בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחסום שור בדישו

תגובות

היה היה איש ושמו ד"ר אמיל שמורק. הוא היה המבקר הפנימי של הסוכנות היהודית ובשנת 1951 פירסם דו"ח חמור מאוד על התנהגות כמה מפקידיה. כל כך קשים היו ממצאיו שחיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, הורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלי התפקידים שלהם ייחס שמורק מעשי שחיתות. עד שקם לוי אשכול, גזבר הסוכנות באותה תקופה, ופסק: "לא תחסום שור בדישו". רצה לומר, אין מונעים ממשרתי ציבור לעשות קצת לביתם אגב מלאכתם הקדושה. בתוקף הקביעה הזאת התפתחה אווירה ציבורית עוינת לשמורק, הוא נאלץ להתפטר וההליכים הפליליים נגד החשודים - בוטלו.

במקור, הצו "לא תחסום שור בדישו" מופיע בספר דברים והגיונו ההלכתי והמוסרי הוא - אל תמנע מבעלי חיים המשרתים אותך ללקט גם לעצמם מפירות מלאכתם. לוי אשכול החיל את הכלל הנאור הזה על החצר האחורית של החיים הציבוריים והכשיר בכך התנהגות מושחתת. אמירתו נחקקה לדראון בדברי ימיו של המינהל הציבורי הישראלי והיא נחשבת עד היום לסמן פסול וראוי להוקעה.

אשכול עצמו לא נמנה עם עובדי הסוכנות שנגדם יצא שמורק בביקורתו, אך הוא היה הממונה עליהם. מטבע הלשון שבו בחר להתגונן מפני הביקורת שיקף את התפישה שרווחה באותם ימים בהנהגת המדינה, שהיתה כולה בידי תנועת העבודה: אלוהים לשלטון בחרנו ואנחנו יודעים מה ראוי ומה בלתי ראוי לעשות; כולנו חברים באגודה של כלי קודש המוסרים את נפשם למען העם, ואם, פה ושם, מישהו מושך לעצמו טובת הנאה על חשבון הכלל, מעשהו בטל בשישים לעומת המשימה הלאומית המוטלת על כולנו. בכל מקרה, אין להחמיר עם הפקיד שמעד אלא להשאיר לנו, המנהיגים, להחליט כיצד להחזירו למסלול, ובעיקר - לא להסיח את הדעת מהעיקר: קידום ענייניו של הציבור.

56 שנה לאחר מכן, מנסה ההנהגה הנוכחית של המדינה להשיב לחיים פעילים את העיקרון "לא תחסום שור בדישו". היא יוצאת נגד חטטנותו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, נגד הוראותיו הנוקשות של החשב הכללי ירון זליכה, נגד התערבויותיו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, נגד החקירות שמנהלת נגדה המשטרה ונגד הלחץ הציבורי שאילץ אותה לכונן את ועדות זיילר ווינוגרד.

הממשלה, בראשות אהוד אולמרט, טוענת כי מנגנוני הבדיקה האלה משתקים את יכולתה לתפקד. בעקבות מלחמת לבנון השנייה נשמעה קובלנה כי מעתה ייאלץ כל קצין ללכת עם עורך דין צמוד; בעקבות החקירה ברשות המסים נשמעה תלונה כי היא מרוקנת את עובדיה מסמכויותיהם ומונעת מהם למלא את תפקידם; בעקבות האשמותיו של החשב הכללי עלתה טענה כי הוא חוסם את זרימת התהליכים המקובלים שבאמצעותם מתנהלים ענייניה הכספיים והעסקיים של המדינה. המשמעות המצטברת של העמדה הזאת היא שאינטרסים חיוניים של המדינה נפגעים בגלל הזרקור שמכוונות רשויות הביקורת ואכיפת החוק על תפקודה של הממשלה ושלוחותיה.

את הגרסה הזאת חשוב להפריך: הביקורת לא נועדה לפגוע בסמכויות הקברניטים אלא לאלץ אותם לפעול באופן ראוי. היא אינה נסבה על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות אלא על שקיפותן ועל תקינותן. אולמרט לא מתבקש לתת תשובות על עמדותיו הענייניות בדיונים על המכרז בבנק לאומי, אלא על ניגוד האינטרסים שלכאורה נקלע אליו במקרה זה ועל כך שלא חשף את קשריו האישיים עם אחד המתחרים; אנשי רשות המסים נחקרים מדוע לא נימקו בצורה שקופה ומסודרת את החלטותיהם בתיקי נישומים מסוימים; ניצב משנה יורם לוי לא הוקע על ידי ועדת זיילר על שיקול דעת מקצועי מוטעה אלא על מערכת יחסים אפילה שכונן לכאורה עם עבריינים ושעליה לא דיווח לממונים עליו. לשוורים מותר לאכול מהדיש; שליחי ציבור נדרשים לשמור על החיץ בין כרסם הפרטית לקופה הציבורית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו