בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשיקה: סיפור בשלוש וריאציות

מה באמת קרה ב-12 ביולי 2006, סמוך לשעה 20:00, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב? מה עבר בראשו של השר חיים רמון כשנישק את הקצינה הצעירה לאחר שהצטלמה איתו? ומה חשבה הקצינה ברגעים שלפני ואחרי הנשיקה הכפויה? הכרעת הדין בעניין "מדינת ישראל נגד חיים רמון" היא בעצם סיפור שזה נושאו. ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, פרופ' מנחם פרי, מציע קריאה פרשנית לסיפור הזה, ומסקנות הקריאה שלו מרחיקות לכת

תגובות

מדינת ישראל נגד חיים רמון: הכרעת הדין השופטים חיותה כוחן, דניאל בארי ודניאלה שריזלי בית משפט השלום תל אביב-יפו. 76 עמ' ניתן להורדה באתר האינטרנט www.court.gov.il

1. מספרות לא-מהימנות

מה באמת קרה ביום 12.7.06, סמוך לשעה 20:00, בלשכת ראש הממשלה בתל-אביב? ב"הכרעת-הדין" בעניין "מדינת ישראל נגד חיים רמון" מספרים שתי שופטות ושופט (להלן "השופטות") סיפור שזה לכאורה נושאו. זהו סיפור של 'מספר משחזר': מתוך עדויותיהם של הנאשם, רמון, והמתלוננת, קצינה בצה"ל בלשכת ראש הממשלה בתל-אביב - שאף הם טקסטים סיפוריים - ומתוך סיפוריהן של דמויות-משנה, שנכחו בסצנה או בסביבה, מחלצות השופטות את הסיפור העדיף בעיניהן. ומאחר שהן מספרות בהרחבה הן את סיפורה של המתלוננת והן את סיפורו המנוגד של הנאשם, ומנמקות מדוע הן מעדיפות את הגירסה של הקצינה, ואף מציגות את עקרונות ההעדפה שלהן - הטקסט שלהן הוא גם סיפור של תהליך פרשנות, כלומר הוא סיפור ומטא-סיפור. וכמו בכל סיפור של תהליך פרשנות, במוקד עומדת השוואה בין היפותזות אלטרנטיביות. ההשוואה מתבססת בחלקה על שיקולי אינטרפרטציה, ובחלקה על התרשמותן הבלתי-אמצעית של השופטות מאופן הסיפור של הדמויות המספרות בפניהן.

מסה זו היא סיבוב נוסף של סיפור השופטות. כמותן לא נכחתי בסצנה בחדרו של טורבוביץ ובחדר האמצעי שבינו לבין חדרו של ראש הממשלה. אך בניגוד להן גם לא נכחתי ב'סיטואציה השיפוטית' מאחורי הדלתיים הסגורות של בית המשפט, כשנשמעו העדויות והטיעונים, ואף פרוטוקול העדויות אינו לפני. על כן אני כפות, באין-ברירה אך גם במתכוון, אך ורק לטקסט של השופטות ולסלקציה שלהן. נשללים ממני פרטים שעלו בסיטואציה השיפוטית אך נראו לשופטות קלי-ערך וחסרי משמעות, ולכן לא עוכלו בטקסט שלהן - אותן שאריות של הסתכלותן, ערימת הפסולת של קליטתן. רק לעתים נדירות אוכל לצוד פרטים כאלה, אם חמקו מבלי-משים לתוך סיפורן. והלוא דווקא הפרטים השוליים, הטריוויאליים, שאין מייחסים להם חשיבות, יכולים לפעמים לספק מפתח להבנה חדשה.

סיפור הקריאה שלי, שאף הוא 'סיפור של תהליך פרשנות', מתמקם קומה מעל לטקסט של השופטות. הוא קורא את שדה ההתרחשות כפי שמקרין אותו סיפורן, ועליו לסמוך על ההתרשמויות הבלתי-אמצעיות שלהן. כלומר, אם קובעות השופטות ש"האמינות של המתלוננת אינה מוטלת בעינינו בספק" (10,א; מראי-המקום לפי סעיפי פסק הדין), וכי "דייקה ודיקדקה בפרטים", ולעומת זאת "הגירסה של הנאשם אינה עומדת על רגליים מוצקות" (26) - ואף דוחות באופן גורף את עדותם של רוב עדי ההגנה - מותר לי, במסגרת קריאה זו, לחלץ את הסיפור הנגדי שלי אך ורק מתוך עדותה של המתלוננת ומתוך העדויות שהתקבלו. התמיהה המתבקשת על החד-צדדיות של השופטות בדחיית עדויות או בקבלתן אינה אפשרית כאן.

לא המסקנות המשפטיות והאתיות יעסיקו אותי, אלא אבחן את הטקסט של השופטות מנקודות-הראות של הנרטולוגיה ושל ה'לוגיקה' של האינטרפרטציה. במוקד לא תעמוד התהייה על הכישורים הפרשניים של השופטות, על מידת מודעותן לעקרונות העדפה באינטרפרטציה, ועל "ניסיון החיים" שלהן - אף שתהייה זו תעלה שוב ושוב. השאלות העיקריות שלי יהיו: 'מה חשב רמון על מחשבותיה של המתלוננת', ו'מה חשבה המתלוננת', ואשיב עליהן מתוך הטקסט של השופטות, אך בניגוד למה שהן-עצמן טוענות. שאלות אלה אינן שונות עקרונית מן השאלות: 'למה התכוון דויד' בסיפור דויד ובת-שבע, 'מה ידע אוריה', ו'מה חשב דויד על מחשבותיו של אוריה', אם משיבים עליהן מתוך קריאה צמודה של הטקסט התנ"כי (ולא מתוך איזו חקירה "היסטורית" עם ראיות מחוץ לטקסט).

הניתוח הנרטולוגי, והקריאה הצמודה בטקסט של השופטות, יובילו למסקנה שיש לקרוא את סיפורן כסיפור של 'מספר לא-מהימן', הלוקה בהבנת הסיפור שהוא-עצמו מספר, כלומר, הטקסט שלו מערער את סיפורו ומספר נגדו מאחורי גבו.

אין איש בסיפור הזה - לא גיבוריו, לא השופטות שמספרות אותו, ולא אחרון העדים - שיש בידיו 'עובדות' קודמות לסיפור, 'נתונים' בלתי-תלויים אשר אינם תוצאה שלו. השופטות, כמובן, אינן 'מספר כל-יודע', אלא 'מספר משחזר' על-פי 'מספרים עדים'. אבל גם קליטתם של כל מי שנכחו "בשעת מעשה" אינה חפה מהנחות ומהשערות סיפוריות האחראיות למה שהם קולטים ומבינים.

בהיעדר חומר בסיסי (פבולה) בלתי-תלוי בסיפורים-כפי-שהם-מסופרים (סיוזטים), עמדה לנגד עיני השופטות רק הקומה שלישית במבנה רב-קומתי של סיפורים. מבנה רב-קומתי זה הוא שרשרת של טרנספורמציות סיפוריות, של עיבודים, של תרגום מתרגום, בלי מקור. ומקומה לקומה גוברת ההתרחקות מן האפלה הבלתי-נגישה של "מה שקרה".

הקומה הסיפורית הראשונה, קומת ההתרחשות, היא הסיפור (המילולי-רק-בחלקו), שהנוכחים 'מספרים' לעצמם במודע "בשעת מעשה": הסיפור שלדעתם הם משתתפים בו, או צופים בו. מול מכלול הפרשנויות הסובייקטיביות שלהם למצב-העניינים אי-אפשר להעמיד נקודת-התייחסות חיצונית של מספר כל-יודע שהמציא את המצב; אפשר רק לעמת פרספקטיבה של נוכח אחד בסצנה עם זו של אחר. במקרה שלנו, השאלה הרלוונטית הראשונה היא מה סיפרו לעצמם רמון והמתלוננת בזמן אמת, עד לנשיקה. אחרי הנשיקה, עדיין בקומת ההתרחשות, מתחוללת שורה של טרנספורמציות סיפוריות: כל אחד מן השניים מספר לעצמו מחדש, והלאה, את הסיפור; ובדיעבד, לאור הנשיקה, גם מה שקדם לה עשוי להיצבע בהבנה חדשה (למשל: "בדיעבד הבינה שעשתה טעות, התביישה בכך", 9, ה). יתר על כן, השניים גם מספרים לאחרים עיבוד סיפורי חדש. למשל, רמון מספר לענבר לובין, ראש לשכתו (33, ב), והמתלוננת מספרת "לשלושה-עשר אנשים שונים, כאחוזת דיבוק" (9, ו). כאן, לראשונה, הסיפורים אינם 'בלב', אלא מופנים לאוזני נמענים, ואופן הסיפור מושפע הן מנמעניו (הופך להיות מבע משולב עם הנמענים) והן מעצם ההכרח לבור מלים ולגדור במשפטים סדורים מצב נפשי מורכב, אולי לא-מודע בחלקו, שהמלים מטבען מכסות אותו רק באופן חלקי. בשלב זה, המתלוננת "לא סיפרה לאיש שהיא נתנה את [מספר] הטלפון שלה לנאשם, אם כי סיפרה שהוא ביקש ממנה את הטלפון. כמו כן היא לא סיפרה שהיא הציעה לנאשם [...] להצטרף אליה לנסיעה לחו"ל" (10, ה). משמעותו של הסיפור בעיני מספרו מתאייכת בדיעבד גם לאור התגובות של נמעניו.

הקומה השנייה, קומת החקירה ואיסוף הראיות, היא זו של הסיפורים כפי שהם מסופרים לאחר זמן לחוקרי המשטרה, מצד אחד, או להגנה של הנאשם, מצד אחר. שלב זה הוא מטבעו טרנספורמציה המסלפת את סיפורי הקומה הקודמת. אינני מתכוון למקרים שבהם המספרים משקרים, או שנעשה בהם ניסיון מודע לשתול פרטים שקריים. גם כשכולם פועלים בתום-לב גמור מאבדים הסיפורים הקודמים חלק גדול ממלאותם והופכים לסיפורים פונקציונליים-סלקטיביים, תחת השאלות המנחות שנועדו לגבש את כתב האישום ואת קו ההגנה. פרטים הנראים חסרי-ערך או שוליים מנקודת-הראות הפונקציונלית, מסולקים, והסלקציה כרוכה גם בהייררכיה חדשה של פרטים, בקביעה חדשה של מרכז ופריפריה. ופעם נוספת משפיעים הנמענים על הסיפור בעצם נוכחותם, ושאלותיהם מכווננות אותו לקראת נמענים עתידיים - השופטים. יתר על כן, במקרהו של מי שהחליט להתלונן במשטרה רק לאחר התלבטות קשה, ועוד יותר דווקא במקרה של מי שהחליט להתלונן לאחר איומים ולחצים, סביר לצפות להקצנה של הסיפור לשחור/לבן. חמישים שנות מחקר בתחום הדיסוננס הקוגניטיבי מצביעות על נטייה להתקשח ביתר שאת סביב ההחלטה שהתקבלה.

בקומה השלישית, קומת 'הסיטואציה השיפוטית', מוגש בפני השופטים סיפור מובנה, שאת הסלקציה והסדר שבו קובעים החקירה והחקירה הנגדית. עכשיו, כעבור חודשים רבים או מעטים, יותר משזוכרים המספרים את המלאות של סיפוריהם בקומה הראשונה (שהזיכרון המתבנת עשה בהם שמות ממילא), הם משתדלים לזכור את סיפוריהם מן הקומה השנייה, שלא לסתור אותם, וגם מושפעים לכאן או לכאן מעדויות קודמות לעדותם, מן העיתונות וכיו"ב. בתשובה לשאלות המוליכות של התובע והסנגור מושמעים שברי סיפורים מגמתיים, מפי מספרים הנתונים תחת לחצי הסיטואציה הגורלית.

דברי הסיכום של שני הצדדים מגבשים את מצב-העניינים לשני סיפורי פרשנות אלטרנטיביים, המתחדדים ומתרדדים זה כניגודו של זה, והכפופים לרטוריקה של שכנוע, לתקדימים, ולסעיפים רלוונטיים בחוק. החקירה הנגדית של כל צד מנסה לפרק את הסיפור של הצד האחר וליצור רלוונטיות שונה בין פרטיו, בתקווה לתרגם אותו לסיפור שלה. אף שהפירוק ששואפת אליו החקירה הנגדית מתחזה כאילו הוא נועד לערטל מכיסויים, לקרוע קרעים בסיפור במטרה להתקרב לסיפור מן הקומה הראשונה, אין הוא אלא משרתה של הפרשנות המובנית האלטרנטיבית. בכל-זאת, לעתים הוא מצליח להחזיר פרטים לא-צפויים, שאריות מן הקומות הקודמות.

בקומה השלישית גם מתהווה בהדרגה סיפור של מספרים חדשים: הסיפור המודע שהולכים ומספרים לעצמם השופטים לנוכח המספרים העומדים לפניהם. בד-בבד עם התגבשות דעתם על ההיפותזות הפרשניות המנוגדות ההולכות ומוצגות מולם, הם גם צוברים התרשמות בלתי-אמצעית מן המספרים, מיעילות הזיכרון שלהם, מדיבורם הרהוט או המבולבל, מן האינטונציות שלהם, מנחישות עמידתם בחקירה הנגדית, מן ההתרגשות והבכי (25), וכיו"ב.

כל זה מתורגם לקומה הרביעית, לכתיבה הסדורה של הכרעת-הדין - סיפור פרשנות פונקציונלי, המתכתב עם השיח המשפטי ומציץ מזווית העין לתגובה הציבורית ולערכאת הערעור. הסיפור מותאם באורח סמכותי אל סעיפים בחוק, ולשופטים נתונה עכשיו האפשרות לקבל את אחת הגירסאות הסיפוריות שהוצגו לפניהם ולדחות את המנוגדת לה, או לדחות את שתיהן ולחלץ מהן סיפור שלישי. סיפורם הוא גם מטא-סיפור, משום שעליו לנמק במפורש הכרעה בין היפותזות פרשניות, בין 'ורסיות' סיפוריות, ולהעדיף אחת על פני חברתה. השאלה שעליהם לשאול את עצמם במודע ובשיטתיות היא איזה מן הסיפורים טוב יותר; איזו היפותזה ממצה פרטים רבים יותר ויוצרת ביניהם רלוונטיות מרבית, ואיזו מותירה פרטים פנויים, לא-צפויים לאורה, שיש לתרצם אד-הוק. כל היפותזה כרוכה במילוי-פערים, והיפותזה נגדית תכתיב מילוי-פערים אחר, אך עליהם להעדיף את ההיפותזה שעצם העלאתה כבר מביאה למילוי-הפערים הרלוונטי, וההבנה לאורה אינה מצריכה מילוי-פערים נוסף, בלתי-תלוי בה.

במלים אחרות, המטא-סיפור של השופטים בוחר בסיפור הטוב מבין אלה שהושמעו בסיטואציה השיפוטית (הקומה השלישית), או מספר סיפור שלישי, טוב מן השניים, ומתייחס אל הסיפור שבחר כאילו היה הסיפור המקורי, הקודם לכל התרגומים והטרנספורמציות, או אפילו כאילו הוא "המציאות האמיתית". ואף שמבחינת הריאליזם והאותנטיות סביר שמי שמספר סיפור טעון, כעבור חודשים, יתבלבל בפרטים, לא יזכור ויגמגם, ואילו הסיפור המהוקצע, המושמע ברהיטות, יהיה מומצא ומוכן-היטב, נוטים שופטים להניח, כמו השופטות במשפט רמון, שמי "שלא נכשלה בלשונה, דיקדקה בפרטים ועמדה בצורה עקבית ונחרצת על גירסתה בלי להפריז ובלי להגזים" (10, א) - "אמינותה אינה מוטלת בספק". ההנחות האסתטיות באשר למהו 'טקסט' טוב בסיטואציה השיפוטית (גירסה "קוהרנטית, הגיונית, עקבית" [10, ב], המושמעת באופן רהוט) מייצרות את "האמת" שהתרחשה בעבר.

בניגוד להיסטוריונים, שכדי לאשש סיפור אפשרי על העבר ולדחות סיפור אחר, הם רשאים עקרונית לתור אחר דוקומנטים עוד ועוד, ככל שיעלה ברצונם, בלי הגבלה, ולאסוף פרטים העשויים להיראות לאחרים לא-רלוונטיים ומוזרים - כפי שנראים לד"ר ווטסון הפרטים שמלקט שרלוק הולמס - מוגבלים השופטים לחומר הסלקטיבי והמעובד המוגש להם בסיטואציה השיפוטית, ואפילו ממנו עליהם להתעלם אם נפסל משום שהושג או הוגש באורח לא-תקין. ידיהם קשורות וסכים לעיניהם, והם משולים להיסטוריון היושב בספרייה ומוגבל לעבוד רק עם ספרים שמביאים לו שני ספרנים אינטרסנטים, צהובים זה לזה.

לצורך הסיפור הנגדי שאני עומד לספר על-פי הטקסט של השופטות היה מועיל לי לדעת עם מי עוד הצטלמה הקצינה באותו יום; האם גם עם האחרים לא רק התחבקה אלא גם הקיפה את גופם בשתי ידיים, כשידה הימנית על בטנם; האם היו לה בחייה רומאנים עם גברים שיש בינה לבינם "פער ניכר מבחינת הגיל והמעמד"; או כמה מחזרות צעירות ממנו בשנים רבות היו לרמון בחייו. אבל לא אמצא פרטים כאלה בסיפורן של השופטות, אף-על-פי שתרומתם לניחוש דברים מוסתרים עשויה להיות ניכרת. ככלות הכל, בית המשפט אינו ציפורה או ליאורה, ולשופטות נותר רק לעמת בין שני סיפורים מוגמרים, דלי קלוריות ומצונזרים.

אחרי שרשרת הסיפורים הארוכה, שכל סיפור בה שב ומתרגם את קודמו לנוסח מסלף-בהכרח, היה ראוי שהטקסט של השופטות ייכתב ביתר צניעות והיסוס, עם יותר ספקות. העיוורון הגדול מכל עיוורון הוא אי-המודעות לעיוורון. למשל, זו של שופטות אשר מתיימרות שבידיהן "המציאות האמיתית" - שאותה הן מעמידות מול "מצב הדברים אותו דימה לעצמו" הנאשם (31) - ואינן מסתפקות בתווית שאפתנית פחות, כגון: 'הגירסה הסיפורית המועדפת מבין אלה שהושמעו לנו, הרלוונטית לסעיפים בחוק'. יומרה זו מפיקה טקסט קיצוני בביטחון העצמי שלו, פסק דין ה"לוקה בחד-צדדיות", כפי שכתב פרופ' דניאל פרידמן במאמר מבריק אשר ניתח אותו מנקודת-הראות המשפטית ('ידיעות אחרונות', 2.2.07): "כל עובדה לטובת הנאשם זוכה להסבר המבקש להחלישה, וכל עדות לטובת הנאשם נפסלת מיד. לעומת זאת, עובדות שיש להן פנים לכאן ולכאן זוכות תמיד לפירוש לרעת הנאשם [...] עדותם של עדי ההגנה נדחית באופן שיטתי [...] חוסר האיזון בעמדת בית המשפט מלווה בהתפרצויות אחדות המצביעות על עוינות ממש כלפי הנאשם [...] הדרישה להוכחה מעל לכל ספק סביר, כתנאי להרשעה, נעלמה ואיננה".

לכך יש להוסיף שבנפש האנושית, כפי שתופסות אותה השופטות, אין מקום לרגשות סותרים, דיסוננטיים, לרצון ואי-רצון בכפיפה אחת, להתגלגלותו של רגש או דחף אל היפוכו, ואף לא לרגש שבעקבותיו באה חרטה סוערת. וודאי שאין מקום לצד כסוי, לא-מודע, להכחשה ולהדחקה.

תפיסת האדם שלי שונה, אבל גם קריאתי בטקסט של השופטות היא רק קומה נוספת, חמישית, בשרשרת הסיפורים. אין בידי שום אינפורמציה או "עובדות" שאינן עולות מן הטקסט שלהן, ואינני בא להציג שום "מציאות אמיתית". מטרתי צנועה יותר: באמצעות קריאה צמודה בטקסט שלהן אני מבקש להראות כי לשיטתן ולפי עקרונותיהן (אך לא לפי תפיסת האדם שלהן) עולה מן הטקסט שלהן-עצמן סיפור טוב וקוהרנטי מן הסיפור שהן מספרות. הסיפור הזה אינו בהכרח 'מה שהיה', כי בהחלט אפשר שמישהו יציע סיפור טוב ממנו; אבל עצם העלאתו סודקת את סיפורן של השופטות, הופכת אותו לסיפור 'שלא היה', ומביאה לזיכויו של רמון בלי להסתמך כלל על עדותו ועל העדויות של מרבית עדי ההגנה, שנדחו על-ידי השופטות.

לפרק הבא: "מה חשב רמון ברגע הנשיקה", לחצו כאן




השופטות מתיימרות שבידיהן "המציאות האמיתית". מטרתי צנועה יותר ואינני בא להציג מציאות אמיתית. באמצעות קריאה בטקסט של השופטות, אני מבקש להראות כי לשיטתן ולפי עקרונותיהן, עולה מן הטקסט שלהן סיפור טוב מהסיפור שהן מספרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו