ההיא. גם זליכה לא שכח. לפני למעלה משנה הגיע החשב הכללי למשרד מבקר המדינה ומסר עדות מקיפה על ניסיונות התערבותו של אולמרט במכרז.

לפני כמה חודשים, סיפר אולמרט במסיבת העיתונאים השנתית של ועדת העורכים, כי כשכיהן כשר אוצר ביקש להדיח את זליכה מהתפקיד עקב "פעילות חתרנית ובלתי ראויה כלפי חבריו". אולמרט רמז כי התלונה של זליכה נגדו בפרשת בל"ל, היתה נקמה על כך. אלא שסדר האירועים היה הפוך: קודם זליכה התלונן על אולמרט, ורק שבועות לאחר מכן ביקש אולמרט להדיחו. "אלה היו החודשים הכי קשים בחיי", אומר היום זליכה על החודשים הספורים שבהם כיהן תחת אולמרט במשרד האוצר.

למה אתה מתכוון?

"אין ספק שלהיות נתון לאיומים של טרוריסטים מבית זה לא תענוג גדול, ואני לא מפיק שום הנאה מהעובדה שהוצמדה לי ולמשפחתי שמירה כל שעות היממה. עם זאת בכניסתי לתפקיד החשב הכללי הבנתי שיש שתי אפשרויות בלבד: או לשחות עם הזרם וליהנות ממנעמי השלטון או לא. הבחירה שלי ברורה לי ואני עומד מאחוריה".

אולמרט אמר עליך דברים קשים. הוא כינה אותך חתרן.

"חיי וחיי אנשיי בתקופה האחרונה אינם קלים. 'גיבורי' הפרשיות שנחשפו לאחרונה פתחו נגדנו במסע השמצה ודה-לגיטימציה אלים ודורסני, מרעישים עולמות ומוציאים את דיבתנו רעה. אנו נתונים תחת מתקפה. אם היינו נוחים להם, אולי אפילו היינו מקבלים מחמאות בעיתונות: בחורים טובים, מביני עניין, היו אומרים, אולי גם חברים טובים. אבל אז היינו יודעים בסתר לבנו כי מעלנו בתפקידנו ובאמון שניתן בנו".

בשבועות האחרונים מוצבת שמירה על זליכה. המדינה המערבית היחידה שבה מסתובב פקיד ממשלתי עם אבטחה היא איטליה, שם מלווה שרשרת של מאבטחים שופטים-חוקרים שמעיזים לצאת למאבק נגד המאפיה. גם על בני משפחתו של זליכה משקיפות עיניהם הפקוחות של המאבטחים. הכול התחיל לפני חודש וחצי, בהודעה למכשיר הטלפון שקיבלה אשתו אורלי מאלמוני, שאיים עליה כי אם בעלה לא יפרוש מתפקידו לאלתר "נתחיל בירון ואחר כך נחסל אותך ונשבור לך את הרגליים. אם ירון לא יעזוב את ירושלים, נפגע בו ובבני משפחתך".

השיחה הזאת אינה האיום היחיד שקיבל זליכה, וגם לא החמור שבהם. כשתיק בל"ל ייפתח לעיני הציבור יתברר כי זליכה ספג מסרים מאיימים, ישירים יותר ומצמררים יותר, ולא מאלמונים. כשאיומים אלו ייחשפו אף אחד לא יחשוב שזליכה ראה "צל הרים כהרים", כשאמר שרודפים אחריו.

זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שחשב כללי, פקיד שרוב האזרחים לא היו מודעים בכלל לקיומו ולזהותו, מלווה על ידי אבטחה צמודה. זו הפעם הראשונה שבה מבקשים ראש ממשלה ושר אוצר החשודים במעשים פליליים להדיח חשב כללי במהלך כהונתו. זו גם הפעם הראשונה שפקיד ממשלתי מעורר כל כך הרבה יצרים ומצליח לאגד נגדו קואליציה רבת כוח מצד אחד, ומהצד האחר יש לו קבוצת מעריצים הרואה בו אות ומופת לניקיון כפיים ולאומץ לב ציבורי. זליכה, מצדו, מודע לכל הרעש, שומע את האיומים, מתייחס להשמצות האישיות, מבין את הרמזים. מבין, ולא מתכוון למצמץ ראשון.

זבל על השולחן

במארס 2003 בבוקר יום שבת, שעות ספורות לאחר שמונה לתפקיד שר האוצר, הרים בנימין נתניהו טלפון לירון זליכה. "הוא אמר לי: 'אתה הטלפון הראשון שאני עושה. נתתי לך חופשה של שש שנים, נגמרה לך החופשה. אני רוצה שתבוא לעבוד אתי'. אמרתי לו: 'אתה יכול לשכוח מזה'. הוא אמר לי 'תשמע, המצב מאוד קשה, אנחנו צריכים להשיק תוכנית כלכלית חדשה ומיד. אין זמן, אני מבקש שתעבוד על העיקרים המאקרו-כלכליים ותבוא אלי מחר. נדבר על מאקרו ואחרי זה נדבר עליך'. אמרתי לו: 'נדבר על מאקרו כמה שאתה רוצה, עלי אין הרבה מה לדבר'".

זליכה היה אז בן 33 בלבד. את נתניהו הכיר לראשונה ב-96' כשמונה לגמרי במקרה לשמש ראש התחום הכלכלי במשרד ראש הממשלה. ב-98' הוא פרש מהשירות הציבורי ועד לפגישה המחודשת עם נתניהו הספיק לסיים דוקטורט במאקרו כלכלה, ולשמש כסמנכ"ל הכספים ומנהל הפיתוח העסקי של חברת "דרך ארץ", שסללה את כביש חוצה ישראל. לפני כן שימש כראש האגף לתכנון ולאסטרטגיה בחברת פרטנר וכסמנכ"ל כספים ופיתוח עסקי בחברת תבל. בין לבין הספיק לקרוא את כל ספרי טולסטוי ולצפות בסרטי ויסקונטי, חלקם מתארים את הברית המושחתת בין האריסטוקרטיה האיטלקית לשלטון. הוא גם שיחק כדורסל פעם בשבוע, למרות שקשה לדמיין אותו מוציא את החולצה מחוץ למכנסיים.

בלילה שלאחר השיחה עם נתניהו עבד זליכה על העקרונות הכלכליים שלדעתו צריך המשק הישראלי ליישם בדחיפות כדי לא להגיע לפשיטת רגל. למחרת הגיע למשרד האוצר מצויד בניירות עבודה: "חיכיתי בלובי, אחרי כמה דקות נתניהו צעד חזרה מהטקס, הציג את עצמו לבנות הלשכה ואמר: 'אפשר לקבל כמה תפוחים? אנחנו צריכים לעבוד'. הוא פתח את הדלת, נכנסתי אחריו. חושך. מתברר שזו היתה הכניסה הראשונה שלו לחדר של שר האוצר. חיפשנו ביחד את המתג של האור. הוא היה חבוי מאחור. היה מלא זבל על השולחן. כל מיני גאדג'טים שנותרו. הוא אמר: 'תראה, השאירו לי זבל על השולחן'. אמרתי לו: 'תרתי משמע'".

נתניהו וזליכה היו מוטרדים מאותו דבר. הם התיישבו לגבש את עקרונות המהפכה הכלכלית שתאפיין בשלוש השנים הבאות את כהונתו של נתניהו. המסקנה של שניהם היתה זהה: דרוש קיצוץ אכזרי בתקציב המדינה. באוצר שלטה אז התיאוריה שלפיה בטווח הקצר ניתן להניע את הפעילות במשק באמצעות הגדלה תקציבית, בפרט אם היא תתועל למטרות כמו השקעה בתשתית. אחר הצהריים זימן נתניהו את ראשי האוצר ללשכתו על מנת להציג בפניהם את התוכנית. כל צמרת האוצר, מלווה בויקטור מדינה הנצחי, שהיה במשך שנים מנכ"ל האוצר, הגיעה ללשכת השר החדש, שם גילתה להפתעתה את הנער הממושקף.

"נתניהו הציג את העקרונות שעליהם סיכמנו כאשר המסקנה שהוצגה היתה שאין מנוס מקיצוץ של עשרה מיליארד שקלים בתקציב", משחזר זליכה. "זה קיצוץ אדיר, שווה גודל אך ורק לתוכנית הקיצוץ של 1985 שהאמריקאים כפו עלינו. חשוב להבין: אם טעינו, הצעד הזה היה ממוטט את המשק. התגובה של המשתתפים היתה: 'אתם פשוט חבורה של חולי נפש מטורפים. אסור לכם לקצץ את ההוצאה'. חלק מהאנשים אמרו להעלות מסים כדי להקטין את הגירעון, מה שהיה מחריף את הבעיה. חלק מהאנשים אמרו להוריד מסים, ואף להגדיל את הגירעון. זו מדיניות שמתאימה ברוב המקרים למה שלומדים בתואר ראשון בכלכלה. אבל היא ממש לא מתאימה למקרה שלנו.

"הזעם הופנה אלי. תקפו אותי שם במלים מאוד קשות. אני זוכר שחלק מהאנשים אמרו לנתניהו: 'שר האוצר, מאיפה הבאת את הילד הזה? מיהו בכלל, מה ההשכלה שלו בכלל?' דברים שמאוד הופתעתי מהם בסך הכול. עם כל הכבוד, הדוקטורט שלי הוא במאקרו כלכלה. לא בשום דבר אחר, ולא זכרתי שהיו שם בחדר אנשים עם השכלה מאקרו-כלכלית רחבה. בכל זאת, קצת תרבות דיון. ויקטור מדינה אמר: 'מה זה, הבאת איזה פקיד שעבר אצלך פעם?' נתניהו אמר לו: 'סליחה, זה לא בושה להיות פקיד, גם אני הייתי פקיד'".

אחרי דיון של למעלה משעתיים סיכם נתניהו על קיצוץ דרסטי בתקציב.

התוכנית הכלכלית הזאת, שנתניהו ואתה כל כך גאים בה, גבתה בסופו של דבר מחיר כלכלי וחברתי עצום: ירידה דרסטית בקצבאות הילדים והגמלאים, פגיעה בחוליות הכי חלשות של החברה.

"אין ספק. ידענו זאת מראש, אבל להגנתנו יאמר שלא היתה לנו ברירה. המצב היה כל כך חמור. זכורה לי ישיבה מראשית מארס 2003, שבה שר האוצר שואל את החשב הכללי ניר גלעד מה הגירעון החזוי לאותה שנה. ניר גלעד ענה שקשה לו להשיב, בין שמונה לעשרה אחוז מהתוצר הלאומי. במלים אחרות 45-55 מיליארד שקל. אני לא זוכר מדינה מערבית עם גירעון כזה".

בתום אותה ישיבה, כשזליכה עזב את לשכת נתניהו, הנחית עליו השר החדש פצצה: "הוא אמר לי 'אני רוצה שתבוא להיות החשב הכללי', ואני השבתי שאיני מעוניין לחזור לסקטור הציבורי. אשתי לא הסכימה בשום פנים ואופן. היא הבינה את המחיר וכשהתחתנו היא דרשה ממני רק התחייבות אחת: לא לחזור לשירות הציבורי. ואני התחייבתי. מפה התחוללה סאגה שלמה".

איזו סאגה?

"אחרי כמה חודשים, כשניר גלעד עמד לפרוש, מר נתניהו התקשר אלי כדי להודיע לי שהוא מגיש את ההחלטה על המינוי שלי לממשלה. הודעתי לו חד משמעית שאיני מעוניין. מפה התחוללה בינינו שיחה מאוד קשה. חד פעמית ממש. נתניהו בן אדם שלא מרים את הקול והוא פשוט שטף אותי אולי 20 דקות שלא יכולתי להכניס מלה".

מה הוא אמר לך?

"שאני אגואיסט, ילדותי, חושב על עצמי ועל ההכנסות שלי במגזר העסקי ושאני לא מבין, שהמדינה במצב קשה. הוא אמר שזה דבר שהוא בלתי נסבל ובלתי נסלח. שזו ממש בגידה ברמה הלאומית, בגידה אישית בו, ושאם הוא היה אגואיסט כמוני, אז הוא לא היה לוקח לעולם את התפקיד הזה, שיש בו סיכונים גדולים מאוד, שהמצב קטסטרופלי, שכמעט אי אפשר להצליח בו, ושהוא פשוט המום מההתנהגות שלי. הוא פשוט שטף אותי אבל לא נשברתי. אלה היו ממש צרחות. הוא פגע בי עד עמקי נשמתי".

אתה שתקת כל הזמן הזה?

"ניסיתי להגיב אבל הוא לא נתן לי להכניס מלה. בסוף טרק לי את הטלפון בפרצוף. הוא אמר שהוא לא מקבל את התשובה שלי, ושיש לי שלושה ימים עד שהוא יעלה את שמי לממשלה. מפה התחיל מסע לחצים אגרסיווי מאוד. במשך שלושה חודשים הוא ישב לי על העורק הראשי. ביקשתי ממנו: 'עזוב אותי, רד לי מהחיים'. והוא אמר לי: 'אתה פשוט לא מבין, אני לא אמנה מועמד פנימי, אני צריך לנער את הפירות הבאושים מהעץ הזה. אני צריך מישהו חזק ונחוש, לא יתכן שאני אצטרך לרדוף אחריך. זו פשוט שערורייה'. בסוף הסכמתי. אשתי לא סולחת לי עד היום".

עידן עופר מבקש סליחה

המינוי של זליכה תפס את הקהילה העסקית בלתי מוכנה. קודמיו בתפקיד נהנו מיחסי ציבור טובים וכהונתם היתה מקפצה נוחה למשרות עתירות שכר והשפעה. איתן רף הוא כיום יו"ר בנק לאומי; אריה שר היה מנכ"ל דיסקונט ניו יורק; אלי יונס שימש כמנכ"ל בנק הפועלים ושי טלמון הוא משנה למנכ"ל הבנק הגדול במדינה. ניר גלעד שאותו החליף זליכה הוא היום המשנה למנכ"ל החברה לישראל.

זליכה, לעומתם, היה צעיר בן 33, בעל פני נער וחזות קצת מרובעת. הוא לא נראה מאיים, או כמו אחד שיעשה צרות. אמנם כתבו עליו אז כי "הוא לא ניהל מערכות גדולות או מאות עובדים", אך מנגד הזכירו את העובדה שזכה באותה שנה בפרס מנהל הכספים המצטיין על הישגיו בקידום פרויקט כביש חוצה ישראל וכי מדובר בד"ר למאקרו כלכלה שנחשב ל"ילד פלא". אבל איש לא ציפה למהפכה שביקש זליכה לחולל כבר בשבועות הראשונים בתפקיד.

זליכה: "גילינו מדינה על סף פשיטת רגל. פיגורים במיליארדים בתשלומים, אי תשלום מסים כדין, חלוקת תמיכות לא שוויונית, דו"חות כספיים שערוכים לא על פי כללי חשבונאות כלשהם, מרבית נכסי המדינה כלל אינם רשומים באופן מסודר, מערך התמיכות וההשקעות בתשתית ותקציבי השכר וכוח האדם אינם מבוקרים בצורה כלשהי, וכן הלאה וכן הלאה. באותה תקופה הממשלה לא שילמה מיליארדי שקלים לספקיה, ליועציה ולקבלנים שלה, ובפיגורים הולכים וגדלים. אדם שלא משלם חובות בהיקפים מהותיים, פושט רגל. החשב הכללי באותה עת כמעט שלא יכול היה לגייס כסף. הכספים שהוא גייס בשווקים היו במחירים של שוק אפור".

יחד עם השבת הסדר למגזר הציבורי, פתח החשב הצעיר במתקפת ראווה על מכרזי הענק, אזור הדמדומים שבו החיבור בין ההון והשלטון גורם לנזק המרבי למשק. "רצינו להתחיל בכמה מקרים שישמשו תמרור אזהרה. ותמרור אזהרה אינו משמש כזה אם אתה נטפל, במירכאות, לקבלן קטן שמפר. עליך להתחיל עם בעלי העוצמה, הגדולים ביותר. אם תיכשל בטיפול מולם, ממילא המציאות נכשלה, ואם תצליח, אז במכה אחת או שתיים אתה מעביר מסר לכל הקבלנים היותר קטנים מצד אחד ולכל אנשינו בצד השני שהעידן שבו התחייבויות לממשלה הן המלצה לא מחייבת, נגמר".

על שולחנו הונחו שלוש פצצות מתקתקות הקשורות כולן לאחת המשפחות העשירות והמקושרות בישראל: משפחת עופר. פצצה אחת היתה הסכם מעורר מחלוקת שחתם החשב הקודם ניר גלעד, שבו הובטחו לקבוצת עופר, השותפה בבתי הזיקוק (בז"ן), 120 מיליון דולר תמורת הסכמתה לפיצול החברה ויציאתה מבז"ן. ההסכם נתקל בביקורת קשה של מבקר המדינה, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, והיה זקוק לאישרורו של החשב הכללי החדש.

פרשה נוספת היתה תחנות הכוח ברמת חובב ובמישור רותם. חברה בשליטת האחים עופר זכתה במכרז להקמת תחנת כוח ברמת חובב, לאחר שהציעה להקים אותה תמורת 170 מיליון דולר ובתמורה לספק חשמל במשך 25 שנה לחברת החשמל וממנה לאזרחים. הקמת התחנה התעכבה שנים מסיבות ביורוקרטיות שלאחריהן העלתה החברה של האחים עופר טענות ודרישות שתמציתן: "תנו עוד כסף". ערב כניסתו של זליכה עמדה כבר הדרישה על סכום כמעט כפול.

כמה שבועות אחרי שהתיישב בכיסא החשב הכללי הזמין את עצמו יו"ר החברה לישראל, עידן עופר, לפגישה אצל זליכה. "הוא ביקש לפתוח את החוזה ברמת חובב ולהעמיד אותו על 315 מיליון דולר במכרז שהחל ב-170 מיליון דולר", אומר זליכה. "מלכתחילה לא היה צריך לצאת עם המכרז הזה בכלל. מכיוון שאת התחנה בסופו של דבר בונות חברות זרות - סימנס או ג'נרל אלקטריק - לכן אין צורך לבחור במכרז מישהו שישכור אותן. שחברת חשמל תשכור אותן ישירות. למה צריך להכניס מתווכים שהם לא פילנתרופים? כשנכנסתי לתפקיד הם ביקשו לפתוח את החוזה פעם נוספת שנייה ולהעמיד את המחיר על 315 מיליון דולר. בדרך אישרו להם כבר, לא בתקופתי, הגדלה ל-235 מיליון דולר, מנימוקים שאני מתקשה להבינם עד היום. זו דוגמה לאיך גופים שונים היו מגישים הצעות נמוכות באופן לא ריאלי, זוכים במכרז ולאחר מכן מוצאים מסילות משונות על מנת להביא לפתיחת החוזים שוב ושוב, ותמיד לטובתם. עכשיו, עזוב יעילות כלכלית, שכח מיעילות כלכלית, רק תחשוב על שוויוניות. מה באותו יום חושב אותו אדם שהפסיד במכרז אחרי שהגיש הצעה של 200 או 210 מיליון דולר?"

מה הנזק של האזרח הקטן מפתיחת חוזה כזה?

"ההשקעה בפרויקט אינה מספר תיאורטי, אלא משפיעה בצורה ישירה על מחיר החשמל לאזרח. ככל שההשקעה בתחנה גדלה, מיד עולה מחיר החשמל של כלל האזרחים".

באותה פגישה היתה לעידן עופר בקשה נוספת: להכריז על ההצעה שלהם כהצעה הזוכה במכרז להקמת תחנת כוח נוספת במישור רותם, למרות שהיו מתמודדים יחידים באותו מכרז. "הפעם, הפלא ופלא, לא ניגש איש אל המכרז, רק הקבוצה של האחים עופר. ובפגישה הם כבר ביקשו 366 מיליון דולר על תחנה, ששווה מקסימום השקעה של 250 מיליון דולר. סירבתי להכריז עליהם כזוכה ברותם, סירבתי לפתוח את המכרז ברמת חובב וגם סירבתי לחתום על הסדר בז"ן ודרשתי ללכת לבית המשפט להכרעה. אם הם צודקים, אין שום סיבה שאנחנו נכריח אותם למכור לנו את חלקם בבתי הזיקוק, תמורת מחיר שהם לא שבעי רצון ממנו. מצד שני, אם אנחנו צודקים, כפי שאני משוכנע עד היום, שהנכסים כולם בבעלותנו, אזי אין מקום לשלם ולו דולר אחד".

בדצמבר 2003, חודשיים אחרי כניסתו של זליכה לתפקיד, יצא עידן עופר בהתקפה חסרת תקדים נגד החשב הכללי וכינה אותו "שקרן שאינו מכבד רציפות שלטונית". ביום ההתקפה על זליכה אמורה היתה להתקיים פגישה בין נתניהו לבין סמי עופר, ראש קבוצת האחים עופר ואביו של עידן. זליכה: "מר סמי עופר טס במיוחד מלונדון לירושלים על מנת לפגוש את שר האוצר. בבוקר שבו קרא נתניהו על ההתקפה החריפה של עידן עופר, הוא ביטל את הפגישה והודיע להם שהוא לא מוכן לפגוש אותם. ואז יצר אתי קשר יוסי רוזן, מנכ"ל החברה לישראל, וביקש לקבוע אתי פגישה לאותו יום על מנת שעידן עופר יבוא למשרדי ויתנצל. סירבתי, אמרתי שאני מקבל את ההתנצלות ואין צורך שהוא יבוא. לא חשבתי שראוי. גם לא ראיתי צורך. התנצל, אוקיי, מבחינתי הפרשה סגורה. אבל הוא עמד על כך שעופר יבוא ואני עמדתי על כך שאין לי זמן. אחרי שתיים-שלוש שיחות הם נאלצו לומר לי שנתניהו מסרב לפגוש אותם, אלא אם כן עידן עופר יבוא בכבודו ובעצמו למשרדי, ויתנצל. ראיתי שזה המצב אז הסכמתי. הוא הגיע והתנצל וסגרנו את הפרשה.

"נכנסנו לשר האוצר לפגישה. בפגישה נכחו סמי עופר, עידן עופר וגם עו"ד רם כספי שהציג את עמדותיו בצורה מאוד ציורית, אך שאינה תואמת את העובדות כפי שאני מכיר אותן, ולכן התפרצתי לדבריו על מנת להעמיד אותו על טעותו. התגובה של נתניהו הפתיעה אותי. הוא הניח את ידו על ברכי והשתיק אותי. השתתקתי, והצגת הדברים על ידי רמי כספי ועידן עופר נמשכה. בסיום הדברים שאל אותם נתניהו: 'סיימתם את דבריכם?' חשבתי שהוא ייתן לי עכשיו להגיב, אך הוא לא נתן לי, ובמקום זה השיב להם שישראל היא מדינה מסודרת, ולכן עליהם להתנהל אל מול החשב הכללי ולא אל מול שר ופוליטיקאי. החשב הכללי הוא ירון זליכה ויש לו גיבוי מוחלט ממנו. הוא מאוד מודה להם על שבאו ושלח אותם לדרכם".

הם החווירו?

"אני החוורתי. הייתי מאוד מופתע כי זה היה מאוד בוטה. כשהם יצאו, אני גם יצאתי. הוא זרק אותי מהחדר. חזרתי אחורה וניסיתי לשאול אותו למה הוא הגיב ככה, כל כך חד משמעית. אז הוא אמר לי: 'יכול להיות שכרגע הם הפכו להיות התורמים הכי גדולים של כל מי שיתמודד מולי, אבל אני לא אוהב את זה. מכרזים זה מכרזים, אסור להתערב בהם. ועכשיו תצא מהחדר, ביזבזת לי מספיק זמן'".

אתה מתאר נתניהו שרבים בציבור לא מכירים. נתניהו נתפס לא פעם כאדם שלא עומד בלחצים ומחובר להון.

"אני סיפרתי על ביבי שאני מכיר".

סוף דבר: האחים עופר התעקשו לקבל עוד עשרות מיליונים מעל להצעתם המקורית במכרז להקמת תחנת הכוח ברמת חובב. החשב הכללי קבע שהם הפרו למעשה את ההסכם עם המדינה, והורה לחברת החשמל לבטל את ההתקשרות אתם ולחלט את הערבות שנתנו האחים עופר בסך מיליון דולר ("גם כן ערבות נמוכה, דבר תמוה כשלעצמו, אבל זה היה המצב"). מאותה סיבה גם ביטל את זכייתם במכרז להקמת תחנת כוח במישור רותם.

בעניין בז"ן נכשלת. משפחת עופר קיבלה את הכסף ושופטי בג"ץ, שאישרו את ההסכם, מתחו על המדינה ביקורת קשה. השופט חשין אמר: "קשה להשתחרר מהתחושה שההסכם עם החברה לישראל פגום ביותר".

"נכשלתי בלשכנע את כל גורמי המדינה, שהיו בקואליציה אחת נגד עמדתי, להעביר את המחלוקת בעניין בז"ן לבית המשפט. אני מקווה שהאמירה ההיסטורית של השופט חשין בפסק הדין לא מהדהדת רק בראשי. פעלתי כדי שלא תיווצר סיטואציה נוספת כזו, שבעוד 10 שנים ייאלץ שופט עליון להטיח בנו את שבטו".

עימות נוסף התחולל בין זליכה לבין איל הון אחר המקושר היטב לצמרת, אליעזר פישמן. זליכה ביקש מחברות הכבלים לפרוע חוב של מיליוני שקלים למדינה. חברת הכבלים התנגדה ופישמן, מלווה בפמליה, הגיע לפגישה עם זליכה. "עמדנו על התשלום והוא לקח את זה בצורה מאוד קשה. הוא טען שההסכם שבגינו הוא משלם תמלוגים נסחט ממנו, הופעלו עליו לחצים קשים והוא לא היה הסכם הוגן וכן הלאה. השבתי לו שאם יש לו טענות נגד ההסכם, בית המשפט זה המקום. ואם הוא צודק, מן הסתם בית המשפט יחייב אותנו להחזיר לו את כספו, ואני מבטיח לו שנחזיר לו את זה מיד. אבל כל עוד יש הסכם, הוא צריך לקיים אותו. אי אפשר לתת הטבה שהיא לא שוויונית במהותה, כי מדוע אני נותן לו ולא לגברת כהן בדימונה?"

הוא הגיב קשה?

"הוא אמר לי בחדר מלא אנשים ובמפורש: 'בגלל אנשים כמוך אני מעביר את כל עסקיי לחו"ל'. השבתי שאני מאוד מכבד אותו, אבל אני לא משרד הקליטה, וגם לא מרכז השקעות, ולכן אין לי עניין, לא חיובי ולא שלילי, בכך שהוא יישאר בארץ, או יעזוב את הארץ. זו זכותו. אך את הכספים שהוא חייב למדינה, הוא ישלם, ולא, ניאלץ לחלט את הערבויות ולתבוע. מי שיצר את הנורמה הזאת, שבה לגיטימי להפר התחייבויות לממשלה, זו הממשלה ולא אף אחד אחר. ולכן אני לא מאשים לא את האחים עופר, לא את פישמן ולא אף אחד אחר. אין לי עליהם ביקורת. לכן גם לא הגבתי כשהם תקפו אותי".

לא חששת לצאת לעימותים חזיתיים עם אדם כמו פישמן, בעל אמצעי תקשורת, לא כל שכן עם האחים עופר?

"ראשית, חששתי. מי אמר לך שאני לא חושש? רק טיפש לא חושש. אבל כפי שאני מחנך את הבת שלי הגדולה, שהיא כבר מספיק בוגרת בשביל להבין: האמיץ הוא זה שמתגבר על פחדיו. הטיפש הוא זה שלא פוחד. אני רואה את תפקידי כאילו האזרח הקטן הוא החשב הכללי. מישהו אמר לי לאחרונה: פעם ראשונה שהאזרח הקטן יושב במוקד כוח. כך אני רואה את עצמי".

לחצו להמשך הכתבה >>



ירון זליכה. פעם ראשונה שהאזרח הקטן יושב במוקד כוח. כך אני רואה את עצמי


עם המאבטח הצמוד. להיות נתון לאיומים של טרוריסטים מבית זה לא תענוג גדול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו