בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נראו צעדות המוות מהחלון

תגובות

אי-פי

באד ארולסן, גרמניה. ב-14 באפריל 1945, שבועיים לפני שכוחות בעלות הברית הגיעו למחנה דכאו, קיבלו מפקדי המחנה מזכר שנכתב בכתב יד. "יש לפנות את המחנה לאלתר, שום אסיר לא צריך ליפול חי בידי האויב", הורה מפקד הגסטאפו, היינריך הימלר. שבוע לפני כן קיבלו מפקדי מחנה בוכנוואלד הוראה דומה ממפקדת האס-אס. לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים הבינו שהם קרובים לנחול תבוסה, הם הגו את הזוועה האחרונה: צעדות המוות. הם נכנסו למחנות שעמדו לפני שחרור, והצעידו את האסירים בכפייה אל מרכז גרמניה.

אחרי המלחמה הועברה הוראתו של הימלר מארכיון מחנה הריכוז דכאו "לשירות האיתור הבינלאומי" של הצלב האדום, (ITS ,International Tracing Service), שהקים בעיר הנופש באד ארולסן ארכיון של מסמכים נאציים ושל עדויות שנאספו על ידי כוחות בעלות הברית.

המסמכים שנחשפו לראשונה מתעדים את צעדות המוות, ומתארים את הצעדות כפי שטרם נראו: אס-אס חלש ומבולבל, המוני אסירים שצועדים או נדחסים ברכבות וניזונים מפת לחם זעומה וכפריים מזועזעים הנחשפים - אולי בפעם הראשונה - לחוסר האנושיות של המשטר הנאצי.

ארכיון ה-ITS, המחזיק עשרות מיליוני עמודי מסמכים, נועד לסייע באיתור נעדרים וכדי לבסס תביעות פיצויים. במשך 60 הוא היה סגור לציבור, אך בשנה שעברה החליטו 11 המדינות הממונות עליו לפתוח אותו לחוקרים.

השבוע נפגשו נציגי המדינות בהאג, ודנו כיצד ייפתח הארכיון, המכיל מידע על 17.5 מיליון בני אדם שנהרגו ונרדפו על ידי הנאצים. ואולם, פתיחת הארכיון טעונה עדיין הליך אשרור ארוך, הגורם תסכול רב לניצולי שואה קשישים, המשתוקקים לדעת יותר על קורותיהם שלהם וקורות משפחותיהם.

הפקודה של הימלר מ-14 באפריל לנטוש את מחנה דכאו, באה שלושה ימים אחרי שמחנה בוכנוואלד - אחד ממחנות הריכוז הגדולים - שוחרר בידי כוחות ארה"ב. "האסירים פרצו לבתי ויימאר הסמוכה. האסירים התנהגו בצורה מחרידה כלפי האוכלוסייה האזרחית בבוכנוואלד", נאמר במסמך של הימלר.

אך עדויות הראייה שנמצאות בארכיון מספרות סיפור אחר לגמרי. תושבי העיירות בפולין, צ'כיה וגרמניה מעידים על עשרות טורי הצועדים - נשים וגברים רזים מאוד ועטויי מדים מפוספסים, שגררו את עצמם ברחובות העיירות והכפרים כאשר כלבים מאיימים עליהם ואנשי אס-אס יורים במי שאינו עומד בקצב.

באחת העדויות מספרת אשה על אסיר שהושיט לעברה ספל והתחנן בעיניו למעט מים. אבל כאשר הגישה לו את הספל, חטף אותו אחד השומרים והתיז את המים אל פניה. "המשכתי ללכת כי לא יכולתי להמשיך להסתכל על מה שקורה", ציינה.

בארכיון ניתן למצוא גם מאות שאלונים שחולקו בתום המלחמה על ידי כוחות בעלות הברית לראשי ערים הסמוכות למחנות, בניסיון להתחקות אחר השתלשלות האירועים. הם התבקשו לספר אם הצועדים עברו בעריהם וכמה מהם מתו בהן. רובם טענו שלא ראו דבר. ראש עיריית וולפראטשאוזן סיפר ששתי קבוצות מדכאו עברו בעיירה שלו ברגל וברכבת ב-27 ו-28 באפריל. שבע גופות הורדו מקרון ונקברו בבית העלמין המקומי, אולם לא היו עליהן תעודות מזהות, העיד הגורם הרשמי שהשיב על השאלון, אך לא חתם עליו בשמו.

רבע מיליון מתו בצעדות המוות

הגרמנים הנהיגו צעדות מוות - מונח שהיה שגור בפי האסירים, ואומץ על ידי ההיסטוריונים - כבר ב-1941, כאשר העבירו מאות אלפי חיילים סובייטים שנפלו לידיהם ממחנה למחנה. מטרת הצעדות של חורף 1944-1945 היתה שונה, אומר דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, העומד לפרסם בקרוב מחקר בנושא.

לדברי בלטמן, הנאצים החלו לרוקן את מחנות הריכוז ולהשמיד מסמכים, בין היתר כדי לטייח את מעשיהם. כך, באחד ממבצעי הפינוי הגדולים ביותר, הוצעדו בחודש ינואר 60 אלף אסירים בקבוצות של אלף ממחנה ההשמדה אושוויץ. בנוסף, קיוו הנאצים שתבוסתם המוחלטת תימנע, ולכן רצו לשמר גרעין של עובדי כפייה, שיורחקו מהרחוב. "זה היה עניין אידיאולוגי, האסירים נחשבו לתת אנושיים ולא ראוים להתערבב בחברה", אמר בלטמן.

במוזיאון יד ושם מעריכים שבעשרת חודשי המלחמה האחרונים 200 אלף עד 250 אלף אסירים נרצחו או מתו ברעב, מקור או ממחלות בצעדות שנמשכו עד כניעתה של גרמניה, ב-8 במאי. ארכיון ארולסן מכיל שלושה כרכים של רשימות ומפות, שבהם משורטטים מסלולי 74 צעדות מוות והמרחק בין הכפרים. לצדם מצויינים ביובש אירועי הפצצה של אסירים או רכבות, בלי להבהיר אם נעשו בידי גרמנים או בעלות הברית.

אחד התיקים מתחקה אחר העברתם ב-18 בינואר 1945 של 3,000 אסירים, יהודים מהונגריה, צרפת, פולין וגרמניה - ממחנה בירקנאו עד גפרססדורף, עיירה הנמצאת כיום בתחום צ'כיה. הם חצו ברגל וברכבת מרחק של כ-500 ק"מ ועברו דרך 20 יישובים. מהתיק עולה ש-300 עד 400 מהם נהרגו במיקולאי, כ-50 ק"מ מבירקנאו - סיבת המוות אינה מצוינת. ב-21 בינואר, כאשר הם הגיעו לראטיבור, מספרם הצטמצם בחצי, וכעבור שלושה חודשים הגיעו רק 280 מכלל 3,000 האסירים ליעדם.

"ואז שמעתי צעקה: האמריקאים באים"

רופרט ס', אסיר פוליטי מאוסטריה, היה בין הצועדים שיצאו ממחנה סמוך לדכאו ועברו בוולפראטשאוזן. בעדות שמסר במאי 1945, שבועיים אחרי שחרורו, הוא סיפר שחולים רבים הושלכו לצדי הדרך והוצאו להורג בירייה בעורף או במכות קת של רובה. בעדותו סיפר שהאסירים נאבקו ביניהם על מנת אוכל זעומה ובנו מחסות מאולתרים מפני הגשם והשלג הבלתי פוסקים בכל מקום שעצרו. רבים מהם מתו והושלכו לערמות, אמר.

"בבוקר אחד, לאחר לילה שבו השומרים היו אכזריים במיוחד, הבנו שעומדים לחסל אותנו. אבל פתאום הגיעה פקודה להמשיך ללכת. כעבור זמן נודע לנו שקצין ששמו האופטמן הציל אותנו ממוות בטוח", אמר. "ואז, לילה אחד, אנשי האס-אס נעלמו. בשעה שלוש לפנות בוקר שמעתי רעש ועלה קול צעקה: האמריקאים באים". אשר להימלר, כוחות בריטניה עצרו אותו ב-22 במאי בצפון גרמניה והוא התאבד למחרת בבליעת ציאניד.



צעדה שיצאה מדכאו באפריל 45'. "יש לפנות את המחנה לאלתר, שום אסיר לא צריך ליפול חי בידי האויב", כתב הימלר למפקדי המחנה


צעדת אסירים מדכאו בעיירה גרונוואלד בגרמניה, אפריל 1945. בארכיון בבאד ארולסן משורטטים מסלולי 74 צעדות מוות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו