בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתרגשת בקלות

למי שלא קונה את הרגש המוגזם, "שלום לאמונות" של מירי מסיקה לא מציע שום דבר אחר

תגובות

הדרך להצלחה מהירה בפופ הישראלי עוברת כיום בשני מסלולים עיקריים. הראשון הוא פס הייצור של "כוכב נולד", השני הוא השתייכות לאסכולה (סליחה על המלה) שמזוהה עם בית הספר רימון. אין הרבה דמיון בין שני המסלולים האלה: יוצאי "כוכב נולד" הם פרפורמרים טבעיים שמשאירים לאחרים את מלאכת הכתיבה, אנשי רימון הם יוצרים עם כישורי ביצוע מוגבלים. אבל לפחות פעם אחת שני המחנות נפגשו בגופה של זמרת אחת, ואולי זאת הסיבה שמירי מסיקה שברה את השוק ומכרה יותר מ-70 אלף עותקים מאלבומה הראשון.

מצד אחד, מסיקה מתאימה לאסתטיקה של "כוכב נולד": זמרת עם קול חזק, טווח גדול, כריזמת במה לא מבוטלת, נטייה ברורה לרגשנות וחיבה להגשה גדולה מהחיים. מצד שני, היא באה מרימון ואלבום הבכורה שלה חשף לראשונה את קיומה של חבורת יוצרים שפיצחה בלי להתכוון את הקוד הגלגל"צי, ובראשה קרן פלס. האלבום של מסיקה יצא לפני שנתיים, כש"כוכב נולד" וחבורת רימון עדיין לא עוררו את האנטגוניזם שהם מעוררים היום. להיפך, היה בהם - או לפחות בשילוב בין שניהם, כפי שבא לביטוי בשיריה ובאישיותה של מסיקה - משהו רענן למדי. כשמוסיפים לכך את העובדה שמסיקה פרצה מאלמוניות מוחלטת, שהאלבום שלה כלל שני להיטי ענק ושני להיטים נוספים, ושבשירים שלה היתה נגיעה מזרחית קלה מאוד, מקבלים רב מכר.

האלבום הראשון של מסיקה לא היה מוצלח במיוחד. לצד הלהיטים האפקטיוויים היו בו לא מעט שירים סתמיים. אבל נשבה ממנו רוח חיובית, בעיקר משום שלא ניכר בו מאמץ מחושב להכתיר כוכבת. נדמה שמסיקה וחבורת היוצרים שהקיפה אותה (ובראשם בעלה אורי זך, שהפיק את האלבום) אולי ידעו שיש להם ביד משהו, אבל לא שיערו עד כמה הוא יכול להצליח. האלבום החדש יוצא אל מציאות שונה לחלוטין. מצד אחד, יש למסיקה קהל גדול של מעריצים והדבר מבטיח לאלבום מכירות יפות. מצד שני, מי שצפה בעניין, אבל מעמדה של ריחוק, בהפיכתה לכוכבת קצת מאס בשנתיים שחלפו מאז האלבום הראשון בחומרים שמרכיבים אותה. עוד שירים של קרן פלס, איה כורם ואריק ברמן? הם צריכים להיות ממש טובים כדי שנקשיב להם בעניין.

האלבום נפתח בשני הסינגלים שיצאו ממנו עד כה - בחירה מוזרה, שמעידה אולי על חוסר ביטחון בכוחם של השירים האחרים. קשה להגיד עליהם מלה רעה. ב"שלום לאמונות", שהלחינה פלס, יש פיתול מעניין וסוחף בפזמון, שמשחרר ממסיקה את קול המחץ שלה; "ממי" הוא שיר ראוי של איתי פרל. אבל מבחנו האמיתי של האלבום הוא במה שקורה אחרי שהסינגלים נגמרים, ובנקודה הזאת הוא מתחיל לקרוס.

הקטע השלישי, "פעם", שכתב בן ארצי, הוא שיר סנטימנטלי בעל טקסט נלעג: "ופעם מול כל כלוב/ אני בכיתי, התזכור/ שהבטחת לי שנשחרר את החיות?" מי אומר "התזכור" ב-2007? מה זה הקיטש הזה עם החיות? וזאת רק דוגמה אחת מני רבות. הבעיה היא שמסיקה שרה את השיר עם תועפות של רגש, עד שלמאזין שיש בו קצת ציניות בריאה לא נותר אלא לפקפק בכושר השיפוט שלה, בטעם שלה. וטעם הוא אחד הנכסים הכי חשובים של זמרת מבצעת.

ההמשך לא טוב יותר. "אם זאת האהבה שלך" הוא שיר רע של פלס, בעיבוד של להיט חתונות. הפזמון של "ילדה שהתבגרה" הוא "אם תנסי לעוף, עוד תגלי כנפיים/ תתחילי לחלום ותפקחי לאט עיניים/ אם תנסי לעוף, עוד תגלי שמים/ ומה הם מגלים, וכמה הם גדולים". שני השירים שכתב זך, "שירה" ו"אסופים", הן בלדות משי שמלטפות את האוזן ונשכחות אחרי שנייה. הפזמון של "שוב תודה" הוא "היו ימים - הייתי תרה את שדותיך/ למצוא בין שפתיך צוף לדבש/ ובלילות בהם ירדתי אל הנחל/ לשטוף בעיניך את אשר יבש", וגם אותו מסיקה שרה עם דמעות של התרגשות בעיניים.

"בנות" של פלס הוא הברקה, לפחות טקסטואלית: זה שיר על ידידות אמיצה, ואולי אף יותר מכך, בין שתי נערות ("מחר תגידי לי מלים מאוד גדולות/ אני אסע לשכוח"). אבל השיר הבא, "תיבה 530", מחזיר את האלבום לאלמנט שלו. הסיטואציה שמתוארת בו - בחורה שצמאה לקשר משאירה הודעה בשירות היכרויות - ממש מתחננת למבט אירוני. אבל "שלום לאמונות" הוא אלבום שאין בו גרם של הומור: "פחות חשוב הגיל, עם זה אפשר להסתדר/ ורק שיהיה לי טוב אליו להתעורר/ ושיאהב אותי יאהב אותי יאהב/ עד גדותיו".

מי שיאהב את האלבום הזה, יאהב אותו בוודאי עד גדותיו; יתרגש ממנו כפי שמסיקה מתרגשת מהשירים שהיא מבצעת. אבל למי שלא קונה את כל הרגש הזה, "שלום לאמנות" לא מציע שום דבר אחר.

"שלום לאמונות" - מירי מסיקה. עננה

לביקורות נוספות של דיסקים ישראליים


מירי מסיקה בחזרות למופע ההשקה של האלבום. לא נותר אלא לפקפק בכושר השיפוט שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו